בשנים האחרונות לאחר שסין הפכה להיות גורם מרכזי בייצור ובסחר העולמי, החלו הכוחות המתחרים ובראשם ארה”ב, אך גם אירופה, לחוש איום גדל והולך, בחלקו מפני שלכוחות ענקיים יש דינמיקה של דורסנות עם נטייה להפר את הכללים. כולם מסכימים כי ארה”ב היא דמוקרטיה המכבדת זכויות ללא השוואה למשטרים דיקטטוריים, אולם כל מי שנתקלו בארה”ב מפעילה לחצים על מדינות שונות להפר הסכמי רכישת נשק למשל מישראל או מצרפת וכופה עליהם לרכוש מתוצרתה, יודע שהדמוקרטיה האמריקאית, אינה כה דמוקרטית כשהדבר נוגע לאינטרסים כלכליים מרכזיים. זה טיבם של הפילים. בדרכם אל המים או אל משטח העשב האהוב עליהם, הם לא טורחים להתייחס לחיות קטנות יותר ולא מקפידים על כללי התנועה. הפיל כעת הולך, כולם מתבקשים לזוז הצידה אחרת יירמסו.
הגודל קובע, לא המשטר
גם כשבוחנים את סין צריכים להבין כי התנהגותה נובעת קודם כל מגודלה ועוצמתה ולאו דווקא לייחס את התנהגותה לסוג משטר כזה או אחר. ככל שהעוצמה גדלה האינטרסים הופכים להיות מורכבים יותר וההשפעה הסביבתית ניכרת. תלונות על סין שגם היא פיל, מצד פיל אחר – ארה”ב, נראים לעיתים מגוחכים.
האינטרסים כוללים לא רק צמיחה של הכלכלה, כי אם גם בתחזוקה של רמת החיים ויציבותם, והמעמד שיש לאותה מדינה הן ביחס לסביבתה והן ביחס לכוחות הפנימיים שלעולם לא מפסיקים לרחוש ולבעבע. או כפי שביטא זאת לואיס קרול באמצעות המלכה האדומה בדבריה לעליסה: “את חייבת לרוץ מהר מאוד על מנת להישאר במקום”.
מי שתוהה על הצביעות הסינית ביחס לישראל מול הפלסטינים, בה בשעה שסין עצמה נוקטת יד נוקשה מאוד כלפי המיעוטים המוסלמיים בשטחה ועל אף גודל האוכלוסייה הזאת, אין לה שום כוונה לתת להם שלטון עצמי מסוג אוטונומיה ובוודאי שלא לוותר על שטחים לטובתם, צריך לזכור כי אם סין תפגין חולשה, היא תיתן את האות להתפוררות כוללת, בשל הלחצים מבית ובחוץ.
לכן, כשמתעוררים כוחות מכל סוג, בתפיסה של מדינת ענק, יש צורך להפגין את עוצמת השלטון המרכזי ולהעביר מסרים ברורים. כדי להבין לאן סין עלולה להגיע אם יאתגרו אותה, נזכור כיצד נהגה הדמוקרטיה הגדולה של ארה”ב, כשחלק מהמדינות המרכיבות את האיחוד רצו לפרוש (לכאורה אקט לגיטימי) ואז פרצה מלחמה פנים אמריקאית בה נהרגו כ-620,000 איש שהיו כ-10% מכלל הגברים בין הגילים 20 ו-45.
סין לא מנהלת את יחסי החוץ שלה על בסיס מוסרי כי אם על בסיס שיקולים אסטרטגיים וכלכליים. יש מי שיטען שארה”ב היא מעצמה מוסרית יותר בגלל העקרונות הדמוקרטיים הכללים כיבוד זכויות אדם. אמנם אין להכחיש כי ארה”ב היא דמוקרטיה של מערכות בחירות פתוחות וכי בארה”ב יש מערכת משפטית בלתי תלויה, אולם באשר למוסריות, הייתי נזהר מלחלק ציונים ומכאן נובע היחס שצריך לתת לסין.
