עבור רוב ההורים בישראל, כשמתעוררת בעיה בוערת במערכת החינוך המקומית – משיבוץ סייעת בגן, דרך משבר בבית הספר ועד יוזמה חברתית חדשה בתיכון – הכתובת הראשונה אינה משרד החינוך בירושלים, אלא הקומה הראשונה בבית העירייה או במועצה האזורית, שבה יושבים אגף החינוך או מחלקת החינוך.
המנהלים של אגפי החינוך ומחלקות החינוך בשלטון המקומי והאזורי, מתברר, הפכו מזמן לציר מרכזי בשטח. הם אלו שנמצאים שם 24 שעות ביממה. מעבר לתפעול השוטף, מנהלים אלו – אנשי חינוך בעלי רקע פדגוגי עשיר וניסיון ניהולי – מחברים בין הצרכים התפעוליים היומיומיים לבין החזון הפדגוגי של הקהילה המקומית.
שלי קרן, מנהלת אגף החינוך במועצה האזורית גזר ויו"ר איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות, יחד עם סגנה באיגוד, רמי הופנברג, המכהן כסמנכ"ל החינוך והקהילה ומנהל מינהל החינוך בפתח תקווה, מאשרים שמדובר בשינוי מהותי שמתרחש בשטח בשנים האחרונות וקוראים לחזק את התהליך ולבזר את מערכת החינוך הריכוזית לטובת המנהלים בשטח. מתוך שותפות עם משרד החינוך הם מדגישים את חשיבות ההעמקה של אוטונומיית מנהלי האגפים ומוסדות החינוך, וכן את הצורך בהעברת סמכויות לאלו שמכירים מקרוב את התלמידים, המורים וההורים. בראיון מיוחד הם מסבירים מדוע חיזוק מעמד מנהל האגף אינו רק עניין ניהולי, אלא המפתח לשדרוג איכות החינוך בישראל.
"מנהל אגף החינוך הוא מכפיל כוח שלא מנוצל במלואו", אומרת שלי קרן. "מצד אחד הוא מיישם את תוכניות משרד החינוך ומהווה למעשה את המנהל הפדגוגי של הרשות המקומית. מצד שני הוא מתפעל את המערכת כולה – מהקב"ט ועד הפסיכולוגית – אחראי על העסקת כ־60%־70% מכוח האדם ברשות, נמצא במגע יומיומי עם מנהלים, מורים, גננות ותנועות נוער. בנוסף הוא מוביל את החדשנות ומחפש פריצות דרך. לכן המודל הזה צריך לאפשר לו גמישות וסמכויות פדגוגיות וחינוכיות".
לדבריה, הדרך לייעל את המערכת היא ביזור מבוקר, תוך הצבת רמזורים, סרגלי מדידה ואבני דרך, הכול בתוך הקשר של שחרור סמכויות. "למרות שמשרד החינוך כבר מבין שיש צורך בשינוי, אנחנו עדיין פועלים בתוך מסגרות מסורתיות. מובן שיש לקבוע קריטריונים ומערכת ניטור – לא צריך לבזר הכול בהינף יד – אך האיכות האנושית והמקצועית של מנהלי האגפים כיום מאפשרת להעביר לרשויות פונקציות פדגוגיות, כמו פיקוח והדרכה שנמצאות כיום בירושלים.
"מי שהיה מנהל בית ספר שש־שנתי – ואלה הם מנהלי האגפים כיום – הוא 'תותח' פדגוגי. אז למה לא מנצלים את זה? אפשר לסמוך עלינו. הציבו לנו כלי מדידה, תנו סרגל זמן, אבל שחררו לנו כלים וסמכות להחליט – ממספר הילדים בכיתה ועד הדרכה וליווי פדגוגי של צוותים. ממילא הכול מגיע לפתחנו והציבור בטוח שאנחנו זה 'המשרד'. אנחנו הרבה יותר קרובים לשטח. מפקחי משרד החינוך הם מלאי רצון טוב, אך הם לא מצליחים להגיע פנים אל פנים לכל השיחות הנדרשות עם הורים או לטפל באופן אישי בכל הסוגיות שעולות כאשר הם מופקדים על עשרות בתי ספר".
