צמצום פערים והנמכת להבות הקיטוב בחברה הישראלית הן מטרות נעלות שקשה לחשוב על מי שיתנגדו להן. למעשה, לא מדובר בשתי מטרות נפרדות, אלא במטרה אחת, שתייצר מניה וביה השפעה חיובית על השנייה: ככל שהפערים בין מרכז ופריפריה ימשיכו להתקיים, הם יזינו את הקיטוב החברתי, ועל דרך החיוב - ככל שהפערים יצומצמו, ואנשים מהמרכז ומהפריפריה יהיו שותפים לשגשוג הכלכלי של מדינת ישראל, הרי שממילא יקטן הקיטוב ביניהם.
ההשכלה הגבוהה ככלי לצמצום פערים
ישנן דרכים רבות ומגוונות לצמצם פערים, ומערכות גדולות חייבות כולן לקחת חלק בכך. מערכת החינוך היא כמובן אחת הבולטות שבהן. וחינוך, יש לומר, אינו נמשך לו בין כיתות א' לי"ב, אלא פועל וממשיך גם אל תוך מערכת ההשכלה הגבוהה. הנטייה המוכרת לנתק בין שתי מערכות אלה בכלל, וכאשר מדובר במשימה הלאומית של צמצום פערים בפרט, היא תקלה מושרשת. היזכרו למשל בנתוני הפערים בתחום החינוך, המוצגים לנו חדשות לבקרים בתקשורת. מאז ומתמיד הוצגו לנו אלה כשהם קשורים למערכת כיתות א'-י"ב האמורה: מבחני פיז"ה, מבחני המיצ"ב, נתוני הזכאות לבגרות, ממוצע ציוני הבגרויות ועוד ועוד. מתוך זרקור תמידי זה שמאיר את מערכת החינוך, התרגלנו לחשוב על סט הכלים האפשריים לצמצם פערים שיש להפעיל בתוכה: להקטין את כמות התלמידים, להקים מנגנון תקצוב דיפרנציאלי, לתת מענקי עידוד ולפתוח כיתות מצוינות, גם כשמספר התלמידים בהן קטן מהתקן. אלה הם רק חלק מהכלים המופעלים בתוך המערכת מתוך מחויבותה לשוויון.
מסיבה זו, חשוב מאוד להעמיד על מכונו גם את תפקידה החשוב של מערכת ההשכלה הגבוהה בצמצום פערים. כזאת עשתה שרת (כלל מערכות) החינוך בטקס ההשבעה של חברי וחברות המועצה להשכלה גבוהה שנערך בבית הנשיא לאחרונה. השרה העלתה על נס, לצד תפקידה המסורתי והחשוב של האקדמיה בקידום מצויינות מחקרית, את תרומתה החשובה לצמצום פערים, בהיותה "עוגן לפיתוח וחיזוק ההון האנושי לשגשוג המדינה". מהלך זה חשוב לחיבור הדוק ואינטואיטיבי יותר בין ההשכלה הגבוהה בישראל וצמצום הפערים והקיטוב בה.
ההשכלה הגבוהה נחשבת, ובצדק רב, ככלי מרכזי לקידום מוביליות חברתית, למי שמצליחים ללמוד בה. כלומר, בדיעבד, מוכיחה המציאות כי מי שמצליחים לנוע ולטפס מעלה בסולם ההיררכיה הסוציו-אקונומית של החברה, הם בעיקר בעלי השכלה אקדמית. משכך הוא ברמה התוצאתית, הרי שבדומה לאסטרטגיה בנוגע למערכת החינוך של א'-י"ב, יש לגבש כלים לצמצום פערים בתוך מערכת החינוך של ההשכלה הגבוהה ובאמצעותה. מתוך ניסיוני כנשיאת מוסד אקדמי, המשרת אוכלוסיות מגוונות בגבולה הצפוני של הפריפריה הדרומית בישראל, אציע כאן כמה מנגנונים מדורגים לעשות כן, אשר כולם מופעלים בתוך המכללה ומכוונים להשיג תוצאה משולשת שלה: הרחבת דעת, העמקת מחקר וצמצום פערים.
נגישות, הזדמנות, יישומיות
בשלב ראשון, יש לעמוד על כך שמערכת ההשכלה הגבוהה תהיה נגישה למבקשים לבוא בשעריה. ככלל, מטרה זו מושגת בעיקר באמצעות מערכת המכללות האזוריות המתוקצבות הפרוסות ברחבי הארץ, ובעיקר בפריפריה הצפונית והדרומית שלה. מיקומן של המכללות הללו, לצד שכר הלימוד האוניברסיטאי שהן מציעות, יכול לאפשר נגישות לאנשי האזור, אשר חלקם לא יכולים להרשות לעצמם את יוקר המחייה של המרכז, ורבים בהם לא רוצים פשוט להתנתק מיתרונות החיים בתוך קהילת האם, ומעוניינים להתפתח ולצמוח בסביבתם הקרובה. היתרון האדיר של "אזוריות" זו יצוץ עוד בהמשך. תפקידה האקדמי הייחודי של מכללה אזורית מכתיב את מחויבותה להעניק ליווי אקדמי אישי, צמוד, מעודד ומעניק משמעות למי שלומדים במסגרתה. עליה להיות מגדלור במה שנתפס לעיתים כמערכת של מגדל שן, המנותקת מסביבתה וגם מתלמידיה, החשים לעיתים קרובות זרים לה ורחוקים ממנה.
