בית הפלמ"ח נושא את סיפור הפלמ"ח ומורשתו - פלוגות המחץ, הזרוע המגויסת של ארגון "ההגנה", שהניח את התשתית להקמת צה"ל. אותה "עדת נערים בני בלי-שם, חשופי מרפקים וברך", כדברי נתן אלתרמן, שנשאו את "העול הפשוט כעפר בלי הבט אחורה", ו"דור ראשון לגאולה" כפי שכינו אותו הוריו.
הפלמ"חניקים, הצברים המיתולוגיים, ניסחו עבורנו את תמצית הישראליות: החבורה, הביחד, האכפתיות, ההתגייסות למען, האחריות של היחיד, התעוזה והכישרון. דודו עם הבלורית המקורזלת הוא אב הטיפוס של הישראלי היפה - זה שנגלה לנו שוב ושוב, גם היום בעת המבחן הקשה בו אנו עומדים.
המבקר מלווה את מסע הפלמ"ח
הוא לא פשוט הסיפור שלנו. רגעי לידתה של מדינת ישראל היו כרוכים בדם ואש ובהרבה כאב. הוא גם לא היה חף מטעויות - גם גסות - שעשו חברי הפלמ"ח כלוחמים וכמפקדים. בין מאפייניו של הצבר הישראלי היו גם היהירות, ה"יהיה בסדר", המחוספסות והקושי לראות את האחר. ואי אפשר בלי לציין את הפלגנות והוויכוח לשם שמיים - שהיה יכולים להיות מעוררי מחשבה ומפרים, אבל לא תמיד הצליחו להיות כאלה. את הצלקות אנחנו נושאים עד היום.
שנות ה-40' של המאה הקודמת ביישוב העברי בארץ הן לא תקופה רומנטית. ודווקא משום כך עלינו לחזור ולפקוד אותה. בית הפלמ"ח מציג בתערוכת הקבע שלו "מסע פלמ"ח" את קורות קבוצה אחת, גנרית, של עשרה חברי פלמ"ח צעירים וצעירות. המבקר מלווה את מסע הפלמ"ח משנת 1941 ועד לסיום מלחמת השחרור והנפת דגל הדיו באום-רשרש במרץ 1949. התצוגה בנויה בסדר כרונולוגי ומעירה לצבע ולחיים 12 תמונות, הלקוחות כאילו מאלבום ישן: הקיבוץ, המסעות, השירה מסביב למדורה, פיצוץ הגשרים, אוניות המעפילים וכמובן ימי מלחמת העצמאות הסוערים. כל אלה מזכירים לנו מי אנחנו ומאיפה באנו.
בקורס המ"מ לימדו אותנו שכשמתברברים – צריך לחזור לנקודת הראשית. נדמה שבימים הקשים האלה יש מה לחזור ולפקוד את הסיפור המכונן שלנו - הוא סיפור הפלמ"ח.
יד לעולים שעלו ונלחמו בתש"ח
כמיצג משלים מציג המוזיאון את "יד לגח"ל ולניצולי השואה במלחמת העצמאות": למעלה מ- 30,000 ניצולי שואה נטלו חלק בקרבות המרים של המלחמה. כמחציתם היו מגויסי חוץ-לארץ (גח"ל), כלומר, עלו בתש"ח ולחמו בתש"ח. שילוב העולים בחטיבות הלוחמות, שהורכבו בתחילה בעיקר מבני הארץ, היה צורך השעה בשל האבדות הקשות שהיו מנת חלקן בחודשי הלחימה הראשונים. לגח"ל הייתה תרומה אדירה לתקומת מדינת ישראל.
במיצג "יד לגח"ל" פוגש המבקר קבוצת עולים חדשים ניצולי שואה וחווה דרך עיניהם את הסיפור המרגש כולו. מהדרך שעברו הניצולים עד הגעתם ארצה ואת חששותיהם של הלוחמים בארץ ממה שצופן לו העתיד.
במה לעשרה מוזיאונים סגורים
כשהחלה מלחמת "חרבות ברזל" בית הפלמ"ח נסגר למבקרים וצוות המוזיאון פעל במשימות דחופות של אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון.
הבית חזר לפעילות בדצמבר בעוד הלחימה בדרום ובצפון נמשכה. מתוך דאגה שוחחנו עם חברים ושותפים שלנו לדרך שלא יכולים לפתוח מחדש את המוזיאונים שלהם. מהשיחות איתם הבנו את כפל המשמעות של היותם מפונים גם מהבית הפרטי וגם מהבית ההיסטורי. המוזיאונים לאורך הגבולות אינם פועלים כסדרם - רובם סגורים לקהל וחלקם נפגעו פיזית מהפגזות. הבנו שדרוש להם מקום. יצאנו לדרך עם פרויקט משותף שנקרא: "סיפורים מהבית": בית הפלמ"ח מעניק במה לעשרה מוזיאונים סגורים ומאפשר להם להציג מתערוכותיהם במהלך החודשים הקרובים. התערוכה נותנת הזדמנות להתרשם מחוויית החיים לאורך הגבול, מהחלוציות ומהעמידה. היא מבקשת לחלוק את הכבוד הראוי לאנשים הנושאים אותם ובמקביל - להחיות את המוזיאונים מהנגב המערבי ומגבול הצפון.
המוזיאונים המשתתפים בתערוכה הם: "צריף הנוסטלגיה" בבארי, "בית שביתת הנשק", מוזיאון יד מרדכי, בית המייסדים בשדרות, מוזיאון "עוז בנגב" בנחל עוז, מוזיאון "בארות בנגב" בעלומים, מוזיאון חומה ומגדל בחניתה, "בית השומר" בכפר גלעדי, מוזיאון "בר דוד" בקיבוץ ברעם, ומוזיאון הרעות במצודת כ"ח (נבי יושע). בנוסף, מכון שיטים מבית השיטה הציג תערוכת הגדות קיבוציות לפסח, שהוצגה לקראת החג כתערוכה נודדת במרכזי מפונים.
התערוכה נפתחה לקהל הרחב באמצע חודש אפריל ועתידה להימשך עד סוף חודש יוני. באירוע ההשקה, ד"ר שרית אוקון, מנהלת "בארות בנגב" שבקיבוץ עלומים, ביטאה את מה שכולנו הרגשנו: "הזדמנות להגיש ולהנגיש את הסיפורים ההיסטוריים והעכשוויים שלנו לציבור הישראלי. התערוכה המיוחדת היא תמצית הישראליות והציונות. היא חיבור מרגש בין צפון ודרום, בין מגוון תנועות ומגזרים, בין הימים ההן לבין הזמן הזה. תערוכה זו היא מעשה סולידרי של אחדות ולכידות, היא מעוררת תקווה והיא בעיקר מאפשרת רגעים של נחת ואור בתוך המלחמה והחושך בהם אנו נמצאים".
מחלקת ההזמנות: 03-5459800
(גם בוואטסאפ)
הכותבת היא מנהלת מוזיאון הפלמ"ח
