הפעילות האנושית בחלל החלה, כידוע, אחרי מלחמת העולם השנייה, כחלק מהמלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות. שאר מדינות העולם נותרו מאחור והשאירו את העיסוק למעצמות הגדולות. זאת משום שטכנולוגיית החלל נתפסה כיקרה מאד ומחייבת משאבי ענק, הן בכסף והן בכוח אדם.
זו הסיבה שכניסת ישראל לתחום החלל לפני למעלה מ-40 שנה, גרמה להרמת גבות בעולם. ישראל הייתה המדינה השביעית בעולם שבנתה לוויין ויכולת שיגור עצמאיות, והצטרפה למועדון קטן ומצומצם בו היו חברות רק רוסיה, ארה"ב, סין, הודו, יפן והאיחוד האירופי (שהקים סוכנות חלל אירופית מאוחדת). מאז ועד היום הצטרפו עוד כמה מדינות למועדון זה, אבל אפילו כיום מדובר בפחות מעשר מדינות שיש להן יכולת עצמאית. יש אומנם עשרות רבות של מדינות שיש להן לוויינים בחלל, אולם אלה רכשו את הלוויין או את יכולת השיגור ממדינות אחרות.
ההוראה של בגין
באופן פרדוקסלי, ההחלטה הישראלית לפתח לוויינים משלה, נבעה לא מצורך הנטוע בתחרות עם הצד שמנגד, אלא מתחילת תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה, בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים לפני כ-45 שנה. בלב ההסכם עמדה החזרת חצי האי סיני לידי מצרים שאמור היה להישאר מפורז מכוחות מצריים משמעותיים. איך מאמתים שמצרים אכן עומדת בהתחייבותה? עד חתימת ההסכם היינו יכולים לשלוח מטוסי צילום כדי לוודא שמצרים אכן שומרת על הפירוז. אבל מרגע שיש הסכם, פעולה כזו נחשבת מייד כהפרת ריבונות המנוגדת להסכם. זו הסיבה לכך שראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שחתם על הסכם השלום, הורה למערכת הביטחון לפתח לוויין צילום. בניגוד לנעשה על פני כדור הארץ (ביבשה ובים) בחלל אין טריטוריות מוגדרות, וטיסה של לווין בחלל אינה נחשבת להפרת ריבונות של המדינות מעליהן הוא עובר. מי שהיה אז שר המדע, פרופ' יובל נאמן, שכנע את ראש הממשלה להקים את סוכנות החלל הישראלית ב-1983 ואף עמד בראשה במשך 22 שנה, עד להעברת המקל (ב-2005) לכותב שורות אלה, שעמד בראשה במשך 17 שנה, עד לפני שלוש שנים.
האתגר - הקטנת המשקל
כיצד הצליחה מדינה קטנה כמו ישראל להגיע למחוזות שמדינות גדולות ועשירות ממנה לא הצליחו להגיע אליהם? לשם כך היה צורך לרתום את תעשיות הביטחון הגדולות, ולמצוא דרכים מקוריות לפתור בעיות גדולות בכסף קטן. זה חייב תרבות של חדשנות ומציאת רעיונות "מחוץ לקופסה". התנאים לכך מצויים בישראל באופן כללי והם מתמצים בביטוי "אומת הסטארט-אפ".
למעשה, חיש קל התגלה לעושים במלאכה שישראל אינה יכולה לפתח ולהציב את לווייני הצילום שלה בחלל על ידי העתקת הטכנולוגיות בה השתמשו המעצמות הגדולות. זאת משום ששיגור הלוויין מחייב טיל משגר רב-שלבי. כל שלב מעלה את מהירות הלוויין, מתנתק מהטיל ומאפשר לשלב הבא להגדיל את המהירות. משום כך ישראל אינה יכולה לשגר את לווייניה צפונה, דרומה או מזרחה, שהרי אז יפלו השלבים על המדינות הסובבות אותנו. אנחנו יכולים לשגר רק לים התיכון, כלומר - לכיוון מערב. אלא שכדור הארץ מסתובב סביב צירו בכיוון ההפוך - ממערב למזרח. משום כך אנו מפסידים את המהירות של סיבוב כדור הארץ, והחשבון הראה שאם ישראל רוצה לווייני צילום עם טלסקופים בעלי יכולת הבחנה כמו זו של המעצמות הגדולות, עליה לבנות את הלוויינים שלה כך שיהיו פי-עשרה בערך יותר קלים מאשר מה שהיה מקובל בעולם. זה הצריך גישה חדשה ושונה לטכנולוגיה.