בשלב השני, יש לדאוג שלאלה הבאים בשערי ההשכלה הגבוהה תהיה הזדמנות אמיתית לרכוש דעת, לצד כלים שיהפכו את לימודיהם לכלי לשליטה מיטבית בעתידם המקצועי והאישי. מכללות לרוב יתנו דגש למקצועות יישומיים יותר, כמו הוראה, פסיכולוגיה והפרעות בתקשורת. אמנם, גם בתוך אלה יינתן מקום חשוב למחקר ומי שירצו יוכלו להמשיך במסלולים מחקריים, אבל לאלה יהיה חלק מוגדר בתוכן.
הנטייה היישומית של המכללות גם מעודדת יצירתיות בחיבור בין תארים הנלמדים כתיאורטיים לבין שוק העבודה האמיתי. כך למשל, אין זה מפתיע שתוכנית ראשונה בארץ במדעי המחשב היישומיים הוקמה דווקא במכללה, שכן היא רלוונטית יותר למי שמבקשים להפוך לחלק ממנוע הצמיחה הכלכלית הגדול ביותר של ישראל - עולם ההיי-טק. דוגמה מעניינת אחרת לתוכנית ראשונה ויחידה מסוגה בארץ היא של תואר שני בפסיכולוגיה קלינית רגישת-תרבות, אשר צפוי היה שתתפתח במכללה, המורכבת ממגוון רחב יותר של הפסיפס הישראלי, ומבינה היטב את הצורך להתייחס למגוון זה גם ברמה הטיפולית-פסיכולוגית.
מחויבות לקהילה ולסביבה
בשלב שלישי, יש לטעת במוסדות האקדמיים עצמם את המחויבות שלהם לקהילות בסביבתן הם פועלים. הפקולטה לחינוך, למשל, יכולה להתחייב לנתב את הסטודנטיות והבוגרות שלה לבתי-הספר בסביבה לצורך התלמדות ולהתמחות. בכך, תינטע בהן גאווה בתפקיד חינוכי-שליחותי, כמי שאמונות על קידום הדור הבא של לומדים ולומדות באזור והכוונתם מגיל צעיר לרכישת השכלה גבוהה. מהלך דומה יכול להיעשות עם הסטודנטיות ללימודי הפרעות בתקשורת. אלה יכולות להתנסות ולהתמחות בקהילות מהן הגיעו, שם מכה ללא רחם המחסור בטיפול בילדים עם קשיי תקשורת, הנאלצים להמתין מעל לשנה לטיפול המיוחל. המוסד עצמו יכול גם מתוך מחויבותו לסביבתו לעודד הקמת מרכז טיפולי בו, שיאפשר לקדם את הענקת הטיפול ויהפוך לחלק אקטיבי בבניית התשתית לכך.
בשלב רביעי, יש לטעת במי שמי שנהנים מהשכלה גבוהה את היכולת לראות את עצמם כמי שמחויבים להשפיע מטובה על הקהילות מהן הגיעו אליה, גם לאחר השלמת התואר. סטודנטיות וסטודנטים הלומדים וחיים בסביבה הקרובה לקהילותיהם צפויים לקדם אותה כשיסיימו ללמוד. הם יהוו גורם מצמיח ומניע עבורן, שכן המטען שיישאו מעולם ההשכלה הגבוהה הוא כזה שבו שזורים כלים של חדשנות ויזמות לצד העמקה וידענות. כך למשל, הסגל עצמו במוסד האקדמי, ובפרט העומדת בראשו, יכול אף הוא, על רקע זה, לבוא בדיוק מאותה סביבה ולהמשיך ולקדם חזון דומה עבור בוגרותיו ובוגריו.
ככל שמערכת החינוך מא'-י"ב תניח את היסודות הנכונים והאקדמיה תדע מצידה "לקחת את המקל" ולשמש מכפיל כוח בצמצום הפערים, משימה לאומית חשובה זו תהא בת-השגה ותסייע למדינת ישראל, ביום עצמאותה בעוד שנים לא רבות, לנסוק לגבהים חדשים ולהיות מאוחדת יותר.
הכותבת היא מומחית לשוויון, נשיאת המכללה האקדמית אחוה
