במדינה בה גדלים בני הדור השני והשלישי לשורדי השואה, קעקועים הפכו לחלק בלתי נפרד ממוטיב הזיכרון. נכדים מקעקעים על זרועותיהם את המספרים שקועקעו על זרועות הסבים והסבתות במחנות ההשמדה, ילדי השורדים קעקעו על גופם שמות בני משפחה שנספו ועוד.
והנה, כבר מהימים הראשונים לטראומה הלאומית שפרצה בשבעה באוקטובר, החלו לצוץ ברשתות החברתיות שיתופים של מי שקעקעו קעקועי הנצחה. ניצולי מסיבת הנובה קעקעו על גופם את לוגו הפסטיבל, אחים והורים שכולים ביקשו להנציח את דמות אהובם על גופם, והיו גם מי שלא חוו אובדן קרוב או פגיעה אישית, אלא שהטראומה והימים הקשים הביאו אותם לקעקע על עורם את התאריך שייזכר לעד בלבבות כולנו.
אביהו בן גידה, הבעלים של סטודיו GIDA לקעקועים, חווה יחד עם מי שמגיעים לסטודיו ומבקשים לקעקע אות זיכרון על גופם, את הסיפורים, הכאב, הצער וגם הרצון שלא ישכחו לעולם את שאירע לישראל בשמחת תורה 2023.
הראשון באוקטובר
"את שלמה, אבא של שוהם נידם ז"ל, לוחם גולני שנהרג בשבעה באוקטובר בהיתקלות עם מחבלים באזור נחל עוז, קעקעתי זמן מה אחרי ששוהם נפל", מספר בן גידה.
"שוהם נולד בקריית שמונה, העיר שבה גדלתי והייתה לי הזכות להנציח אותו. משפחתו מספרת שהיה ילד מלאך, צנוע, ביישן, איש משפחה שאהב וכיבד את ההורים והיה קשור אליהם מאוד. אהב מוזיקה והיה אלוף בבאולינג. אדם מיוחד שהאיר כל מקום אליו נכנס. מתוך הסיפורים עליו, החלטנו לבצע קעקוע פורטרט של שוהם, תמונה ריאליסטית שלו לבוש במדים, לצד הכיתוב 7.10.2023. הקעקוע של שוהם היה הקעקוע הראשון שביצעתי מאז פרצה מלחמת 'חרבות ברזל'", מדגיש בן גידה.
מלחמת "חרבות ברזל" ואירועי השבעה באוקטובר מהווים נקודת ציון בתרבות הקעקועים בישראל?
"אני חושב שהמלחמה הדגישה את העוצמה והכוח שטמונים בקעקועים. פתאום אנשים שמעולם לא חשבו להתקעקע פנו אלינו להוטים וחדורים לבצע את הקעקוע הראשון שלהם, זאת בעקבות חוויה משמעותית כזו או אחרת. מיד לאחר אירועי אוקטובר, ולאורך כל תקופת המלחמה (בדגש על החודשים הראשונים) קיבלנו גל אין סופי של פניות, לבצע קעקועים שקשורים באופן ישיר או עקיף למצב. החל מקעקועי הנצחה ועד לקעקועי תקומה והעצמה כמו 2 חיילים שקעקעו טרנזיסטור שליווה אותם 100 ימים בעזה, שורדי נובה שקעקעו משפטים כמו 'לא נפסיק לרקוד' ועוד. אותם אנשים ראו בקעקוע אמצעי לריפוי. רובם התרגשו מאוד מהמעמד, מהתוצאה, לפעמים הזילו דמעה לאורך התהליך, מצב המעיד על חשיבותו ועוצמתו. למרות שידענו כמה כוח יש בקעקועים, המפגש הישיר והרגעים האלה גרמו לצוות המקעקעים וגם לי, לעצור רגע ולהגיד 'וואו', אנחנו עושים כאן משהו חשוב וטוב".
