מראשיתו, הייעוד של הסטארט-אפ הציוני, מבית היוצר של תיאודור הרצל וכל האדונים הנכבדים, היה לפתור את מה שכונה באירופה "בעיית היהודים": עם שבמשך אלפי שנות גלות סבל משנאת ישראל בארצות הגולה - ששיאה בשואת יהודי אירופה - הגיע למסקנה שהפתרון טמון בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ -ישראל, כאשר עצם הידיעה עלקיומה, מחזקת גם את ביטחונם של יהודי העולם באשר הם. כך, לאחר שנות גלות ארוכות, התקבצו חלק מהיהודים בארץ - ישראל כמדינת מקלט, במה שהרב סולובייצ'יק כינה "ברית גורל".
כיום, 77 שנים לאחר הקמת המדינה, הסטרט-אפ הציוני מצוי במשבר העמוק בתולדותיו. השנאה ההולכת וגוברת בין חלקי העם - ששימשה וממשיכה לשמש רוח גבית למלחמה של אויבינו בנו. אם לא די בכך, המלחמה הובילה להחמרה דרמטית בגילויי האנטישמיות בעולם - עלייה של מאות אחוזים, לרמות הגבוהות ביותר מאז השואה.
במקביל, גוברת ההשפעה של זרמים משיחיים: חלקם רואים בכיבוש הארץ אתחלתא דגאולה, פועלים להתיישבות בעזה ויוצרים תסיסה בשטחי יהודה ושומרון; זרמים אחרים - בעיקר בציבור החרדי - צוברים כוח אלקטורלי ותקציבי, וחולמים על מדינה שכל אזרחיה לומדים תורה. בתוך כך, מאות אלפי ישראלים כבר הצביעו ברגליים, עזבו את הארץ, כאומרים שעבורם, הרפתקת הסטארט-אפ הציוני הסתיימה.
האם הבשילה השעה לסגור את הסטארט-אפ המוצלח? ייתכן. הרי ידוע שבסטארט-אפ לא שמים כסף טוב אחרי כסף רע, ועלול להגיע הרגע שבו פשוט צריך לחתוך הפסדים. אף על פי כן, לדעתנו, עוד לא בשלה השעה לסגור.
מתודעה קורבנית לתודעה יזמית
כאשר אני חושב על כל הגיבורות והגיבורים שלחמו ונלחמים למעננו, על רוח ההתנדבות, הסולידריות והערבות ההדדית שעדיין קיימת בקרב חלקים נרחבים בעם - אין ספק שיש עוד על מה לבנות. לצורך כך, עלינו לעשות את מה שנעשה בכחצי מהסטארט-אפים במהלך חייהם: פיבוט.
פיבוט הוא שינוי אסטרטגי שמתרחש כאשר מבינים שהכיוון הראשוני - גם אם היה נכון לזמנו - אינו עוד הדרך האפקטיבית להשגת היעדים. כך גם אצלנו - הגיע הזמן להיערך מחדש.
אנו מציעים פיבוט של מעבר מציונות הרצליינית מסוג אחד לציונות הרצליינית מסוג אחר. הרצל, שחתר להקים מדינה כמקלט ליהודים מתוך דאגה לשלומם נוכח האנטישמיות באירופה, ידע גם לבטא כמיהה ל"ברית ייעוד" - לא רק ל"ברית גורל". ברית זו חותרת למימוש הייעוד ההיסטורי שלנו: בניית מדינת מופת שתשמש דוגמה לעולם כולו. הפיבוט הזה כרוך במעבר מתודעה קורבנית לתודעה יזמית.
"ברית הגורל" היא אפוא רק השלב הראשון של הסטארט-אפ, שעליו צריכה להיבנות הקומה השנייה - "ברית הייעוד", ובשפתו של הרצל "מדינת מופת". הרצל לא המציא את הרעיון של "מדינת מופת". הוא נשען על מסורת יהודית בת 3,400 שנה, לפיה ייעודו של עם ישראל הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר שנועדה במהותה להוות מדינת מופת שתשמש השראה לעולם. כדי להגשים זאת נדרש שינוי הן במנגנונים המבניים, הן באופן שבו תתנהל המדינה, תדע לזהות את היתרונות היחסיים שלה, לנצל אותם בצורה המיטבית, בין היתר לרווחת העובדים שלה ולרווחת כלל בעלי העניין הבאים עימה במגע. הוא הדין בכל הקשור לחדשנות והפצת יזמות ויוזמות שמשנים את העולם.
במצב כזה כל המערכת משתנה: אזרחי ישראל עוברים מלהיות לקוחות של הסטארט-אפ - לעובדים בו. עמי העולם עוברים ממעניקי לגיטימציה - ללקוחות. בהתאם לכך, משתנה גם מדד ההצלחה של הסטארט-אפ.
