במשך שנים ישראל בנתה את אחת מארכיטקטורות ההגנה האווירית המרשימות בעולם. מערכת ה"חץ", "קלע דוד", "כיפת ברזל" ומערכי המכ"ם והשליטה יצרו שכבת מגן לאומית מול טילים בליסטיים, טילי שיוט, רקטות ואיומים אוויריים מתקדמים. אולם המלחמה הנוכחית חשפה כי מתחת לשכבות המוכרות מתפתח מרחב לחימה חדש ומסוכן לא פחות. זהו מרחב הרום הקרוב לקרקע, שבו פועלים רחפני FPV, כטב"מים קטנים, רחפנים בסיב אופטי, רחפנים מתאבדים ונחילים זולים, המנצלים טיסה נמוכה, חתימה קטנה, תוואי שטח מורכב וזמני תגובה קצרים מאוד.
רום קרוב לקרקע משנה את כללי המשחק משום שהוא מפרק את ההבחנה הישנה בין איום אווירי לבין איום קרקעי. רחפן קטן אינו מתנהג כמו מטוס, טיל או רקטה. הוא יכול להמריא מתוך בית, פיר, חורשה, רכב אזרחי או תוואי שטח מוסתר. הוא יכול לטוס לאט או מהר, לשנות כיוון ברגע האחרון, להיעלם מאחורי מבנה או קו רכס, ולהופיע שוב במרחק קצר מאוד מכוח לוחם, ממוצב, משיירה או ממערכת הגנה. הוא זול מספיק כדי להישלח במסות, מדויק מספיק כדי לפגוע בנקודת תורפה, וקשה מספיק לגילוי כדי לאתגר גם מערכי הגנה מתקדמים.
האירועים האחרונים בזירה הצפונית ממחישים שהאיום כבר אינו תיאורטי. לפי דיווחים מישראל, צה"ל חשף בדרום לבנון מתקן תת-קרקעי של חיזבאללה באזור מג'דל זון, שבו נמצאו כ-50 כטב"מים עם ראשי קרב של כ-30 ק"ג, לצד תשתיות אחסון ושיגור. הדיווח תיאר את האתר כמעין בסיס אווירי תת-רקעי לרחפנים וכטב"מים, וככזה הוא משקף תפיסה רחבה הרבה יותר מאירוע נקודתי של שיגור רחפן בודד.
המשמעות המבצעית ברורה. האויב בונה מערכת, לא רק אמצעי. מאחורי הרחפן שבאוויר יש שרשרת שלמה של ייצור, הברחה, הרכבה, אחסון, הסוואה, מפעילים, מודיעין, תצפית, תקשורת ושיגור. לכן, גם המענה הישראלי אינו יכול להסתכם בשאלה כיצד מיירטים רחפן באוויר. צריך לשאול כיצד מזהים את שרשרת האיום לפני השיגור, כיצד מקצרים את טווח סמן הגילוי, כיצד מחברים בין מודיעין, חיישנים ואש, וכיצד מונעים מן האויב להפוך את הרום הקרוב לקרקע למרחב פעולה נוח, זול ומתמשך.
שינוי עמוק
האיום החריף ביותר כיום מגיע משילוב בין רחפני FPV לבין הפעלתם באמצעות סיב אופטי. רחפן FPV רגיל כבר מציב אתגר קשה משום שהוא קטן, מהיר, נמוך ומדויק. כאשר נוסף אליו סיב אופטי, הבעיה מחריפה. הקשר בין המפעיל לרחפן אינו נשען על שידור רדיו רגיל, ולכן חלק משמעותי ממערכות השיבוש האלקטרוני מאבד מיעילותו. דיווחים מדרום לבנון מצביעים על הגעת הטכנולוגיה הזו לזירה ועל כך שהיא מצמצמת את יעילות המענה המסורתי המבוסס על לוחמה אלקטרונית.
