מאז אירועי השבעה באוקטובר, חווה ישראל חודשים של כאב עמוק, תחושת התפוררות והתרסקות אל תוך שסעים ישנים. כשהמדינה רעדה, נדמה היה שגם היסודות התרופפו, חילוקי הדעות התחדדו, והמרקם החברתי שנטווה כאן בעמל רב – ניצב בפני סכנה ממשית.
ובין הסדקים – נבטו גם יוזמות של אור. גילויי ערבות הדדית, רגישות אנושית ופרויקטים חוצי גבולות, כמו זה שנרקם בין סטודנטים מהמכללה האקדמית "אמונה" לאמנויות ועיצוב בירושלים לבין מקביליהם ממכללת "שנקר" ברמת גן. יוזמה יצירתית ומרגשת, שנועדה לא רק לגשר בין מגזרים, אלא גם לחבר בין כאב לתקווה.
את הרעיון יזמה שילת מזרחי, מרצה לצילום במחלקה לתקשורת חזותית ב"אמונה". "הרגשתי צורך עמוק ליצור משהו שיש בו אור", היא מספרת. "לא עוד יצירות מחאה או הסברה, אלא ביטוי לאמונה שיום אחד יהיה פה טוב יותר". לדבריה, בתחילת המלחמה החל זרם בלתי פוסק של יצירה מגויסת, מצד צלמים ומעצבים, שראו שליחות במיומנותם. עם הזמן, גבר בה הצורך בקול אחר: אופטימי, מפויס, כזה שמבקש מהדור הצעיר לא רק לבטא כאב – אלא גם לחלום עתיד אחר, ולשמש עוגן להמשך הדרך.
כדי לאחד קצוות חברתיים דרך שפה של יצירה, פנתה מזרחי אל מאיה יונה מילשטיין, מנהלת בית הספר לסטיילינג ב"שנקר". מילשטיין נענתה בהתלהבות, ויחד גיבשו השתיים את הפרויקט יוצא הדופן, תחת הכותרת "לגעת בשמיים".
14 סטודנטים וסטודנטיות מ"שנקר" – בהם גם בוגרים – חברו לצוות הסטודנטים מ"אמונה" לצמדים יצירתיים, במסע שהחל בהיכרות מעמיקה שתכליתה לחצות לא רק מגזרים, אלא גם לבבות. כל צמד בחר קונספט משותף ואתר צילום בארץ – מצפת ועד חוף פלמחים. התוצאה: סדרת עבודות צילום צבעוניות ועדינות, מלאות יופי, רוך ואמירה.
לדבריה של מילשטיין הפרויקט הזה מגלם הרבה יותר מיצירה אסתטית, וטומן בחובו מסר עמוק: "כשאנחנו משתפים פעולה, מקשיבים אחד לשני, ולא מפחדים לחלום – קורים דברים מופלאים. ד"ר אפרת גרוסמן, ראש מכללת אמונה, מסכמת: "זו קרן אור של תקווה, במיוחד לקראת יום העצמאות. רגע שמזכיר לנו שעם כל הקושי, אנחנו עדיין יכולים לבחור בחיבור, בשותפות, ובעתיד טוב יותר".
יונה עם עלה של זית | צילום: ציפורה ונגרובר (אמונה) סטיילינג: סמנטה אטלן (שנקר)
על רקע חוף הבונים, לאורו הראשון של הבוקר, ניצבת הדוגמנית עטופה בשמלה לבנה. בידיה – צרור ענפי זית, כמחווה לשלום ולהתחדשות. הרגע הזה, שנראה כמעט כמו תפילה חרישית, מבטא את גישת "שחר של יום חדש" – געגוע לזמן שבו העולם עוד שקט, הראש ממאן לזכור והלב
יכול להתמלא.
הדרך לתקווה | צילום: עדן רם (אמונה) סטיילינג: קטרינה סמואל (שנקר)
הדמות הלבנה, זו שקוראת לנו ללכת בעקבות האור, מייצגת ברוב התרבויות את הסוף. אבל כאן בחרו היוצרות להפוך את הסמל. במקום סוף, הן מבקשות להתחיל מהתחלה, ושואבות השראתן מהאור האוניברסלי – השמש – מקור של חמימות, טוהר ותקווה. השמש הופכת למטאפורה לחיים, לעוצמה שגדולה מהכל, ולאור שמנחה אותנו גם כשעדיין לא הכל ברור.
הדמות שבתמונה מהלכת במסע פנימי – לעבר תקווה, לעבר האור. היא נעה על קרקע שמסמלת את הדרך האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. זהו מסע של התמסרות לאור – שמניע לא רק את הגוף, אלא גם את הלב, ואת הרצון להאמין בטוב.
חלון לתקווה | צילום: טליה ליפסון (אמונה) סטיילינג: אמילי פוגודין (שנקר)
מתוך מבנה ישן ומתקלף, מופיעה דמות בלבן שכמעט נבלעת בקירותיו. היא מכסה את עיניה – כמו אם המדליקה נרות שבת, עוצמת עיניים ולוחשת תפילה. ברגע ההסתרה הזה, עולה הציפייה לאור פנימי שיעלה.
שתי היוצרות מבקשות לחדד את הדיכוטומיה בין הרגע הפרטי, הטהור, לבין הסביבה המחוספסת – הקירות המתקלפים, החלון הפעור. דווקא מתוך הסתירה הזו נפתח מבט אחר: מבט של אמונה באור, גם כשהדרך נראית חסומה. לדבריהן, עצימת העיניים יכולה להתפרש באופנים רבים – לעיתים כבחירה להימנע מהתמודדות עם "העולם האמיתי", ולעיתים כביטוי של אמון עמוק: שכאשר נפקח אותן, נגלה שהכל עודנו עומד על תילו.
החורף תמיד הופך לאביב | צילום: יעל לוי (אמונה) סטיילינג: סוזי כהן (שנקר)
בפריים הזה נחשפים אחורי הקלעים, מה שלרוב מבקשים הצלמים להסתיר – תמונת נוף עוצרת נשימה של שמיים תכולים ופריחה מרהיבה, שמחליפה מקום שומם. הצלמת והסטייליסטית בחרו לא לייפות את המציאות, אלא לחשוף אותה כפי שהיא – גם כשהיא מכאיבה. כמו מפצירות בצופה להאמין שעוד יהיה טוב. גם כשנושבות רוחות קרות של חורף – האביב כבר מעבר לפינה; גם כשנראה שהקרקע דוממת – מתחת לפני השטח משהו כבר מתחיל לנבוט.
הצילום הזה מדבר בשפה של ניגודים: כאב ופריחה, אמת ואשליה, עונות השנה ומחזורי הנפש. כמו בשיר "החיטה צומחת שוב" – הוא מזכיר לנו, בעדינות, שלכל סוף יש התחלה חדשה.