חזון שהוא נכס תרבותי, מוסרי ורוחני
אין אנו מתעלמים מהאבסורד שבמחשבה שמדינת ישראל תשמש "אור לגויים", שעה שהיא עצמה שרויה בחשיכה פנימית. זהו דיסוננס צורב, אך דווקא משום כך אנו משוכנעים שזהו הפיבוט הנחוץ.
כשסטרט-אפ נקלע למשבר, אין כמו חזון מעורר השראה כדי לחלץ אותו, במיוחד כשהחזון הזה כבר קיים: חזון עתיק, עמוק ומוטמע בקוד הגנטי ובזהות היהודית, שנשמר לאורך אלפי שנים. עוצמתו של חזון זה מספיקה כדי לחבר את חלקי העם לשורשיו ולהעלות אותנו מעל הקרעים הפנימיים.
מה שיש לנו - יותר מכל אומה אחרת - אינו שנאה פנימית, אלא חיבור חי לשורשים בני 3,400 שנה. זהו נכס תרבותי, מוסרי ורוחני שאין לו תחליף - והוא הבסיס האיכותי לפיבוט הדרוש. חזון זה הוא גם היחיד שמסוגל להתמודד עם הציפיות המשיחיות של המגזרים הדתיים והחרדים, מבלי להיגרר לקנאות או לאסקפיזם.
חשיבותו אינה בהעצמת תחושת עליונות - שיש ממנה די - ואפילו לא בהבנת גודל האחריות שגם היא מתנשאת בדרכה, אלא בהפנמה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להמתין לפתרונות מבחוץ. מי שתולה תקוותו בדמוקרטיות הליברליות במערב, מתעלם מכך שהן עצמן מצויות במשבר עמוק ומתהלכות ללא מצפן. שהרי היהדות היא זו שהניחה את היסודות לתרבות המערבית: רעיון מוסר אוניברסלי המחייב גם שליטים, החוקה והמשפט, עיקרון בריאת האדם בצלם, ערך החירות, וכיבוד זכויות המיעוט – "ואהבת את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
במובן זה, אנחנו "second timers": נקראנו שוב לבמה ההיסטורית כדי להשלים את מה שלא הושלם. מפני שאם לא נעשה זאת, פשוט נאבד את עצמנו לדעת. תכלית הפיבוט הזה אינה תיאולוגית ואינה רטורית, אלא קיומית ופרקטית.
לעבור לדמוקרטיה ישירה
עלינו לקדם שינוי עמוק, יסודי ומתמשך שיתפרס על פני עשרות שנים. זהו צו השעה. עלינו להניע תהליך רדיקלי של התחדשות - במגזר הציבורי, העסקי והחברתי. לבנות מחדש את מוסדותינו, תרבותנו ותודעתנו.
בכל הנוגע למגזר הראשון - המדינה, הוא לוקה בשתי בעיות מרכזיות. האחת, שהוא משמש כמונופול על כל המשמעויות השליליות הנגזרות מכך. המגזר העובד נדרש להעביר נתח משמעותי מכספיו באמצעות מנגנוני המס השונים, במנותק מאיכות השירותים הניתנים לו. הבעיה השנייה, המנגנון שאמור לרכך את נזקי הכח המונופוליסטי, היינו מנגנון הבחירות הייצוגיות אחת לארבע שנים, אין בינו ובין התייעלות המדינה, ולא כלום. ואם לא די בכך, הוא אף מעודד באופן מובנה קיטוב ושנאה "שבטית" חמורה.
כל גוש מחויב לרשימה ארוכה של ערכים ולעמדות מגובשות מראש, שלעיתים אינן קשורות זו לזו. הדרך היחידה שלו לשרוד היא להציג את המחנה היריב כאויב - וכך נולדות קבוצות אינטרס צרות שמנצלות את כוחן הפוליטי כדי לכפות את רצונן על כלל הציבור.
יתכן שלמודל הזה הייתה הצדקה בעידן שבו בירור עמדת הציבור היה תהליך מסורבל ואיטי. אך כיום, בעידן בו המידע והתקשורת הם מיידיים, מדובר במנגנון מיושן ומזיק, מעין ניסיון לבצע עדכון גרסה מתקדם במיוחד על טלפון מדור ראשון. הדמוקרטיה הייצוגית שלא עברה התאמה למציאות החדשה הפכה למבנה משותק: הנבחרים אינם נבחנים לפי איכות על עבודתם, אלא לפי איכות ההכפשה שלהם ותחזוקת השנאה שלהם. אפשר וצריך לעבור לדמוקרטיה אחרת: ישירה, רציפה, מבוססת נושאים, מודולרית ומשוקללת. דמוקרטיה נושמת. שיטה שבה כל אזרח מביע את עמדתו בנושאים שבהם יש לו זיקה ממשית, ובכך תורם לדיוק ההחלטות הציבוריות. מבחינה טכנולוגית, הדבר בוודאי אפשרי.
