ד"ר דוד מורגנשטרן, מומחה בשימור מפרקים ורפואת ספורט, מטפל בפציעות ספורט מענפים שונים כגון אומנויות לחימה, סקי, כדורסל, כדורגל, אתלטיקה, התעמלות, מחול ועוד. פציעות שכיחות כגון קרעים של המניסקוס והרצועות הצולבות שבברך וקרעים בלברום במפרק הירך, לרוב מקבלים מענה ניתוחי באמצעות פעולות זעיר פולשניות (ארתרוסקופיות). פציעות סחוס ומחלות ניווניות של המפרקים, לעומת זאת, מטופלות לעתים קרובות באמצעים ביולוגיים חדשניים אשר חוסכים את הפעולה הניתוחית.
ד"ר מורגנשטרן, העוסק שנים רבות בכירורגיה אורתופדית ורפואת ספורט, הניח שכלום כבר לא יכול להפתיע אותו, עד שהגיע טבח שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו.
ד"ר מורגנשטרן, עוסק בארתרוסקופיות ובטיפולים מתקדמים במפרקי הירך והאגן במסגרת היחידה לפציעות ספורט בבית החולים הדסה הר הצופים, ומנהל מרפאה פרטית בתל אביב העוסקת בתחום רפואת ספורט ובשימור מפרקים, מייעץ ליחידות מובחרות בצה"ל ובמ"ב, כמו גם לספורטאי הסגל האולימפי בתחומים אלה.
צריך להתייחס לאדם כפי שהוא אומר, ד"ר מורגנשטרן ומפרט: "על הנייר אני מתעסק ברפואת ספורט. אבל לא מדובר רק בפציעה של הספורטאי, אלא בכל האספקטים של התפקוד התקין של הספורטאי. כלומר, לא רק האספקט האורתופדי/הטכני, כמו למשל לתקן מניסקוס, אלא ההבנה שיש להתייחס לאדם כפי שהוא, לרבות למכלול הדברים שיביאו אותו להצלחה לאחר שהפציעה שלו תתרפא".
כלומר, אתה לא מטפל רק בפציעה.
"לא. אני מטפל באדם. מגיעים אלי המון מטופלים עם פציעות ספורט, בעיקר בגפיים התחתונות, שאלו רוב הפציעות בקרב ספורטאים. למדתי שאסור להתייחס למטופל כ'מקרה ברך' או 'מקרה ירך'. אדם שמגיע אליי מגיע גם עם הפציעה שיש לו וגם עם מטען גדול מאוד של חרדה לגבי השפעות הפציעה על המשך חייו. החרדה הזו עשויה לדחוף אותו להשתפר ולהתקדם, ומנגד היא יכולה להוביל אותו לשיתוק ולחוסר תפקוד. בתור מנתח, אם אני לא מסתכל על האספקט הזה — הניתוח אולי הצליח אבל החולה לא משתקם".
"קח לדוגמה מקרה שאירע לי לאחרונה", אומר ד"ר מורגנשטרן ומסביר: "מדובר בבחור צעיר שהגיע עם פציעה. שלחתי אותו לטיפול שמרני בפיזיותרפיה והטיפול לא הצליח משום שבאותה תקופה הבחור עמד להתחתן ולא הצליח להתמקד בריפוי ולהתמיד בטיפולים. אפילו אם הייתי מנתח אותו, אני משוכנע שההצלחה לא היתה מושלמת, משום שהוא כאמור לא פנוי לתהליך השיקומי שיביא אותו לריפוי. עכשיו ניקח את הדוגמה ההפוכה: פציינט שמחליט לעשות הכול כדי להשתקם ולשוב במהרה לפעילות, אולם הוא אינו מסוגל להצליח כי הרצון שלו לא משקף את המצב הפיזי שבו הוא שרוי כעת".
אז איך זה קשור למלחמה שאנחנו נמצאים בה?
"חצי השנה האחרונה גרמה לי להבין את ההקבלה הכוללת של העם שלנו לספורט, עם הצדדים הטובים והפחות טובים שלו. לספורטאים יש תכונות אופי מאוד חיוביות שיכולות להפוך גם לתכונות שליליות, כמו תחרותיות, יוזמה, דבקות במטרה ומשמעת עצמית. מתי התכונות הללו הופכות לחיסרון? כשהאדם לוקח את הדברים עד לקצה היכולת. בתקופה האחרונה גיליתי את העם שלנו מחדש עם התכונות האלה: יוזמה, עזרה לזולת ודבקות במטרה — אותן תכונות של ספורטאי טוב, שאמנם שואף לנצח, אבל גם יודע לעזור לספורטאי שלצדו. אם נקביל לרגע את המילה 'ספורטאי' למילה 'לוחם', כי מבחינתי כל ספורטאי הוא סוג של לוחם, הרי שללוחמים שלנו יש יכולות על שגורמות לי להאמין בעם שלנו, ולכן אני גם מאמין שתוצאות הטיפולים יהיו טובות יותר — בזכות הרוח האנושית. עבדתי גם במקומות אחרים ברחבי תבל ומהניסיון שלי למדתי שהתכונה הזאת של הישראלים — לעזור אחד לשני ולהיות ביחד — גם מביאה לנו ריפוי מהיר יותר. זה משהו שלא יכולתי לראות לפני שבעה באוקטובר, יום נוראי שהוציא מהעם שלנו גם המון דברים טובים".
