במשך עשרות שנים נתפסו הירח והחלל החיצון בתודעה הציבורית כתצוגה מדעית דוממת, או כזירה למחקר טהור ונטול רווחים. העידן הזה הסתיים. מה שהיה פעם סמל ליוקרה לאומית הופך במהירות לתשתית אסטרטגית קריטית, עמוד תווך חדש של הביטחון הלאומי ושל התחרות הכלכלית הגלובלית. השאלה הניצבת כיום לפתחה של ישראל אינה האם נשתמש בטכנולוגיות חלל, שהרי אנו כבר נוכחים בהן, אלא האם נהיה בין מי שמעצבים את חוקי המשחק של התעשייה הזו, או שניוותר לקוחות קצה התלויים במערכות שתוכננו ונוהלו בידי אחרים.
כדי להבין את סדר הגודל: כלכלת החלל העולמית הגיעה בשנת 2025 לכדי 626 מיליארד דולר, ולפי הערכות מקינזי והפורום הכלכלי העולמי היא צפויה להגיע לכדי 1.8 טריליון דולר עד 2035, קצב צמיחה כפול מזה של התוצר העולמי. הרכיב המסחרי כבר מהווה כ-78% מהשוק, היפוך גמור מן העשורים שבהם החלל היה כמעט כולו נחלת ממשלות. והמגמה החשובה ביותר עבור ישראל: בשנת 2025 הפכו הביטחון והריבונות למנועי הצמיחה הדומיננטיים של התעשייה. במילים אחרות, התחום שבו ישראל חזקה ממילא הוא בדיוק התחום שמושך כעת את ההון.
האות המובהק ביותר לשינוי הפרדיגמה הגיע מוושינגטון, שם הוגדרה "העליונות בחלל" לא רק כשאיפה טכנולוגית אלא כצורך ביטחוני וכלכלי דחוף. התוכנית האמריקאית להקמת מאחז קבע על הירח עד סוף העשור אינה משימה מדעית גרידא, אלא תיחום מוקדם של הגבולות בכלכלה החדשה. בגיאו-פוליטיקה, התשתית היא שקובעת את העוצמה: מי שיעצב את יסודות התעשייה בשלביה המוקדמים יקבע את הכללים, הסטנדרטים והנורמות לעשרות השנים הבאות. עבור ישראל, הנוכחות הפעילה בחלל אינה עוד עניין של יוקרה, אלא הכרח שנועד למנוע דחיקה אסטרטגית לשוליים, בעידן שבו הכוח נודד ממה שמעל ראשנו אל מסלולי הלוויינים, ומשם אל המרחב שבין כדור הארץ לירח.
לזהות את הנישות הטכנולוגיות
ההיסטוריה מלמדת ששליטה בנתיבי סחר, במסדרונות אנרגיה וברשתות תקשורת תורגמה תמיד להשפעה מדינית. החלל אינו שונה. אם ישראל תסתפק במעמד של "משתמשת" בשירותי חלל זרים, היא תפעל בתוך מסגרות שאין לה כל השפעה על עיצובן, ובמרחבים אסטרטגיים תלות הופכת מהר מאוד לפגיעוּת. שותפויות אסטרטגיות, ובראשן זו עם ארה"ב, חזקות ועמידות במיוחד כשהן מבוססות על יכולת ייחודית ועל תלות הדדית, ולא על הישענות של צד אחד בלבד. כדי שתישמר כשחקנית רלוונטית, על ישראל להחזיק במומחיות ריבונית בליבת התעשייה, מיכולות הגנה מתקדמות ועד בינה מלאכותית ומערכות אוטונומיות, כך שתהיה שותפה הכרחית בשרשרת הערך העולמית.