כיאה ל"אומת הסטארט-אפ", ישראל לא נרתעה מהאתגר ולכן, עד לפני כעשור, היא הייתה אחת המובילות העולמיות בהקטנת המשקל (בלי לוותר על הביצועים) של לוויני צילום. ההצלחה בתחום לווייני הצילום (משפחת "אופק") הובילה אותנו לתחומי חלל אחרים, כמו לווייני תקשורת (משפחת "עמוס"). בינתיים, החל עולם הלוויינות בעולם כולו להשתנות. במקום לוויינים ששוקלים כמה טונות (של המעצמות הגדולות), או כמה מאות ק"ג (ישראל) החלו להיכנס לשימושים מסויימים לוויינים קטנים, המכונים ננו-לוויינים שמשקלם הוא קילוגרמים בודדים. זאת בעקבות התפתחות טכנולוגיית המזעור בעולם (שהובלה כמובן על ידי טכנולוגיית המחשוב). העולם כולו (ולא רק ישראל) גילה שהקטנת הממדים והמשקל גוררת גם הוזלה עצומה בעלויות והחלה להתפתח מגמה חדשה שכונתה "חלל חדש" בה יותר ויותר פעילות חללית נעשית על ידי חברות קטנות יחסית, ולא רק על ידי סוכנויות חלל ענקיות במימון של מאות מיליוני דולר לפרויקט.
שיגור "בראשית" לנחיתה על הירח
דוגמה מצויינת לכך הינה שיגור "בראשית" לנחיתה על הירח בדיוק לפני שש שנים. מי היה מעלה על דעתו עשר שנים קודם לכן כי נחיתה על הירח יכולה להתבצע באמצעות עמותה ותרומות של יזמים מהמגזר הפרטי? הלקח המרכזי שאפשר להפיק מסיפור "בראשית" הוא לגבי התרבות היזמית בישראל. שום ספק אינו יכול לעצור קבוצה של יזמים צעירים לנסות לממש רעיון שהם מאמינים בו. כל היסודות הדרושים למימוש חלומות טכנולוגיים - יצירתיות, ידע טכנולוגי, התגייסות של אנשים מוכשרים בהתנדבות, מימון וכדומה - נמצאים בסביבה וצריך רק להושיט את היד ולקטוף אותם. זו הסיבה שישראל נחשבת כיום כמרכז עולמי לטכנולוגיות הייטק וזו הסיבה לפריחה הכלכלית שלנו.
העולם כולו אינו ממתין לנו
למרות ההצלחות שנמנו לעיל, מרחפים מספר סימני שאלה על העתיד. ראשית, כמו שנאמר כאן קודם, העולם כולו אינו ממתין לנו. שנית, היתרון היחסי שהיה לנו במזעור טכנולוגיות חלל הולך ונעלם. היינו בין הראשונים שפעלו לחיזוק מגמת המזעור וטיפוח תעשיות במגזר הפרטי בתחום החלל, וזה התבטא כבר לפני למעלה מעשור, בדו"חות שהמליצו לממשלה להעלות את תקציב סוכנות החלל וההשקעות בתחום לרמה של כ-200 מיליון דולר (בשווי הכסף הנוכחי). מסיבות כאלה ואחרות התקציב ניתן רק בחלקו. עם זאת ההתפתחויות שתואר לעיל, מותירות על כנן את התקווה שעדיין לא מאוחר מדי: ישראל עדיין צריכה ויכולה להיות אחת המובילות העולמיות בטכנולוגיית החלל המודרנית.
הכותב הוא לשעבר יו"ר סוכנות החלל של ישראל (2005-2022)