כדי להבין את גודל האתגר, צריך להסתכל על אוקראינה. בתוך שנים בודדות הפך הרחפן מאמצעי משלים לאחד ממחוללי הלחימה המרכזיים בשדה הקרב. לפי ניתוח שפורסם בשנת 2026, ייצור רחפני FPV באוקראינה צמח מכמה אלפי יחידות בשנה בשנת 2022 לכשלושה מיליון בשנת 2025, ובתחילת 2026 כבר דובר על יכולת ייצור של יותר משמונה מיליון רחפני FPV בשנה. המועצה לביטחון לאומי ולהגנה של אוקראינה דיווחה, כי יותר מ-160 חברות מקומיות עוסקות בייצור רחפני FPV, וכי הכלים הללו הפכו לאחד המרכיבים המרכזיים באסטרטגיית ההגנה האוקראינית.
המספרים מאוקראינה אינם רק מספרי ייצור. הם מספרי צריכה מבצעית. לפי ניתוח של המרכז ללימודי מזרח אירופה, חטיבה אוקראינית בודדת משתמשת בכמה מאות רחפני FPV בחודש, בעוד שהצורך המבצעי האמיתי שלה מוערך בכ-2,500 רחפנים בחודש. באותו ניתוח הוערך, כי אוקראינה ייצרה בשנת 2024 כ-2.2 מיליון כלי טיס בלתי מאוישים מסוגים שונים, וכי בשנת 2025 המספר היה צפוי לעלות על 4.5 מיליון. במילים אחרות, שדה הקרב המודרני צורך רחפנים לא כציוד יקר ונדיר, אלא כתחמושת מתכלה, בקצב של אלפים לחטיבה ורבבות למערכה.
גם היקפי השימוש מעידים על שינוי עמוק. לפי דיווחים שהתבססו על נתוני אוקראינה, במחצית הראשונה של 2026 נרשמו יותר מ-800 אלף פגיעות מאומתות של יחידות רחפנים במטרות רוסיות, לעומת כ-820 אלף פגיעות מאומתות בכל שנת 2025. בחודש מאי 2026 לבדו דווח על 181 אלף פגיעות. יש להתייחס בזהירות לנתוני צד לוחם, אך גם בזהירות הזו המגמה ברורה. הרחפן הפך לכלי שחיקה המוני, מתמשך ומנוהל דיגיטלית, לא רק לאמצעי תקיפה נקודתי.
רוסיה לומדת את אותו לקח מן הכיוון ההפוך. התקפות הכטב"מים הרוסיות על אוקראינה הולכות וגדלות בהיקף, ובמאי 2026 דווח על תקיפה שכללה יותר מ-800 כטב"מים ביום אחד. לצד זאת, לפי דיווח אחר, רוסיה שיגרה מעל 800 כטב"מים נגד תשתיות נמל אוקראיניות בארבעת החודשים הראשונים של 2026, יותר מפי-עשרה לעומת התקופה המקבילה בשנת 2025. המסקנה אינה שאוקראינה וישראל הן זירות זהות. הן אינן. המסקנה היא שהרחפן הפך למערכת נשק תעשייתית, והגנה מפניו חייבת להיבנות מול מסות, קצב ושחיקה.
שאלה לאומית, לא רק טכנולוגית
כאן נמצאת האתגר והפער של תפיסות ההגנה האווירית הישנות. מערכות ההגנה האווירית הקלאסיות תוכננו, בראש ובראשונה, למטרות מוגדרות יחסית, עם חתימה ברורה, נתיב שניתן לעקוב אחריו ומרחב זמן המאפשר גילוי, החלטה ויירוט. ברום קרוב לקרקע, זמן התגובה קצר, החתימה נמוכה, הסביבה עמוסה, ולעיתים האיום נמצא במרחק של מאות מטרים או קילומטרים בודדים מן הכוח. זהו מרחב שבו האדם לבדו אינו יכול להיות צוואר הבקבוק.