שינוי מבני כזה יאפשר צדק, הוגנות וסילוקן של קבוצות אינטרס קיצוניות. מול מכונות ההסתה למיניהן, הדמוקרטיה הנושמת לא תתווכח איתן, אלא פשוט תרסק את התנאים שמאפשרים להן להתקיים. ובאשר לבעיית המונופול, טוב נעשה אם נייחד את המדינה בעיקר לרגולציה ופרויקטים ציבוריים ייתנהלו תחת "אחריותיות" תקציבית (accountability), במודלים עסקיים או סמי עסקים, כגון אגרות חוב חברתיות, תשלום עבור הצלחה, פילנתרופיה חכמה, ועוד.
למעשה, את רוב תחומי הפעילות של המגזר הראשון ניתן וראוי להפריט - לא לטובת בעלי הון, אלא לטובת האזרחים עצמם. ראינו זאת היטב בתקופת החירום: קבוצות ווטסאפ אזרחיות, ארגוני חברה אזרחית, יזמים פרטיים - כולם פעלו ביעילות ובמהירות שעקפה את זו של משרדי הממשלה עשרת מונים. ארגונים אלה פעלו במרחב הדיגיטלי, נלחמו באנטישמיות, העבירו ציוד, ארגנו סיוע ויצרו תוצאה באפקטיביות גבוהה פי כמה מזו של המגזר הציבורי. גם כשמדובר במשרדי ממשלה עצמם, ניתן להפריט אגפים שלמים לטובת החברה האזרחית, תוך בקרה רגולטורית. הודות לכוחה של הטכנולוגיה, נפתח חלון היסטורי: ניתן להמיר חלקים נרחבים מהמיסוי הישיר באחריות אזרחית ישירה, כזו הניתנת למדידה. בדומה לגיוס לצה"ל, כך גם משימות אזרחיות בתחומי חינוך, תברואה, תחבורה, בריאות וסביבה - ניתן לבצען מתוך שותפות. זהו הבסיס לדמוקרטיה חדשה: דמוקרטיה ישירה בבחירה, דמוקרטיה ישירה בביצוע. דמוקרטיה של העם, על ידי העם ולמען העם.
באמצעות לוח מחוונים (dashboard) אזרחי מתקדם, ניתן יהיה לייתר חלקים נרחבים מהמנגנון הריבוני והשירות הציבורי. טכנולוגית, בכוחנו לעשות זאת בקלות בלתי נתפסת. לעומת זאת, פסיכולוגית ומבנית, הקושי הוא לצערי בלתי נתפס. אך ברור שככל שנקדים לבצע את הפיבוט הזה, כן נקטין את הסבל. אין מנוס מהתהליך. השאלה היחידה היא: מתי, ובאיזה מחיר נשלם על הדחייה.
לתגמל כל אדם לפי תרומתו
המגזר העסקי, על אף עוצמתו ויעילותו, מושתת על עיקרון מיקסום הרווחים לבעלי המניות. עיקרון שמצדיק, ולעיתים אף מחייב, החפצה, ניצול וניהול משחק סכום אפס בין בעלי המניות לבין שאר בעלי העניין: עובדים, ספקים, נושים, צרכנים והציבור הרחב. עיקרון זה אינו רק פוגע באיזון החברתי, אלא אף סותר את רוח הקפיטליזם עצמו, שלפיה כל אדם מתוגמל לפי תרומתו.
בפועל, עיקר הרווחים זורמים לבעלי המניות, אף שהצלחת החברה נשענת גם על תרומתם של מורים וגננות שחינכו את היזמים, חוקרים שפיתחו את הידע, רגולטורים שסייעו בהסרת חסמים ועוד רבים שלא מתוגמלים כלל. כך, הקפיטליזם נאה דורש, אך לא נאה מקיים. נדרש תיקון עמוק, שלא נוכל לפרוס כאן במלואו: תיקון שיחליף את מנגנון המס - שאין לו קשר אמיתי לחלוקה הוגנת - במנגנון מדידה משוכלל. מנגנון זה ישלב ניתוחים כמותיים, בינה מלאכותית ופרשנות אנושית מבוססת הקשר, כדי לתגמל כל אדם לפי תרומתו האמיתית להצלחה.
במקביל, יש להטמיע עקרונות של קפיטליזם קשוב - מחויבות אמיתית לכלל בעלי העניין, לא רק לבעלי המניות. כל חברה תידרש להגדיר לעצמה ייעוד ברור: חברת מזון תקדם תזונה בריאה, חברת תרופות תתמקד בריפוי, ובנק ישמור על כספי לקוחותיו ולא ירוויח על חשבונם. גם העובדים, מצידם, יידרשו לפעול מתוך תחושת ייעוד, בהתאמה לטבעם הפנימי וכישוריהם.
