לאחרונה נראה שתופעת האובדנות בקרב ילדים ובני נוער מתגברת, האם זאת רק תחושה או המציאות? אחד הנערים שהגיע לטיפול סיפר שבאותו יום דיברו איתם שוב על ילד מהאזור שהתאבד. לא תמיד מדברים איתם על זה. לפעמים השמועה רק עוברת מאחד לשני. לפעמים זה רק חבר של חבר. אבל נראה שלאחרונה אובדנות של ילדים מידבקת.
זה מדהים, כי הילדים שמדברים איתנו על זה יודעים לומר בדיוק למה ילדים מתאבדים. הם יודעים לספר על הבדידות, ההצקות הבלתי פוסקות, על כתם שלא עוזב גם כשמתחלפת שנה או שמתחלף בית ספר.
אז מה אנחנו כחברה, כהורים, כמערכות חינוך, מפספסים פה? הפספוס הראשון נובע מחוסר ההבנה כמה הילדים שלנו במצוקה בכלל: השנתיים האחרונות קשות מאוד לילדים וניתקו אותם מהרבה מאוד קשרים חברתיים והסדרים של יציבות: תחושת הביטחון של הילדים, שמבינים כעת שהם בסכנה גם במיטות שלהם נפגעה, ילדים רבים נעקרו מבתיהם, לא למדו תקופות ארוכות ולא פיתחו קשרים חברתיים עמוקים. תוסיפו לזה מצוקה נפשית שקשורה להישרדות: חוסר אנרגיה, מצב רוח ירוד, חוסר סבלנות וקושי להתרכז, ותקבלו תמונה של דור שקשה לו גם ככה. הפניות לטיפול גברו משמעותית בשנתיים האחרונות. כשהיכולת ההורית להכיל מוגבלת, לילדים יש פחות יכולת לווסת רגשות. הזעם, הפחד וחוסר האונים מתורגמים לא אחת לאגרסיה כלפי החוליה החלשה בכיתה, או להתכנסות ודיכאון אצל הקורבן.
הקושי הזה בא לביטוי בחוסר סבלנות קיצוני, "אין לי כוח וסבלנות לאחרים, אז אהיה אלים יותר". שנית, כדי להרגיש טוב כמה שיותר מהר אנכיח את עצמי במרחב: אלכלך, אעשה רעש, העיקר שישימו לב אליי. ושלישית – הדרך המהירה והאפקטיבית – אפגע באחרים כדי להרגיש טוב יותר וחזק יותר עם עצמי.
חרם ופגיעה בילדים היו מאז ומתמיד, אבל נראה שעכשיו זה משפיע יותר. ויש לזה סיבות: גם הילדים הנפגעים עברו את השנתיים האחרונות וחווים כאב וחרדה, תוסיפו לזה שהבריונות היום מקיפה את הילד 24/7: לפני עשור בריונות בבית הספר הסתיימה בדרך כלל עם הצלצול האחרון. הילד חזר הביתה, למבצר הבטוח שלו, והתנתק. היום המציאות השתנתה ללא היכר. ילד שבבוקר נזרק מקבוצת הווטסאפ הכיתתית ממשיך לחוות את הדחייה בסטורי בצהריים, ומוצא את עצמו מבודד לחלוטין בטיקטוק בערב. כלומר: שילוב טכנולוגיה מתקדמת עם רמות המתח הלאומיות והחברתיות בישראל, יצר קרקע פורייה לאלימות מסוג חדש.
האם אפשר להגדיר דחייה חברתית כאלימות?
חרם אינו "ריב ילדים". הוא מנגנון של כוח: קבוצה מייצרת גבול, ומישהו אחד נדחק מחוצה לו. הטעות הנפוצה ביותר של מבוגרים היא לחפש אלימות פיזית. אבל החרם המודרני הוא "פגיעה שקטה". הוא לא שובר עצמות, הוא מפורר את תחושת הערך העצמי. עבור מתבגר השייכות לקבוצת השווים היא לא מותרות – היא חמצן. ברגע שצינור החמצן הזה נחתך, החוויה היא של מוות חברתי.
למעשה האלימות שמקורה בדחייה חברתית מתחלקת לשני סוגים: דחייה, אלימות שבה "רק" מרחיקים את הקורבן מקבוצת השווים, כלומר, בני גילו, והוא פשוט מבודד חברתית.
הפגיעה "השקטה" מתרחשת דרך התעלמות – לא מזמינים, לא עונים, לא מסתכלים, מוחקים מהקבוצה, מפיצים שמועות, עושים "שיימינג" מרומז. הילד המוחרם לומד מהר מאוד שהכאב שלו שקוף לאחרים. וכשהסביבה משדרת לו (גם בלי מילים) שהוא לא שייך, זה פוגע בתחושת הערך העצמי, בזהות ובביטחון הבסיסי בעולם.