צה"ל לא הופתע לחלוטין מאיום הרחפנים, אך הוא פגש אותו בעוצמה, בקצב ובהיקף שקשה היה לתרגם בזמן אמת למענה פרוס ומספק בכל נקודת חיכוך. במלחמה רציפה, כבדה ורב-זירתית, גם מערכת צבאית מתקדמת מתקשה להפוך במהירות ידע מוקדם ליכולת מבצעית רחבת היקף. בישראל קיימים פתרונות מגוונים, חלקם מבצעיים וחלקם בשלבי פיתוח, ניסוי או התאמה, אך קצב הבחינה וההטמעה עדיין איטי ביחס לקצב שבו האויב מאמץ, משכפל ומפיץ את האיום. הפער הזה אינו נמדד רק בטבלאות רכש או בגרפים של מוכנות. הוא נמדד בכאב הכבד של נפילת חיילינו, בפציעתם של אחרים, ובמחיר שמשלמים הכוחות כאשר איום זול, מדויק וזמין מצליח לחדור אל נקודת החיכוך. הוא נמדד גם בתחושת הביטחון של יישובי הגדר, שבלעדיה קשה יהיה לבנות מחדש אמון, שגרה וחוסן לאומי. לכן השאלה איננה רק טכנולוגית, אלא לאומית: כמה משקיעים בהגנה, כמה בהתקפה, וכיצד מאזנים בין הצורך לנצח את המערכה לבין החובה להגן על הכוח ועל האזרחים בכל רגע. באיום הרום הקרוב לקרקע, האיזון הזה נעשה חד ודחוף יותר. המדינה צריכה להקצות לנושא את המשאבים הנדרשים ככל שניתן, ולהאיץ את מאמצי צה"ל, התעשיות הביטחוניות וחברות הטכנולוגיה להביא לשטח מענה רחב, יעיל ומספק.
הפתרון לא יבוא ממערכת אחת
לאור כל זאת, נדרשת תפיסה רב-שכבתית ייעודית לרום קרוב לקרקע. שכבה אחת צריכה לגלות. שכבה שנייה צריכה לזהות ולסווג. שכבה שלישית צריכה להבין כוונה ומסלול. שכבה רביעית צריכה לתעדף איומים. שכבה חמישית צריכה לבחור אפקטור מתאים - אמצעי הקצה שמבצע את הפעולה הפיזית או התודעתית בשדה הקרב כדי להשיג את התוצאה (האפקט) המבוקשת. שכבה שישית צריכה לוודא הפרדת כוחותינו. כל זה חייב לקרות בזמן אמת, מול מסות, בספיקה גבוהה, ובתנאים שבהם יש באותו מרחב רחפנים ידידותיים, רחפנים אזרחיים, כלי אויב, מערכות תצפית, כוחות קרקעיים ואש משלנו.
האתגר אינו רק טכנולוגי אלא תפיסתי. אם רחפן אחד מאיים על מוצב, ניתן להקצות לו מפעיל, מערכת ומענה. אבל כאשר עשרות רחפנים מופיעים במקביל מכמה כיוונים, חלקם תוקפים, חלקם מצלמים, חלקם מסיטים תשומת לב וחלקם מנסים לפגוע במערכות ההגנה עצמן, אין עוד אפשרות לנהל את האירוע באופן ידני. המערכת צריכה לפעול כארכיטקטורה אוטונומית או חצי אוטונומית, שמסוגלת לסגור מעגלי גילוי, החלטה ואש במהירות גבוהה, תוך שמירה על אחריות פיקודית ועל כללי בטיחות מחמירים.
במרכז התפיסה הזו עומד הצורך לצמצם זמ"א (זיהוי, מיקום, איכון), כלומר את הזמן שבין הופעת המטרה לבין הפעלת האפקטור המתאים. ברום קרוב לקרקע, כל שנייה חשובה. רחפן קטן יכול לעבור מרגע הגילוי לרגע הפגיעה בתוך פרק זמן קצר מאוד. לכן, מערכות ההגנה החדשות צריכות לבצע היתוך מידע מחיישנים רבים, להעריך מסלול, להבחין בין איום אמיתי לבין רעש, ולהמליץ על מענה כמעט מידי. כאשר רמת הביטחון גבוהה והאיום מיידי, חלק מן הפעולות יצטרכו להתבצע באוטונומיה מבוקרת, אחרת המערכת פשוט לא תעמוד בקצב.
