זה קורה כמעט בכל משפחה וללא שום התרעה מוקדמת. סבתא שהייתה עצמאית לחלוטין, הלכה לקאנטרי בכל בוקר ושיחקה ברידג' עם חברות נופלת, שוברת את מפרק הירך, מתאשפזת וחוזרת מבית החולים במצב סיעודי. באותו רגע הבית הופך מדירת מגורים שלווה לחמ"ל. הילדים המותשים מנסים לג'נגל בין עבודה וילדים משלהם לבין תיאום תורים לרופאים, מאבקים מול חברות הביטוח והביטוח הלאומי, הדרכת המטפלת הזרה וניסיון לפענח בדיקות דם.
לתוך הכאוס המוחלט הזה נכנסת חלי אפרת (44), מייסדת ומנכ"לית חברת "אחות לדרך". חלי, אחות אקדמאית מוסמכת, מקדמת בישראל את בשורת "ניהול הטיפול" (Case Management) – מודל שרווח בארצות הברית, אך בארץ כמעט שלא היה מוכר. החברה שהקימה מספקת למשפחות את מה שהן הכי זקוקות לו ברגעי משבר: כתובת אחת, מקצועית וסמכותית, שמנהלת את כל האירוע הרפואי והביורוקרטי מלמעלה, ומאפשרת לילדים לחזור להיות ילדים, במקום להיות מנהלי פרויקטים רפואיים.
מרגע הארה לחברה חלוצית
הדרך של אפרת ליזמות לא הייתה טריוויאלית. היא בכלל תכננה ללמוד הנדסת מזון בטכניון, אך בעקבות התנדבות עם ילדים חולי סרטן בעמותת "משאלת לב" גילתה את ייעודה. "הרגשתי שאני לא מפחדת כשאני פוגשת תלות ואנשים שזקוקים לעזרה", היא מספרת. "להיפך. זה גרם לי לקום ולשאול: 'מה אפשר לעשות עבורכם?' פניתי ללימודי אחיוּת מתוך הבנה שהתחום משלב ביולוגיה, כימיה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית".
לאחר הלימודים החלה אפרת לעבוד כאחות במחלקה כירורגית. היא אהבה את העשייה, אך משהו בתפיסת המקצוע צרם לה. "זה מקצוע ש־84 אחוז מהעוסקים בו הן נשים", היא אומרת. "הוא תמיד מתקשר לתכונות כמו חמלה, רכות וטיפוליות, והאחות תמיד פועלת לפי הנחיות של רופא. היה לי קשה עם הקונספט שאנחנו רק 'מבצעות פקודות', למרות שיש לנו ידע עצום משלנו".
היא עזבה את בית החולים לטובת ניהול מערך סיעוד בחברה פרטית לאשפוזי בית, ושם, היא אומרת, "נפל לה האסימון". "נכנסתי לבית של אותה קשישה ששברה את הירך", היא משחזרת. "הבת שלה ישבה מולי, מודאגת, אבודה, מנסה להבין איך מארגנים עכשיו את כל החיים מחדש. הייתי אמורה למכור לה שירות של רופא או אחות שיגיעו הביתה, אבל אמרתי לעצמי: 'מה זה יעזור לה בכלל?' היא לא צריכה ביקור נקודתי, היא צריכה מישהו שיסתכל על הכל מלמעלה. מישהו שיודע לדבר עם הרופאים, לקדם את הביטוחים, להדריך את המטפלת, להבין ולהסביר מהן הזכויות שמגיעות להם. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאין בן אדם כזה בישראל. ואז אמרתי: 'אני אעשה את זה'".
חלי, שמתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשלושה (15 וחצי, 13 וחצי, 10 וחצי), התפטרה מעבודתה ויצאה לדבר עם אנשים על הרעיון, וכך נולדה חברת "אחות לדרך", הפועלת זה שש שנים ונמצאת בצמיחה. כיום מעסיקה החברה ארבע אחיות בפריסה ארצית, מתאמת אדמיניסטרטיבית ומנהלת מכירות.
