מנופאוזה, הפסקת המחזור החודשי, היא מאורע אוניברסלי, כל הנשים יעברו אותו. המשמעות הביולוגית הבסיסית היא הזדקנות השחלה שפירושה כפול – הפסקת יצור הביציות והיכולת להתרבות, והפסקה מוחלטת של יצור והפרשת חלק מהורמוני המין.
מלבד האורקה, נקבת הליוויתן, נקבת האדם היא בעל החיים היחיד בעולם שחווה מנופאוזה, כלומר אובדן יכולת הרבייה הרבה לפני אבדן תפקודי של שאר מערכות הגוף. דווקא בתקופה זו – אמצע החיים, נמצאת האישה בתקופת שיא של חייה האישיים והמקצועיים. כל זה קורה, תוך כדי התמודדות עם מאורעות נוספים כמו התבגרות הילדים, הורים מזדקנים, תדמית גוף וההתמודדות עם הפסקת הפוריות.
השינוי המשמעותי בהפרשת ההורמונים השחלתיים מתבטא בשתי זירות, האחת היא הופעה של מגוון סימפטומים והשנייה, האצה בהזדקנות של כמעט כל אברי הגוף, עם עלייה בהופעת המחלות הכרוניות של הגיל המבוגר – מוח, לב וכלי דם, רקמת חיבור – עצמות, מפרקים, עור ועוד.
רשימת הסימפטומים כוללת גלי חום, הזעות ליליות, הפרעות שינה, עייפות וירידה באנרגיה, שינויים במצב הרוח, חרדה ודכדוך עד דיכאון, שינויים פסיכולוגיים כמו הפרעה בריכוז, בזיכרון ובכושר הלמידה, ולפעמים הרגשה של "brain fog", - סימפטומים סומטיים כמו דפיקות לב, סחרחורת וקושי ביציבה, כאבי ראש, כאבי פרקים ושרירים, חוסר מוטיבציה לפעול, יחד עם ירידה בביטחון העצמי. בנוסף, אטרופיה אורוגניטלית ופגיעה עד העלמות התפקוד המיני. באופן גלובלי פגיעה שיכולה להיות משמעותית גם באיכות החיים וגם בתפקוד ויצירה.
חוויית המעבר
הגיל הממוצע למעבר למנופאוזה הוא בסביבות גיל 50, אבל אחוז לא מבוטל חוות את המעבר מוקדם עוד לפני גיל 40. חלק מהנשים עוברות את "המעבר" ללא מאורעות משמעותיים, ללא סימפטומים או סימפטומים בעוצמה נמוכה, שלא משפיעים משמעותית על תפקוד ואיכות החיים, אבל אצל רוב הנשים מופיע סימפטום אחד או יותר בדרגה חמורה עם פגיעה תפקודית ספציפית.
רוב הנשים בגיל הרלוונטי פעילות במקומות העבודה ומספרן בכוח העבודה בגילים 40, 50, 60 הולך ועולה, עם יציאה מאוחרת לפנסיה, יחד עם חזרה לעבודה לאחר מילוי חובות משפחתיות. כולן יחוו את המנופאוזה והסימפטומים בדרגות שונות. חלק לא יסבלו כלל, אבל אצל רוב הנשים, הסימפטומים המנופאוזליים ישפיעו משמעותית על הביצועים במקומות העבודה. לעיתים קרובות, הפניה לקבלת סיוע בנושא גיל המעבר מגיעה מהדאגה מהירידה בתפקוד בעבודה.
מחקרים רבים הראו שהסימפטומים הפסיכולוגיים והסומטים הם המפריעים ביותר בעבודה. קיים "אפקט הדומינו" - למשל הפרעת שינה יחד עם ירידה בזיכרון ובריכוז, מייצרת חוסר בטחון עצמי וירידה תפקודית.
וברור מהו ה"פיל" – החיבור של הנשים בשיא הקרירה שלהן, עם תקופת המעבר ההורמונאלי עתירת הסימפטומים, מביא להרס שקט של קריירות, נזקים למקומות העבודה, אבדן הכנסות, אבדן כח עבודה הכי מיומן ונזק אישי לעובדות.
אם נצפתה ירידה של שעות העבודה על ידי 31% מהנשים באחד המחקרים, יחד עם 32% שחשבו על עזיבה, ועלייה בימי מחלה ב- 19% יותר מהמקבילות, אז יש בעיה.