לבסוף, נדרשת מהפכת מדידה נוספת שתשית אחריות ממשית על תאגידים היוצרים נזק. כאשר מוצר ממכר מוביל לסוכרת וקטיעת רגל למשל, אין זה ראוי שהמדינה תישא בעלויות. על התאגיד לשלם את מחיר האימפקט השלילי שיצר. עיקרון זה, שמתחיל לחלחל בתחומים כגון איכות הסביבה באמצעות העיקרון לפיו "המזהם משלם", חובה להרחיבו לכל התחומים כולם.
המגזר החברתי מושתת אף הוא על עקרונות ההחפצה והחסד. מצב דברים שבו מנכ"לים של ארגונים חברתיים צריכים לכתת את רגליהם בין בעלי האמצעים על מנת לקדם זכויות חברתיות בסיסיות לאזרחים, הוא חרפה שיש למגר אותה מן הארץ. כיצד? באמצעות העברת האחריות לקידום חירויות יסוד מהמגזר הציבורי והחברתי אל המגזר העסקי, כאשר כל תאגיד עסקי יהיה מחוייב ביותר לחירויות היסוד בתחום שבו הוא עוסק ושהעלות השולית בפתרון שלו היא הנמוכה ביותר. למשל, חברות המזון שהייעוד שלהן הוא להזין את תושבי ישראל, יעשו כן כאשר חלק מהתוצרת שלהן יהיה במנגנון פילנתרופי מחליף מיסוי המייעל את עמותות המזון השונות, תחת פיקוח רגולטורי מתאים. החיסכון במיליארדים למדינה יתחלק בין התאגידים לבין האזרחים.
מהפכה הכרחית ובלתי נמנעת
בשורות אלה ביקשנו לספק הצצה לחזון אפשרי למאה שנים לקום מדינת ישראל. הדברים שנכתבו כאן הם רק קצה הקרחון, תמצית מתוך חזון רחב הרבה יותר. כמובן, חלקים בו ניתנים ליישום בקלות רבה יותר מאחרים, ואין הוא אלא הצעת טיוטה אחת מני רבות שאפשר וצריך להגשים.
דבר אחד ברור: הגשמת חזון כזה אינה יכולה להיעשות על ידי יחידים. היא מחייבת כוחות רבים - יוזמים, יוצרי חיבורים ובוני סינרגיות. אם חפצי חיים אנו, אסור לרעיונות האלה להישאר על הנייר. לכן, אנו קוראים כאן לכל מי שמתחבר לרוח הדברים ולכיוונם - יזמים, אנשי רוח, אנשי טכנולוגיה, אנשי עשייה, מחנכים, חיילים משוחררים, הורים צעירים, מבקשי אמת - בואו.
הצטרפו אלינו למהפכה ההכרחית והבלתי נמנעת, כדי שבשנת המאה למדינת ישראל, גם אם לא נגיע להגשמה מלאה, נוכל לומר בגאווה שיצרנו נקודת אל-חזור, שישראל עלתה על המסלול המהיר להפוך למדינת מופת. וכשיגיע היום הזה, גם האנטישמיות תתפוגג. עמים יבואו ללמוד מאיתנו כיצד בונים מדינה חכמה, צודקת, נושמת.
וכאשר ישאלו אותנו - העמים והלאומים - מה לקח לנו כל כך הרבה זמן, מדוע התמהמהנו, מדוע סירבנו להגשים את ייעודנו, נתבונן בהם בעיניים ונאמר, לא בגאווה ולא בהתנצלות, אלא בפשטות של אומה שכולה: לא באנו להיות אור לגויים. לא תיקון עולם, לא עם סגולה, ולא כוהנים שיש להם ממלכה. באנו לכפר - על מותם של צעירים כל כך, על חיוכים שלא ישובו, על האפשרות שפעם הייתה בידינו ולא הצלחנו להציל. כי לו ניתנה לנו בחירה, היינו מוותרים על כל השמות הגדולים, כל ההבטחות, כל הייעודים, ולו רק היה נותר איתנו עוד רגע אחד של שקט. עוד מבט. עוד חיבוק. עוד חיוך אחד של נובה.
זו הסיבה שאנחנו כאן. לא כדי להילחם על חזון, אלא כדי להפסיק לברוח ממנו. לא כדי לדרוש את הייעוד, אלא כדי לעמוד מולו, סוף-סוף, באמת. בשקט. בלי התחכמות. ולומר: עכשיו.
הכותב הוא משקיע הון סיכון ויזם. יו"ר 2B.VC. מוביל הפודקאסט "כלכלה מבראשית" אודות הסטארט - אפ הציוני בשיתוף 103fm
לפרטים נוספים: www.2b.vc
בשיתוף 2B.VC