הפרדת כוחותינו היא תנאי יסוד במרחב הזה. ככל שצה"ל וצבאות מערביים מפעילים יותר רחפנים, רובוטים, חיישנים וכלים בלתי מאוישים משלהם, הסיכון לפגיעה דו-צדדית גדל. מערכת Counter UAS - מערכת לנטרול כטב"מים ורחפנים - שאינה יודעת להבחין בין רחפן אויב, רחפן ידידותי, כלי אזרחי או פלטפורמה שפועלת במשימה סמוכה, עלולה להפוך מנכס לסיכון. לכן, ההגנה ברום קרוב לקרקע חייבת לכלול שכבת זיהוי עמיתים, ניהול מרחב אווירי טקטי, תיאום בין יחידות, והבנת הקשר מבצעי. לא מספיק לדעת שיש כלי באוויר. צריך לדעת של מי הוא, מה הוא עושה, לאן הוא נע ומה המשמעות של הפלתו.
הפתרון לא יבוא ממערכת אחת. הוא ידרוש שילוב של מכ"מים קטנים, חיישני RF, מצלמות יום ולילה, חיישנים אקוסטיים, מערכות אלקטרו-אופטיות, מערכות שיבוש, לייזרים, רחפני יירוט, תחמושת ייעודית ואש קרקעית מדויקת. מערכות כמו Iron Beam נועדו להוסיף שכבת יירוט באנרגיה מכוונת מול מגוון איומים, כולל כטב"מים, רקטות ופצצות מרגמה, עם יתרון מרכזי של עלות שולית נמוכה יחסית לכל יירוט. אבל מעל כל שכבות החומרה נדרשת שכבת בינה שמבינה את המרחב, לומדת דפוסי תנועה, מזהה חריגות, מנתחת נחילים, מדרגת איומים ומחברת בין הגנה להתקפה.
המבחן יהיה בשליטה במרחב הקרוב לקרקע
בסופו של דבר, המבחן הישראלי יהיה מבחן הקצב. האויבים של ישראל למדו להוזיל, לפזר ולהסתיר. הם אינם צריכים לנצח את חיל האוויר בקרב אווירי. הם צריכים למצוא פרצה זולה ברום קרוב לקרקע. מול זה ישראל צריכה לבנות יכולת הסתגלות מהירה, שמזהה שינוי באיום בתוך ימים, מתרגמת אותו לדרישה מבצעית, מחברת תעשיות גדולות עם סטארט-אפים, מכניסה פתרונות לשטח, ולומדת מתוך החיכוך המבצעי בזמן אמת.
ההגנה האווירית של העתיד לא תימדד רק ביכולת לעצור טיל בליסטי או רקטה כבדה. היא תימדד ביכולת לשלוט במרחב הקרוב לקרקע, שבו רחפן של כמה מאות דולרים יכול לאיים על מערכת בשווי מיליונים, על כוח מתמרן או על תשתית קריטית. מי שיבנה תפיסה רב-שכבתית, אוטונומית, מהירה ומחוברת, שתדע להתמודד עם מסות בספיקה גבוהה ותוך הפרדת כוחותינו, ישמר את חופש הפעולה. מי שיישאר עם תפיסת הגנה של העבר, יגלה שהאויב מצא את הנתיב הנמוך, הזול והמהיר ביותר לעקוף אותה.
הכותב הוא המייסד והמנכ"ל של חברת G2, סטארט-אפ ישראלי חדש בתחום הדיפ-טק בעולמות הבינה מלאכותית. משמש כמזכיר הוועדות לבניין הכוח של צה"ל ואסטרטגיה לאומית לבינה מלאכותית. שירת במשך 22 שנים במפא"ת, שם מילא תפקידי ניהול בכירים בתחומי האוטונומיה, הבינה המלאכותית והתכנון האסטרטגי