דוגמה מוחשית אפשר למצוא בתחום ההגנה. כשם ש"כיפת ברזל" ומערכות ה"חץ" הפכו לנכסים אסטרטגיים ששינו את מעמדה הדיפלומטי של ישראל, כך גם בעידן החלל. יוזמת "כיפת הזהב" (Golden Dome) האמריקאית, מהלך להקמת מערך הגנה מרובה שכבות ליירוט טילים שחלקו מבוסס במרחב, מייצרת הזדמנות חסרת תקדים. כשישראל צריכה לוודא כי היא משלבת לתוך המערך הזה את המומחיות המוכחת שלה בחיישנים, בלייזרים ובמערכות שליטה ובקרה, שהיא מפסיקה להיות צרכנית של מידע לווייני והופכת לספקית של ביטחון. אינטגרציה כזו יוצרת קשרים בין מדינות שעמידים בפני חיכוכים פוליטיים חולפים, פשוט משום שהם נשענים על צורך קיומי של חוסן לאומי.
אלא שכדי לממש את הפוטנציאל הזה עלינו להכיר בעיקרון פשוט: הכוח לקבוע כללים נובע מהיכולת לספק אותם. המדינות שיספקו את המערכות התפעוליות, את תשתיות האנרגיה ואת רשתות התקשורת בחלל הן שיכתיבו את הגישה הכלכלית למשאבים שמעבר לכדור הארץ. היעדרות ישראלית מהזירה הזו לא תתפרש כניטרליות אלא כחוסר רלוונטיות. ישראל, שמעולם לא התחרתה על גודל אלא על תחכום וחדשנות, חייבת לזהות את הנישות הטכנולוגיות שבהן תוכל להוביל, ולהפוך לחלק בלתי נפרד משרשרת האספקה של פרויקטים בינלאומיים רחבי היקף.
לגבש אסטרטגיה לאומית ברורה
המעבר ממעמד של צרכנית למעמד של יצרנית דורש שינוי בסדר העדיפויות הלאומי. ראשית, נדרשת מודרניזציה דחופה של החקיקה והרגולציה בתחום החלל האזרחי, כדי לאפשר השקעה פרטית ולמשוך הון סיכון ויזמוּת לתחום שנתפס עד כה כנחלתן הבלעדית של ממשלות. שנית, על המדינה לגבש אסטרטגיה לאומית ברורה שתגדיר היכן היתרון היחסי שלנו וכיצד אנו משלבים אותו במסגרות גלובליות. כאן ראוי לזכור שישראל אינה מתחילה מאפס: היא חתומה על הסכמי "ארטמיס" עוד משנת 2022, מסגרת אמריקאית שנפתחה בשנת 2020 בשמונה מדינות מייסדות, וכיום כבר חתומות עליה 67 מדינות. הבסיס הדיפלומטי קיים; מה שחסר הוא היכולת התעשייתית שתמלא אותו בתוכן. לבסוף, מוצע להגדיר פרויקט דגל לאומי בתחומי הבינה המלאכותית, הסייבר או התקשורת הקוונטית בחלל, שיהווה תרומה ייחודית ליכולות המשותפות של בעלות בריתנו.
בסופו של דבר, החלל הוא הזירה שבה ייקבעו המאזנים הגיאו-פוליטיים והכלכליים של המאה ה-21. מדינה שאינה שותפה בייצור וביצירה של התעשייה הזו תמצא את עצמה תלויה ברצונן הטוב של אחרות לצורך ביטחונה וכלכלתה. עבור ישראל, ההשקעה בחלל היא בראש ובראשונה השקעה בריבונות ובחוסן הלאומי לדורות הבאים.
הכותבת היא מהנדסת חלל ואווירונאוטיקה אשר כיהנה כמנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה. שימשה כקצינה מטעם חיל האוויר במפא"ת והייתה חברה בצוות הפיתוח של מערכת "כיפת ברזל". ב-2024 הקימה את חברת ההזנק Space Moonshot, במטרה לפתח אמצעי שיגור מטענים לחלל באמצעות מאיץ אלקטרומגנטי במקום רקטה
