מאז קום המדינה לא היה פה יום עצמאות שהרגשות לקראתו היו מורכבים כל כך. הקונפליקט בין שואה לתקומה, או אפילו בין שואה לקיום, לא היה מורגש כל כך מאז, למעשה, הקמת מדינת ישראל. חודשים ארוכים שאנחנו נעים בין פחד מאי-קיום לרצון לחגוג, או לפחות לציין את קיומנו במלואו.
מצד אחד התחדד הצורך לחגוג את הנס הזה שקוראים לו "מדינת ישראל" — חשוב לנו לממש את הזכות להראות לעצמנו ולאויבינו שאנחנו נוכחים במרחב, ומתכוונים להיות נוכחים בו עוד שנים רבות. לחגוג את זה ששרדנו, את שבעה באוקטובר ובכלל, ושאנחנו חיים. לאספקט הזה של הצורך להראות את קיומנו ולהבליט את הנראות שלנו יש צורך נפשי של ממש.
מצד שני, כאומה וכחברה אנחנו באבל עמוק. על חילוקי הדעות והשסע עוד לפני שבעה באוקטובר, על אירועי אותו אוקטובר איום והאובדן הנורא שחווינו ושאנו חווים מאז. לכך מצטרפת החוויה הפסיכולוגית של לשרוד את התקופה הנוכחית, שיש בה פחד קיומי, חוסר יציבות חברתית ופוליטית וחוסר ודאות קשים.
תקומה וריפוי משותף
אז מה באמת עושים חוגגים/מציינים או לא? "יום העצמאות נועד לבטא עצמאות, וביום הזה למעשה אנו חוגגים את עצם קיומנו. כאן צריכה לבוא לידי ביטוי גם הזכות לבחור מה מתאים לנו עכשיו, מה נכון עבורנו במקום המורכב שבו אנחנו נמצאים כיחידים וכחברה", אומרת הילה מעוז-שפיצר, מומחית בדרמה תרפיה ובבריאות נפש קהילתית ודוקטורנטית במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית, מנהלת ברשת "עוצמות — פסיכותרפיה רב תחומית". "'להיות עם חופשי בארצנו' זה לא רק לחגוג דמוקרטיה או עצם קיום מוגדר, זה גם לשמוח אם רוצים ולהיות עצובים אם רוצים.
"אם מתחשק לנו להתפרק, לחגוג ולצרוח לעולם שעם ישראל חי וקיים, ולקחת פסק-זמן מהכאב ומהעצבות, זה נהדר. זה אפילו יכול להיות חשוב עבור אנשים מסוימים כדי לצבור כוח לשרוד, למלא את המאגרים ואולי גם להראות לעמים סביבנו שהם לא הצליחו לדכא את רוחנו ולהפיל אותנו. לא פיזית ולא נפשית. לא מתחשק לנו לצאת לחגוג? אנחנו מרגישים כאב עז, מצב רוח ירוד, אבלות וקושי לשמוח כשחיילינו עוד נלחמים, אחינו מפונים והחטופים לא חזרו? זה ממש בסדר. זה אפילו מאוד מובן. אבל אני כן ממליצה להתעקש ולמצוא את האפשרות לתת גם מקום לעצם זה שאנחנו חיים וקיימים".
"עצמאות היא לא מילה שמצטמצמת למובן אחד של יש לי מדינה. עצמאות זה החופש לבחור כיצד לבטא את מה שאני מרגיש. גם כלפי המדינה", אומר זוהר גורן אהרון, עו"ס קליני, פסיכותרפיסט ומומחה לטיפול בטראומה, מנהל ברשת "עוצמות — פסיכותרפיה רב תחומית". "יום העצמאות הזה מאתגר אותנו עם מטען רגשי מורכב וקונפליקטואלי. חשוב שנבין שיש לנו החופש והזכות לבחור את המנעד שבו נבטא את הרגשות הללו. החיילים בחזית נלחמים לא רק על הגבולות המדיניים או על עצם הקיום שלנו פה לחיות בביטחון, הם נלחמים גם על הזכות להרגיש שמחה, עצב, אשמה, חרדה, ייאוש או אושר, ועל החופש להרגיש הכול יחד. החופש לבחור אם לצפות בטקס המשואות או לשמוע עדויות ניצולים, ללכת לבמת בידור או לכיכר החטופים. החופש לחגוג במסיבות ולהשיק כוסות בירה בתקווה לחיים טובים יותר, ובמקביל לזכור גם את החטופים שעדיין בעזה. אין כאן תשובה נכונה או לא נכונה. העצמאות האמיתית היא לקבל את זה שהדרך הנכונה לציין את יום העצמאות היא הדרך שהכי מתאימה לכל אחד באופן אישי".