אומנות העור
בן גידה מקעקע כבר קרוב לעשור. "כל חיי עסקתי באומנות והאהבה שלי לתחום הייתה כבר מילדות, לקעקע היה החלום שלי. את הסטודיו המרכזי שלנו בתל אביב, פתחנו לפני כ-5 שנים אני ושותפי לחלום ירדן ינקו עם משימה: לייצר חוויית פרימיום אסתטית ונגישה לקעקועים בישראל באופן שלא היה קיים לפני כן.
בתקופה שקעקועים בארץ עוד היו ברובם מצויים בחנויות קטנות בשולי העיר, הקמנו סטודיו המתפרס על פני 400 מ"ר בעיצוב מודרני ונעים ובו אנחנו מנגישים תרבות שהייתה מאוד מסוגרת ומרוחקת, כמעט נישתית. היום כבר ברור שלא מדובר בטרנד שולי אלא בחלק מאופנה שחיה, קיימת ובועטת, כזו שמעניקה למי שצורכים אותה, חוויה נעימה ואסתטית לגוף ולנפש. הסטודיו מונה 20 מקעקעים מוכשרים וביניהם אדית אשתי שמקעקעת לצדי כבר שנים. אני מאד גאה במהלך שחוללנו".
"קווים לדמותם" ולסקיצות של מי שהגיעו בימי המלחמה הראשונים לעומת מי שהגיעו במהלך התקופה האחרונה?
"אני חושב שהשינוי העיקרי שאפשר להצביע עליו טמון בממד הרגשי של המתקעקעים, שבא לידי ביטוי בתהליך מתחילת המלחמה ועד עכשיו. בשבועות הראשונים למלחמה הגיעו אלינו פניות רבות מלקוחות שהיו מצויים בטראומה קשה, או מתגברים על אובדן טרי. עד מהרה הבנו שעלינו 'להחליף דיסקט'. ממצב שבו אנחנו מעניקים שירות ללקוחות נרגשים שבאים להתחדש, עברנו למצב בו אנחנו מלווים, מנחמים, מקשיבים, מכילים ומתנהלים ברגישות מיוחדת אל מול אנשים שחושפים בפנינו את הפצע הטרי שלהם. לדעתי, עצם העובדה שכולנו, כל מי שחי כאן בישראל, חווינו טראומה לאומית, באופן כזה או אחר, סייעה לנו להגיע ולגעת במתקעקעים מאז המלחמה, בצורה נכונה ומתאימה. כל לקוח שביקש קעקוע הנצחה ויצא מכאן, היה עבורנו סיפור מרגש. בחלוף הזמן מאז אירועי אוקטובר, אנשים מגיעים אלינו אחרי שעיבדו בצורה מסוימת את מה שחוו, וזה נראה ומרגיש אחרת. בשני המקרים זו זכות גדולה להיות חלק בריפוי הזה".
אחים לנשק
בין המתקעקעים היו גם חברים לפלוגה, לנשק. הם מצאו את עצמם במלחמה לא צפויה באמצע החיים לצד חברים, וחוו גם הם אובדן לא צפוי.
"הם הגיעו לפה ביחד, 30 חבר'ה כמעט", מספר בן גידה, "קבוצה של חיילים שיצאו לשבוע רגילה לאחר לחימה ממושכת. הם יצרו אתנו קשר מהרגע להרגע כדי להגיע ולקעקע סמל קטן שמנציח חבר למחלקה שלהם שנהרג. ניכר מאוד עד כמה משמעותי היה החבר עבור כל אחד מהם. הם באו באווירה טובה, רעש וצחוקים, עד שכמעט שכחתי מה הביא אותם אלינו. הדיסוננס הוא בלתי נתפס".
חוט השני
שני גבאי ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה הפכה במידה רבה, כבר בימי הלחימה הראשונים, לאחד הסמלים של אירועי השבעה באוקטובר, בצילום שלה עם כובע קש רחב שוליים שמתמצת את החיים.
"קעקעתי את דמותה בפורטרט ריאליסטי על אחותה ואמא שלה. הן בחרו בתמונה המדוברת, שבעיניהן הכי מייצגת את שני. יש משהו עוצמתי באופן שבו המשפחה בחרה לקחת את הסיפור של שני והטראומה הגדולה שעברו כדי להנציח אותה על מי שהייתה, בין היתר דרך עמותת 'חוט השני' שהקימו לזכרה".
