במשך שנים ליוותה האדריכלית ליה צור דדון, תושבת מושב יגל ובוגרת הטכניון, תהליכי תכנון מורכבים במרחב העירוני והכפרי. לאחר שתכננה וילות פרטיות והובילה תוכניות בניין עיר (תב"ע), היא מוצאת את עצמה בשנים האחרונות בלב מאבק על זהות הבית: ההתנגדות לאופן יישומו של תיקון 5 לתמ"א 35.
"על פניו זה נשמע נהדר", היא אומרת. "עוד יחידות דיור, עוד עבודה עבורנו האדריכלים ומענה למצוקת המגורים של דור ההמשך. אבל אני מסתכלת רחוק יותר - על הילדים שלנו, על המרחב הכפרי ועל הזהות של המקום - אני מבינה שפתרון דיור כמותי הוא לא בהכרח בשורה חברתית. אנחנו עלולים לאבד את הכפר לטובת מודלים עירוניים שפשוט לא מתאימים לכאן".
מהו תיקון 5 ולמה הוא מעורר סערה?
תמ"א 35 מגדירה את מדיניות הפיתוח של המרחב הכפרי בישראל. תיקון 5 מבקש לשנות באופן דרמטי את מגבלות הגידול ביישובים הכפריים. אם עד כה גודל המושב הוגדר על פי מכסות קשיחות ("לוח 2"), הרי שהתיקון החדש מבטל את המכסות הללו ומאפשר הגדלה משמעותית של מספר היחידות בהתאם לדגמי יישוב שונים.
"העיקרון הוא שבמינימום מכפילים את כמות יחידות הדיור ביישוב", מסבירה צור דדון. "מושב המונה כיום כ-600 נפש עשוי לצמוח ל-4,000 תושבים – קפיצה של כ-567%. זה כבר לא מושב, זהו פרבר עירוני לכל דבר". לטענתה, המשמעות אינה רק סטטיסטית אלא קיומית: "שינוי כזה מחריב את המרקם התרבותי, הקהילתי והכלכלי שנבנה על ידי מייסדי היישוב".
הלחץ מהשטח כבר מורגש. במסגרת עבודתה על תוכנית לפיצול מגרש במשק עזר, נדחתה בקשתה להקמת שתי יחידות דיור על דונם בדרישה קיצונית: לתכנן שש יחידות דיור במקומן. "פסלו את התב"ע בטענה שיש למצות את פוטנציאל הציפוף לפי רוח התיקון. מי אמר שצריך למצות אותו עד הקצה? דרישה כזו לצפיפות עירונית בלב מושב יוצרת עומסים חסרי תקדים על תשתיות ישנות, מצוקת חניה ועלויות אדירות של היוון מול רמ"י והיטלי השבחה".
יתרון לעשירים, פגיעה בוותיקים
אחת הסוגיות המרכזיות שצור דדון מעלה היא "פרדוקס הצפיפות": השאיפה לציפוף מרבי כדי להגן על שטחים פתוחים נתקלת במציאות הכלכלית של המושב ובמחסומים של מרקם כפרי קיים. בעוד התומכים בתיקון טוענים שהוא יאפשר לוותיקים "לסדר" את ילדיהם, צור דדון רואה תמונה הפוכה.
"בפועל, הוותיקים עלולים לאבד את המשקים שלהם לטובת בעלי הון", היא קובעת בנחרצות. "אם היוון לפיצול מגרש לבניית בית נוסף מגיע לסכום של 3-5 מיליון שקל עוד לפני עלויות הבנייה – מי יכול לעמוד בזה? רק מי שיש לו הון פנוי אדיר".
לדבריה, התוצאה היא העמקת הפערים בתוך היישוב. "יש מיליונר שרכש נחלה, והשכן שלו הוא אדם מן השורה. זה עלול ליצור מתח בין ותיקים לחדשים. הוותיקים מרגישים שהם בעלי הבית שהקימו את המקום, והחדשים רוצים שירותים עירוניים, לשנות סדרי עדיפויות. הצעירים המקומיים יהיו הנפגעים העיקריים", כך היא טוענת. "העלויות האסטרונומיות של פיצול המגרשים גורמות לכך שהצעירים, על אף שהם דור שלישי ורביעי במושבים, לא יוכלו להרשות לעצמם לבנות את ביתם ביישוב שבו גדלו".