מה עושים עם רגשות האשמה?
מעוז שפיצר: "רבות דובר על 'אשמת הניצול'. אותה אשמה בעקבות העובדה שאנחנו שרדנו ואחרים לא. צריך לזכור שאנשים נתנו את חייהם כדי שתהיה לנו מדינה ואם נתבונן על זה נכוחה, האמת היא שאנחנו כאן ושאנחנו חיים. וזה משהו ששווה לחגוג אותו. אם יש רגשות אשם, נרוויח יותר אם הם יתועלו באופן שיהפוך אותנו לחברה ראויה יותר. כלומר, אם נעסוק בתקומה ובריפוי משותף של הפצעים. מה למשל? להתנדב עבור מפונים או פצועים, לעסוק בפעילות הסברתית, לקדם את החזרת החטופים, לתמוך במשפחות המילואימניקים ובכל מי שזקוק לכך בעורף, ויותר מכל לנסות לעסוק בהחלמה שלנו כחברה ובאיחוי הקרעים שנוצרו בשנתיים החולפות וביתר שאת כעת, במקום להמשיך את הפיצול והשיסוי".
לדברי זוהר גורן אהרון, המצב הנוכחי מאתגר גם משפחות ובני זוג שמרגישים תחושות מנוגדות לגבי יום העצמאות. "ההמלצה היא קודם לקבל את הרגש של האחר — לא להתווכח או לנסות לשכנע. הקלישאה הנכונה על פשרות וויתורים בזוגיות נכונה גם כאן. אם האחד רוצה לחגוג והשני מרגיש שזה לא נכון, נסו למצוא את הדרך לציין את היום הזה ביחד, אבל באופן שייתן לכל אחד לחגוג איך שמתאים לו".
הילה מעוז-שפיצר: "צריך לאפשר לכל אחד מבני הזוג להביע את עצמו בדרך שמתאימה לו, בלי שיפוטיות. לא לנצל את הרגשות המנוגדים כדי לפתח מריבה או להפחית מהערך של השני. פשוט להסכים שיש מורכבות, אבל יש גם את החופש לעשות מה שמתאים".
מה לגבי החיילים וכוחות הביטחון?
גורן אהרון מספר כי גם בשיחות עם חיילים שחזרו מהחזית הוא שומע את הבלבול הרגשי. "יש את אלה שרוצים לחגוג כבעבר ואפילו בעצימות גבוהה יותר. חיילים שאומרים לי שדווקא עכשיו צריך לשמוח יותר מאי פעם, לעומת חיילים שמבטאים רגשות אשם מעצם המחשבה לחגוג, כשהמשימה עוד לא הסתיימה, החברים עוד בחזית, החטופים לא חזרו, המפונים עוד לא בבית ומשפחות החיילים שממשיכים להילחם שרויות במתח ובחרדה. חשוב להקשיב לקולות של אלה שמתמודדים עם תגובות פוסט-טראומטיות על רקע המלחמה. גם כאן יש דעות מגוונות; יש חבר'ה שנמצאים במצב קיצוני של אבל, כאב וחרדות ולא מתחברים לחגיגות ולתחושות שמחה, ובמקביל אני פוגש אנשים פוסט-טראומטיים שמרגישים שיום העצמאות נותן להם תיקוף ומשמעות, תקווה לתקומה לאור הסבל והקורבן העצום שהם הקריבו".
מעוז-שפיצר: "אנשים שונים נמצאים בשלבים שונים של עיבוד הטראומה ו/או האבל. חלקם נמצאים בכלל בשלב ההישרדותי ועוד לא מרגישים את עול ההתמודדות עם הטראומה, והאחרים בשיאה של ההתמודדות וחווים את כל הסימפטומים הטראומטיים הקשים גם יחד. חלק כבר מתחילים להתאושש. חשוב לתת מקום וכבוד לכל אחד במקום שלו, לראות אם החגיגה יכולה להעצים את משאבי ההתמודדות או שהיא דווקא תפגע ותקשה, ומהמקום הזה לתת תיקוף ולגיטימציה למה שהאדם מרגיש. הכול נכון".
לסיכום, מי שלא תהיו וכל מה שתחליטו, אתם צודקים! התשובה הנכונה לגבי איך לחגוג ואם בכלל היא מה שתהיה הבחירה הנכונה בשבילכם. אל לנו לשפוט או לפסול החלטה של אף אדם — קרוב או זר, גם אם אנחנו חושבים את ההיפך. וזו העצמאות האמיתית.