ויש צורה נוספת של אלימות, חרם דיגיטלי. בה הדחייה מתבטאת גם בהודעות נאצה, פברוק של סרטונים וצילומים, הפיכת הילד לממים וכד'. החרם הדיגיטלי מסוכן במיוחד כי הוא שקוף למבוגרים. הוא קורה במרחבים שאין לנו גישה אליהם. סקרים אנונימיים, קבוצות שטנה, הפצת צילומים משפילים שנעלמים אחרי 24 שעות. הילד המוחרם חווה את ההשפלה מול קהל של מאות או אלפי צופים, בעוד ההורה בסלון ליד בטוח שהכול בסדר כי הילד "בשקט בחדר עם הטלפון". השקט הזה הוא הרעש הכי חזק שיש.
המחקרים בתחום הטראומה והניסיון הקליני מראים שכאן נוצר החיבור הכואב בין חרם לבין אובדנות. לא כל ילד שחווה חרם יפתח מחשבות אובדניות, אבל חרם יכול להיות זרז משמעותי במיוחד אצל מי שמראש מתמודד עם חרדה חברתית, דיכאון, רגישות גבוהה, קשיים במשפחה או תחושת שונות. זה לא קורה ביום אחד. זהו תהליך של שחיקה. הילד המוחרם מפנים את המסר שהסביבה משדרת לו: "העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיך". כשהמסר הזה מהדהד שוב ושוב, ללא גורם מבוגר שמתערב, הוא הופך לאמת הפנימית של הילד. כשהשייכות נשללת, חלק מהם יפרשו זאת כגזר דין: "אין לי מקום", "אני נטל", "זה לא ישתנה". אלו משפטים שצריכים להדליק נורה אדומה.
האם אפשר בכלל לטפל בזה? בוודאי, אבל זה צריך להתבצע בצורה נכונה, האינסטינקט הראשוני של הורה שילדו מוחרם הוא "לשבור את הכלים" – להתעמת עם הילד המחרים או עם הוריו. מניסיוני, זה עלול לעיתים להחמיר את המצב ולהעמיק את הסטיגמה של הילד כ"מסכן" או "מלשן".
הטיפול ב"עוצמות" הוא אינטגרטיבי ורואה את התמונה המלאה. המטרה כפולה:
עבור הילד המוחרם: עצירה מיידית של ההדרה והפגיעה ועבודה יחד עם בית הספר לשנות את התנאים שתרמו להיווצרות הפגיעה. המטרה לתת לילד הגנה ורשת תמיכה שתאפשר את שיקומו, כמו דמות בטוחה בבית הספר ובדיקה שיש מרחב בטוח לילד ולעיתים גם ליווי בהפסקות. חשוב: לא להפוך את הילד ל"פרויקט" מול כולם, כדי לא להעמיק סטיגמה.
בנייה מחדש של הביטחון העצמי – אנחנו מייצרים לו "עוגנים" של הצלחה מחוץ לבית הספר, ומעבדים את הטראומה כדי שלא תהפוך לצלקת קבועה בזהות שלו, באמצעות טיפול ממוקד טראומה/חרדה/דיכאון. עבור הילד המחרים (במידת האפשר): חשוב לזכור – ילד שמחרים הוא לעיתים קרובות ילד במצוקה בעצמו, שמחפש כוח ושליטה בדרך שלילית. הטיפול לא צריך להיות מעניש, אלא חינוכי־טיפולי, שמלמד אמפתיה ולקיחת אחריות.
איך ההורים יכולים לזהות את זה? מה תמרורי האזהרה?
הורים ומורים חייבים להפוך ל"בלשים של הנפש". הסימנים לאובדנות או למצוקה קיצונית בעקבות חרם אינם תמיד דרמטיים כמו בסרטים. שימו לב לשינויים במיקרו:
שינויים פיזיים לא מוסברים: כאבי בטן, כאבי ראש, בחילות לפני יציאה לבית הספר. הגוף מדבר את מה שהפה לא מסוגל.
נסיגה והימנעות: הילד מפסיק ללכת לחוגים שאהב, מתבצר בחדר, נמנע ממפגשים משפחתיים.
שינויים בדפוסי שינה ואכילה: שינה מרובה או נדודי שינה, אכילה רגשית או חוסר תיאבון.
ירידה פתאומית בלימודים: כשכל האנרגיה מופנית להישרדות נפשית, אין פניות למתמטיקה.
ביטויים מילוליים: משפטים כמו "נמאס לי מהכול", "לאף אחד לא אכפת ממני", משפטים על חוסר ערך, אשמה, ייאוש או אפילו בדיחות ציניות על מוות.
היעלמות מקבוצות, מחיקה/החלפת חשבונות, פחד מהטלפון או היצמדות חרדתית אליו. חלוקת חפצים, כתיבה על פרידה, עניין פתאומי במוות.
המסר להורים חד משמעי: אל תישארו עם זה לבד. חרם הוא מצב חירום נפשי. התערבות מוקדמת, נכונה ומקצועית יכולה לא רק לעצור את ההידרדרות, אלא להפוך את המשבר להזדמנות לצמיחה ולבניית חוסן. במקום שבו נגמרות המילים של הילדים, התפקיד שלנו כמבוגרים הוא להתחיל להקשיב.
הילה מעוז שפיצר בעלת MA בדרמה תרפיה ובריאות נפש קהילתית, דוקטורנטית וחוקרת טראומה באוניברסיטת חיפה, ובעלים של "עוצמות – פסיכותרפיה אינטגרטיבית"