"מנהלות, לא מחליפות חיתולים"
השירות של "אחות לדרך" הוא הוליסטי לחלוטין. האחיות של החברה מגיעות לבית המטופל ומבצעות הערכה מקיפה שלא מסתכמת במדדים פיזיים. "אנחנו מסתכלות גם על הנפש", מסבירה חלי. "אם אנחנו מזהות חרדה או בדידות קשה אצל המטופל, אנחנו נמליץ ונדאג להביא לו מתנדבת. ברמה הרפואית אנחנו מתאמות את כל הבדיקות, עוקבות אחרי התוצאות, מתייעצות עם הרופאים המומחים בעת צורך ומנהלות את הטיפול התרופתי היומיומי. החזון שלי הוא שהמטופל יקבל את הטיפול הכי טוב שמגיע לו מהמערכת. רק צריך מישהו 'שיישב למערכת על הווריד' ויתכלל את זה".
לצד העשייה העסקית והטיפולית חלי נמצאת במסע של ממש לשינוי התדמית של מקצוע האחיוּת בישראל. לדבריה, זהו מאבק פמיניסטי ומקצועי, הדורש הבחנה חדה בין "אחיוּת" לבין "סיעוד" – שתי מילים שלרוב נאמרות בנשימה אחת, אך משמעותן שונה בתכלית.
"לפעמים אני מקבלת טלפונים מאנשים שאומרים לי: 'אני מחפש מישהי שתחליף חיתול לסבתא או שתקלח את אבא'", היא מספרת. "כשאני שומעת שזו התפיסה של הציבור לגבי אחיוּת, זה צורם לי. סיעוד הוא עזרה לאדם בפעולות היומיום: להתלבש, לאכול, להתקלח. נכון שאחיות עושות את זה בבתי חולים, אבל זה רק בגלל מחסור בכוח אדם. אנחנו, האחיות, לומדות באקדמיה. אנחנו בעלות ידע קליני רחב, יוצאות להשתלמויות, מכוונות את הרופאים לטיפול הנכון, מנהיגות, מדריכות ומנהלות. אנחנו לא פונקציה טכנית של ניקיון".
וכשאת מקבלת טלפון כזה, מה את משיבה?
"אני עונה בנימוס, אך באסרטיביות: 'מה שאתה מחפש זו מטפלת סיעודית, לא אחות. אני יכולה להסביר לך איך להשיג מטפלת מהביטוח הלאומי או מחברת סיעוד. אבל אם אתה צריך מישהי שתדריך את המטפלת הזו איך הכי נכון לטפל באמא, איך לנהל את הטיפול התרופתי המסובך שלה, לאילו סימפטומים מסכני חיים צריך לשים לב או איך להגיב נכון למדדי סוכר ולחץ דם – אשמח לספק לך אחות מומחית שתנהל את הכל'".
כיזמית שהצליחה לשבור את תקרת הזכוכית של המערכת המוסדית ולפתוח עסק, יש לחלי מסר ברור לקולגות שלה: "במוסדות ההכשרה לימדו אותנו לחשוב מרובע: המסלול שלך הוא או בית חולים או קופת חולים. אף אחד לא לימד אותנו לחשוב כיזמיות עצמאיות", היא מסכמת.
"בא לי לצעוק לאחיותיי למקצוע: אתן מנהיגות, אתן מנהלות, ויש לכן יכולת עשייה וידע. אפשר לפתוח עסק עצמאי, אפשר ליזום ואפשר להוביל. אני אחת החלוצות בארץ בתחום, ואני באמת אומרת: אני רוצה תחרות. אני רוצה לראות עוד אחיות שקמות, פורשות כנפיים ועושות בדיוק כמוני".
בשיתוף "אחות לדרך"