למתוח את גבולות הגוף
"טיפלתי לאחרונה במילואימניק עם פציעה בירך. ניתחתי אותו לאחר שהשתחרר ממילואים וכל מה שעניין אותו היה להחלים במהרה ולחזור לתפקד בתור מילואימניק. מצד אחד אני צריך לעודד אותו כדי שיהיה אופטימי, ומצד שני לאכזב אותו ששיקום זה תהליך שאורך המון זמן ושיתקדם צעד אחד צעד. גם כאן אני נוכח לראות שהמקצוע שלי חשוב הרבה יותר מהטייטל 'דוקטור'. בצד המקצועי אני מוכרח להיות החלטי לגבי הטיפול שאני מעניק, אם זה נניח טיפול שמרני של פיזיותרפיה, או ההבנה שיש לנתח. תוך כדי הפגישה עם המטופל אני מספר לו על המשמעויות של הפציעה, כמו לדוגמה חייל בחיל השריון שהגיע אליי חדור במוטיבציה לחזור אל הטנק שלו, אך יש לו בעיה בברך שעשויה לגרור הורדת פרופיל והעברה לתפקיד אחר בצבא, תפקיד של ג'ובניק. החייל הגיע מלא מוטיבציה וביקש — 'תתקן אותי, אני רוצה לחזור להילחם', ואני נדרש להסביר לו שאם הוא לא יחלים 100% הוא עלול להקשות על הצוות שלו. כמו שספורטאי עלול לפגוע בקבוצה שבה הוא משחק אם לא יהיה בשיא כושרו. אי לכך, אני עושה תיאום ציפיות ומספק לו את כל ההיבטים של מה הוא יהיה מסוגל לעשות לאחר הטיפול ומה לא. חשוב לי שכל מטופל לא יחיה באשליות, אבל אני גם לא יכול לבטל את ההערכה העצמית שלו ולשבור את רוחו. בסופו של דבר אני לא רק טכנאי, אלא מטפל ברוב התפקודים של האדם, גם בחלק הפסיכולוגי. זה ההבדל בין לטפל בבעיה האמיתית לבין לטפל באופן טכני במה שאני יודע לטפל. כמו שספורטאים צריכים הנחיה והדרכה איך לעשות דברים, כך הלוחמים שלנו זקוקים לגוף מנחה שיגיד להם מה אפשר לעשות ועד כמה ניתן למתוח את גבולות הגוף".
אז זוהי מעין הבנה תלת-ממדית של בעיות המטופלים.
"בדיוק", פוסק ד"ר מורגנשטרן ומסכם, "היכולת המקצועית להסתכל על המטופל, לבחון אותו לעומק ולפענח איך לפתור באופן מיטבי את בעייתו הרפואית תוך התאמת הטיפול הנכון והמדויק לו ביותר, היא לב העניין. בתור כירורג שכבר ביצע אלפי ניתוחים — לשמחתי רובם המוחץ הוכתרו מוצלחים — אני מבין כפי שציינתי שהטיפול הניתוחי אינו המענה היחיד לבעיה. מובן שהניתוח לצד ניסיוני רב השנים והמיומנות המקצועיות שרכשתי ייעלו את עבודתי כך שאני מבצע את ההליך בפחות זמן ונזק למטופל. כשמגיע מטופל, הדבר הראשון שאני עושה הוא להקשיב לו, לנסות תוך שיח נעים לברר לגבי אורח חייו/ה, לגבי התלונה הסובייקטיבית ונסיבות התהוות הבעיה. רק אחרי השלב הזה אני מגיע לחלק האובייקטיבי — בודק את החלקים הרלוונטיים בגוף ואת רגישותם ומבצע טסטים. מובן שהטיפול תלוי מאוד במצב הבריאותי והנפשי ולכן מה שחשוב הוא להתחיל בהקשבה, כי כל סיפור אוצר בתוכו המון כלים המאפשרים לי לטפל בו. לעתים אני מקבל החלטה מקצועית נחרצת שלא לנתח מטופל, כי להבנתי דווקא תהליכי תמיכה ושיקום עדיפים ומספקים לפציינט בשלב הזה את הכלים להתמודדות הרגשית, ורק בהמשך אתמקד בטיפול הספציפי, בנזק הפיזי".
בשיתוף ד"ר דוד מורגנשטרן