לפני שסין היא מעצמה עולמית, היא בעלת אינטרסים אזוריים מורכבים, הן בשכנותיה והן בימים שלחופיה ולכן המתיחות המתקיימת בינה ובין מדינות קטנות ממנה בהרבה, אולם כאלה הרוצות לשמר את כוחן ועצמאותן, כגון יפן קוריאה וטאיוון הרואה בעצמה מדינה עצמאית בניגוד לתזה הסינית הרואה בטאיוון חבל ארץ. גם ההתייחסות לצפון קוריאה על משטרה המתועב, הוא חלק ממערכת אינטרסים שבה לשלטון הסיני נוח לשמר את הילד הפרוע של השכונה, כסוג של עקיצה כלפי ארה”ב ויפן. כל מי שחושב שסין חוששת מהכוח הגרעיני של צפון קוריאה, לא מבין את יחסי הכוחות: סין, ארה”ב ורוסיה, יכולות כל אחת לחוד, למחוק את צפון קוריאה מעל המפה בתוך שעות בודדות בלי נזק ממשי להן, אולם אין לסין אינטרס וספק אם לרוסיה או לארה”ב יש אינטרס כזה.
שאלת הייצור והסחר העולמי
עקרון היתרון היחסי, כפי שניסח אותו דיויד ריקרדו, כבר אינו עובד באופן מלא, עקב כניסתם של גורמים נוספים כמו מערכות מוניטריות עצומת המשבשות את חלוקת העבודה בין המדינות השונות. כך למשל מדינה כמו ישראל שלא מייצרת אפילו חלק קטן מהצריכה שלה, נהנית או סובלת, תלוי בעיני המתבונן, מפעילות של קבוצה לא גדולה בתחום ההייטק שמייצרים לישראל מוניטין עולמי בתחום החדשנות ומזרימים סכומי עתק למדינה. סכומים אלה גורמים לעליית ערך השקל ביחס למטבעות העולמיים ולכן מר וגברת ישראלי יכולים לטייל בעולם במחיר זול ביותר בגלל פעילות אותם 100,000 אנשי הייטק. גם רכישת מוצרי יבוא שונים, על אף הבירוקרטיה הכבדה בישראל, אינה יקרה כפי שהייתה יכולה להיות בגלל העוצמה של המטבע שרוב האזרחים לא תורמים לו דבר.
בסין היה משהו דומה, אם כי שונה בכיוונו. סין דאגה להשאיר את המטבע שלה בשער נמוך ביחס לסל המטבעות העולמי על מנת לסייע ליצוא שלה וכך הפכה להיות היצואנית המובילה בעולם, לפני סעודיה, גרמניה יפן וארה”ב. סעודיה אבדה בינתיים מעוצמת הנפט שלה ואילו גרמניה ויפן נכנעו לכוחה העדיף של סין, אם כי עדיין מדובר ביצואניות חזקות. כיום סחר החוץ של סין מהווה כ-10% ויותר מהתמ”ג העולמי ואין לשכוח את הצריכה העצמית בסין שעדיין גדלה והולכת.
רבות נכתב על דרך המשי הסינית המודרנית, במסגרתה סין טווה רשת של מסלולי מסחר ואינטרסים וכרגיל התיאורים מלווים באזהרות כי סין מהווה איום על העולם החופשי. בפועל מדובר בטעות גדולה. ככל שסין מעורבת ביותר פרויקטים כלכליים בעשרות מדינות, כך היא נאלצת לבצע התאמות, להביא בחשבון אינטרסים ולא להתנהג כמו פיל שדורס את כל מה שבדרכו, אלא להבין את מגבלות הכוח ולייצר שיתופי פעולה.
המנהיגים מבינים את מאזן הכוחות
אין ספק שסין היא מה שקרוי Superpower ולא עוד מדינה חזקה, אבל היכולת של סין לשגשג תלויה מאוד גם ברצון הטוב של מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם ומנהיגי סין, הגם שאינן ניחנים ברגישות של עובדת סוציאלית, מבינים את מאזן הכוחות.