אחד האיגודים הבריטים מסכם את הפגיעות שמתרחשות בגלל הסימפטומים המנופאוזליים ב: יכולת ביצוע, משמעת ועמידה בזמנים, ירידה בשעות העבודה עד פיטורין, גיוס עובדות סימפטומטיות. עלייה במספר טעויות על רקע הסימפטומים.
פרקטית, למרות עלייה במודעות לנושא בארצות כמו אנגליה, אוסטרליה ואחרות, יש עדיין רתיעה מצד הנשים להעלות את נושא הסימפטומים לדיון בעבודה. האם זה רק בגלל חוסר ידע? או החשש לתדמית "מקולקלת"? או בגלל שאין בעצם למי לפנות.
מה אומר המדע?
העולם המדעי והאירגוני כבר זיהה את ה"פיל". פרוטוקולים של משרדי ממשלה שנוגעים בתעסוקת נשים במנופאוזה, כבר קיימים מספר שנים. מחקרים שמנסים להתייחס לבעיה מבחינה מדעית, יחד עם מחשבות על פתרונות אפשריים, מופיעים לרוב. רוב המחקרים מראים בברור שקיים קשר משמעותי בין נוכחות סימפטומים לבין ירידה תפקודית בכל סוגי העבודות. נבדקו אוכלוסיות שונות כמו מורות, רופאות, פועלות במפעלים וכו'.
Sarrel דיווח כבר בשנת 1991 על כך שנשים דיווחו על ירידה של עד 30% ביכולת לבצע את אותן מטלות שאליהן היו רגילות.
מחקר קוריאני משנת-2001 הראה שנשים היו באופן משמעותי פחות מרוצות במקום העבודה עם המעבר למנופאוזה.
הזדמנות מחקרית נוצרה עם מגפת הקורונה שנתנה אפשרות להשוות את השפעת תנאי העבודה במקום העבודה, לבדיקת כושר העבודה של אותן עובדות שעברו לעבוד מהבית. המסקנה ממחקר קטן היא שאין הבדל גדול בין עבודה מסודרת במקום עבודה מבודד ממטלות הבית, לבין אותה עבודה בתנאי בית. כלומר הסימפטומים עדיין מהווים את הגורם העיקרי.
מה עושים?
הבעיה העיקרית היא מודעות. מודעות של המעסיקים והן של המועסקות. המעסיקים צריכים להיות מודעים לכך שהם מפסידים כוח עבודה מיומן ובעל ערך. לא מפתיע שבשנים האחרונות גופים וארגוני עובדים, כולל משרדי ממשלה, יצרו הנחיות למעסיקים איך להתמודד עם הבעיה. קיימים פרוטוקולים מפורטים על התאמת מקומות העבודה מבחינת מודעות, תנאי עבודה, ימי מחלה והיעדרויות וכו'. מופיעים צדדים חוקתיים של המצב המנופאוזלי.
לשאלה האם ניתן להגדיר את הקשר מנופאוזה/עבודה כמצב תעסוקתי מגדרי, צריך להתייחס ברצינות ובזהירות. ברור שבאופן כללי המעסיק מחויב לדאוג לבריאות המועסקים על ידו. לשם כך הוא צריך להבין ולהיות מודע לבעיה, ולעשות את כל מה שאפשר לא לאבד את העובדת. להקים מערך תמיכה של מתמצאים/ות בנושא, להכשיר ממונות שתפקידן יהיה בעיקר להעלות את הנושא לשיחה פתוחה, שבסופה יידרשו מסקנות מעשיות. לדאוג לתנאי עבודה מתאימים מבחינת טמפרטורה, אוורור, ותנאים ספציפיים לכל סוג עבודה שהיא.
הטיפול בנושא בארץ בחיתוליו. מתחילה פעילות במשרד הבריאות בנושא. חברת סודה סטרים מיישמת כבר מספר חודשים את ההמלצות על ידי בניית מערך פעיל בנושא, כשהפעילות מכוונת לעובדים ולהנהלה.
יש חובה על רופאים ומטפלים בנשים בגיל המנופאוזה, להבין את ההשפעה השלילית של הסימפטומים על איכות החיים והבריאות של האישה בגיל המעבר ולהתרכז גם בנושא העבודה.
ד"ר גדעון קופרניק הוא מומחה למיילדות וגינקולוגיה