קעקוע יוצא דופן בנוף החרוך?
"הקעקוע SOBER, שבוצע על ידי דניאל מזרחי, המקעקע המוכשר שלנו, מנציח 5 לוחמים אמיצים שנפלו בקרבות בעזה. המילה SOBER מורכבת מהאות הראשונה של שמות הנופלים: שגיא גולן, עומרי בלקין, בן רובינשטיין אלי גינצברג ורועי נגרי זכרם לברכה. בתוך כל אחת מהאותיות הוטמעה תמונה/איור המסמל אותם בצורה הכי טובה".
מאחורי כל קעקוע יש סיפור
מדוע אנשים עושים קעקועים לאחר אובדן או טראומה? // שגיא ברסלב
העור העוטף את גופנו הוא שכבה שמהווה חוליה מקשרת וגם מגוננת בינינו לבין הסביבה. החוויות נרשמות בנפשנו, בונות לנו את האישיות ששוכנת בתוכנו, ונעטפות בעור גופנו. חוויות מטלטלות, משאירות חותם משמעותי יותר וקעקוע שנחרט בעור, כמו ציור המתהווה על קנבס שהיה קודם חלק ולבן, משמש למעשה הגדרה מחודשת לדרך שעשינו בעקבות אותה החוויה - מהאני הקודם לפני הטראומה או המאורע, אל האני החדש שאחרי.
זוהי דרך יצירתית שאין דומה לה לביטוי עצמי שבאמצעותו אנחנו גם חולקים, משתפים, יוצרים ומתקשרים עם האחר המתבונן.
בסל ואן דר קולק, כתב בטקסט האלמותי "נרשם בגוף": "לאחר טראומה אנשים תמיד חשים מאיימים בתוך גופם. אינך יכול להחלים לגמרי אם אינך חש בטוח בתוך עורך שלך".
קעקועים נחרטים בעור, מדממים ומחלימים לכדי סיפור המסופר החוצה אל העולם. קעקוע חקוק, בלתי נמחה – בין אם הוא סימבולי ומסתורי או מובהק (לדוגמה, תאריך ה-7 באוקטובר) – הופך להיות גשר של החלמה בין כאב פנימי חסר מילים להצהרה גלויה על קיומו.
טראומה שאין לנו בעלות עליה, שנדחקת החוצה מהתודעה, שלא הכרזנו על קיומה לפחות בתוך עצמנו, היא טראומה שנתקשה להחלים ממנה.
חוויה טראומתית מאתגרת את משאבי הנפש. הקעקוע מבטא עדות למה שקרה ותזכורת תמידית גם עבור עצמנו, לאופן שבו אספנו את עצמנו והבאנו את עצמנו לכדי רגע היצירה שלו. להתחלת הצמיחה שלאחר משבר. הקעקוע לנצח יהיה סימבול, איור, או משפט שיזכיר לנו איך התגייסנו עם עצמנו להמשיך קדימה והלאה.
קעקוע הוא בראש ובראשונה עניין אישי, רגשי, של אדם מול עצמו. למרות שהוא מתנוסס בגלוי, יחסית, על עורנו, נדרשת מידה של תבונה ורגישות כאשר אנחנו מתייחסים בסקרנות לסיפור שמאחוריו.
עוד מילה לגבי התייחסות והתעניינות בקעקועים מהסוג הזה: זיכרו, שהקעקוע הוא הביטוי של הדילמה שבין התכנסות פנימה במגננה על כאב הטראומה לבין יציאה אל העולם בהכרזה על קיומה באופן פומבי, וכל כמה שנהיה סקרנים לא תמיד יתאים לשאול "למה עשית את הקעקוע הזה?" מוטב לייצר מידה מסוימת של אמון לפני שנוגעים למישהו בפצע – אפילו אם נדמה לנו שכבר החלים.
שגיא ברסלב היא עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, מתמחה בטיפול בפוסט טראומה ובהתמכרויות, מנהלת ברשת "עוצמות - פסיכותרפיה רב תחומית"