הדבר קצת מזכיר את האזהרות מפני כוונותיה של בריה”מ בעת המלחמה הקרה. העובדה היא שבריה”מ הייתה לא פחות זהירה מארה”ב, אם לא יותר, בהפעלת כוחות, בהן השתמשה באופן מוגבל ובנקודות שנראו לה חיוניות להצלת עמדות מפתח. הצ’כים ב-1967 אולי לא יסכימו עם דעתי ולא האפגנים שסבלו היטב מנחת זרועה של בריה”מ החל מ-1979, אבל 3 מיליון וייטנאמים הרוגים במה שנקרא בווייטנאם “ניצחון”, או אפגניסטן של המאה ה-21 או הפלישות לעיראק, לימדו כי גם לאמריקאים יש אגרוף ברזל שמופעל לא תמיד בשיקול דעת.
ההבדל הגדול בין סין של היום לרוסיה של אז היא שסין היא מדינה עם אוריינטציה יותר כלכלית ומסחרית מאשר בריה”מ הקומוניסטית, ולכן השיקולים הכלכליים שלה משחקים תפקיד חשוב. אסור לשכוח כי לפי ההיסטוריונים של הכלכלה, סין הייתה המדינה בעלת הכלכלה הגדולה בעולם בין המאות ה-15 ל-19, ובסין של היום נמצאים 400 מיליארדרים וכמה מיליוני מיליונרים, כך שחזרתה למקום של הובלה אינה צריכה להפתיע.
האם סין משנה את כללי המשחק הקפיטליסטי?
האיום שרואים חסידי גישת הכלכלה הוא בהתנהלות של סין כלפי הטייקונים שלה והתקשורת ובעובדה שמערכת המשפט כפופה למרות השלטון ואינה עצמאית, בפרט ביחס לזכויות הפרט. אין ספק שהפרט בסין מרגיש פחות חופשי מאשר במדינות המערב, אולם בתפיסה הסינית ויתור מסוים על חרויות, שאינו מגיע לרמות הוויתור שהסיני סבל ממנו למשל תחת שלטון מאו או הרוסי תחת השלטון הקומוניסטי ובוודאי לא זה שחווה הצפון קוריאני, כל אלה חיוניים למען היציבות. צריך לזכור כי היציבות הינה בהחלט שאיפה של אזרחים רבים בכל אוכלוסייה עד כדי כך, שלעיתים הכמיהה לסדר ציבורי והתיעוב כלפי מהומות אנרכיסטיות, מעלה אל השלטון דיקטטורים. מנהיגי סין סבורים שהם שומרים על איזון בין חופש פרט סביר ובין שמירה על יציבות חברתית וכלכלית, תוך כדי התקדמות מתמדת הן בפיתוח הטכנולוגי והן בהבטחת הקיום, הביטחון והבריאות של אזרחיה. לשם כך, סין מרגישה צורך לעשות מה שעושה כל מעצמה, לשלוח את זרועותיה הרחק מעבר לגבול, בדרך כלל בצורה של שיתוף פעולה מסחרי, כלכלי וטכנולוגי ולעיתים גם בהפגנת כוח מאופקת בדרך כלל.
מנהיגי סין אינם דמוקרטיים במובן המערבי, אבל לשיטתם הם שולטים בשם העם ולמען העם ולהבדיל מהשלטון הקומוניסטי הקודם, או המשטרים בקובה, מזרח אירופה או בסין של מאו, הם מראים תוצאות ובצד הרצון של מרכיבים מרדניים באוכלוסייה, יש רוב גדול ששמח על היציבות ועל סיפוק צרכיו כפי שסין לא ידעה כבר מאות בשנים.
הכותב מיכאל תבור מנהל את חברת תבור כלכלה ופיננסים וייעץ למחוז סיני. ניתן להשיג בחברת תבור את “המדריך לעשיית עסקים בסין”