אובדן האינטימיות הקהילתית
מעבר להיבט הכלכלי, צור דדון מדברת גם על אובדן הצביון הכפרי - ה"ביחד". "במושב של 300 משפחות קיים מנגנון חברתי מבוסס אמון. כאשר הכפר גדל פי שניים או שלושה נוצרת אנונימיות עירונית. פתאום צצים שערים חשמליים, מצלמות וגדרות גבוהות וזה מייצר ניתוק בתוך הכפר. המרחב הפתוח והמזמין הופך לאוסף של מתחמים סגורים ומנותקים".
גם מודל ההתנדבות בסכנה. "בכפר מורגלים בכך שחברי הוועד פועלים בהתנדבות. ביישוב של 4,000 איש אי אפשר לנהל אירוע קהילתי ככה. צריך מנגנונים בירוקרטיים יקרים, וזה משנה את כל הדינמיקה החברתית. בעיר רגילים לשירותים בתשלום. כשהיישוב גדל – מי יתנדב? צריך לשלם לאנשים, זה הופך מורכב יותר".
המושבים הוקמו במקור כבסיס לחקלאות, אלא שכיום הענף מצטמצם. האם התיקון אינו תגובה טבעית למציאות זו?
"אם החקלאות היתה כלכלית – היו עוסקים בה", משיבה צור דדון. "המדינה מייבאת פירות וירקות, מסבסדת יבוא, מעלה מחירי מים ומגבילה עובדים זרים לחקלאות - ואז לא מבינים למה אין חקלאים. ביד אחת מגבילים את החקלאות, וביד השנייה מוחקים את המרחב הכפרי לטובת עסקאות נדל"ן".
לדבריה, במקום לוותר - יש לחשוב יצירתית. היא מציעה פתרונות כמו חקלאות ורטיקלית (לגובה) בדומה למודלים שיושמו בסינגפור. "אם אין עתודות קרקע - בונים גידולים לגובה. גם במרחב הכפרי אפשר לשלב חקלאות חדשנית הבנויה לגובה כך שנשמור על ביטחון המזון לאוכלוסייה שעתידה לשלש את עצמה בעשורים הקרובים".
צור דדון אינה מתנגדת לפתרונות דיור צפופים יותר - אלא למיקומם. לדבריה, "בערים קיימות עתודות ענק להתחדשות עירונית ולבנייה רוויה. הפיכת מושב לפרבר אינה הפתרון למצוקת הדיור הלאומית, אלא יצירת בעיה חברתית חדשה. דרישת הציפוף העירוני במושבים נוגדת את רוח תמ"א 35 עצמה, שאמורה לשמור על ההבחנה הברורה בין עיר לכפר". המפתח, לדבריה, הוא תכנון רגיש ומדורג ששומר על מגוון של צורות התיישבות, "ולא כזה שמוחק זהות שלמה בשם הסטטיסטיקה".
תמהיל דיור מגוון
לצד הביקורת, צור דדון מציעה פתרונות: "צריך ליצור תמהיל דיור מגוון - דירות קטנות לצעירים ולדור המתבגר לצד בתי המגורים הקיימים, ולא רק וילות ענק. המפתח הוא תכנון רגיש ומדורג שאינו כופה גידול דרמטי בבת אחת.
"זהו מצב שכופים על המגזר הכפרי מאילוצים לאומיים, אך הנזק עלול להיות בלתי הפיך", היא מסכמת. "המדינה זקוקה למגוון של אוכלוסיות, נופים וייעודי קרקע. אי אפשר למחוק את המושב והכפר במסווה של מחסור בדיור. צריך מגוון פתרונות ולא פתרון אחד שמוחק זהות שלמה".
בשיתוף ליה צור דדון