"התהליך שבו מנהלי אגפי החינוך נכנסים משמעותית לעולמות הפדגוגיים, ולא רק עוסקים בצד הפיזי, הוא חלק ממגמה עולמית ומקומית", מוסיף רמי הופנברג. לדבריו, גם החקיקה צעדה בכיוון זה והפכה את תפקיד מנהל אגף החינוך למשרה סטטוטורית, בדיוק כמו מהנדס העיר או היועץ המשפטי. "יש כיום כללי סף ברורים, ונדרשים רקע ניהולי והכשרה פדגוגית. למנהל האגף יש השפעה דרמטית על החינוך בעירו".
התאמה בין המשאבים לצרכים המקומיים
הופנברג מדגיש כי הרשויות המקומיות משקיעות כיום סכומי עתק בחינוך, בין היתר כי זהו הנושא המרכזי שמעניין את התושבים. "משפחות בוחרות היכן להתגורר לפי איכות מערכת החינוך המקומית. הציפייה של האזרחים למצוינות מחייבת את מי שמשקיע את המשאבים להיות גם זה שקובע את סדרי העדיפויות. למנהלי האגפים יש מה שנקרא בעולמות השיווק 'קרבה ללקוח' – אם יש בעיה עם המורה לאנגלית, ההורים רוצים פתרון מהרשות המקומית, לא מירושלים. הסמכות הפורמלית פחות מעניינת אותם".
לדבריו, היתרון היחסי של הרשות טמון ביכולת להגיב מהר: "למשרד החינוך קשה לגלות גמישות וניידות, וזה בדיוק תפקיד הרשות. צריך לתת אוטונומיה למנהלי בתי הספר ולקהילות ולתכלל את האירוע מהקירבה לשטח. הקשר עם משרד החינוך קריטי, אבל עליו להשתנות: המשרד צריך להפוך לרגולטור שקובע יעדים, מודד ומבקר, ולצמצם את המעורבות היומיומית שלו לטובת הגדלת האוטונומיה של הרשות. כך תיווצר התאמה טובה יותר בין המשאבים לצרכים המקומיים. אגב, ההשקעה של הרשות צריכה להימדד לא רק בהיקף אלא גם באופייה ובאיכותה המקצועית. מערכת החינוך כולה תעלה מדרגה כתוצאה מכך.
"אני מאמין שניתן להשיג זאת באמצעות שיח משותף והידברות עם משרד החינוך. בסך הכול מערכת היחסים מצוינת וצריך לראות ביחד איך מקדמים את המערכת כך שתיתן מענה לצורכי התלמידים. זו סוגיה לאומית. המשרד לא צריך להתנתק, אלא לראות את התמונה הכוללת – לבדוק שהמשאבים מחולקים נכון ולהתערב רק כשצריך. בקיצור, תנו לעבוד ואם משהו נתקע – טפלו בו".
איך ביזור ואוטונומיה יכולים לתת מענה לבעיות האקוטיות של החינוך בישראל?
"קח למשל את נושא הצפיפות בכיתות", משיב הופנברג. "העומס, כפי שכבר קבעה ועדת שפירא, הוא עצום. מורה לא מסוגל לתת מענה אישי ל־35 תלמידים. המצב הזה מוביל להיסחפות גוברת לכיוון החינוך המיוחד. הורים מחפשים שם פתרון רק בגלל חוסר היכולת כיום לתת מענה פרטני בחינוך הרגיל. זה גל שרק הולך ומתעצם. היקף שעות הלימוד בישראל גדול מזה של מדינות ה-OECD, ולכן הצעד הנכון הוא לוותר על חלק מהשעות לטובת הקטנת הכיתות. התועלת הפדגוגית מהחלטה כזו תהיה גדולה עשרות מונים, כי היא תאפשר את הקשר האישי בין מורה לתלמיד – וקשר אישי הוא הרי הבסיס לכל למידה והתנהגות תקינה. היכולת של הרשויות לנהל את הקצאת המשאבים, להוביל פרויקטים, לבנות תוכניות הכשרה ולהתמודד עם המציאות המורכבת, גבוהה משמעותית מזו של מנגנון ריכוזי ומרוחק".
משרד החינוך בשל לשינוי כזה?
"מנכ"ל משרד החינוך, מאיר שמעוני, הוא בהחלט פרטנר", אומרת קרן. "הוא כבר הוכיח זאת במיזם המשותף 'חותם' – תוכנית הכשרה מחייבת לדרגי הביניים ברשויות, אותם מנהלי מחלקות שאחראים על בתי הספר, הגנים, החינוך המיוחד והגיל הרך. בעבר הכשרה כזו הייתה מחייבת רק עבור ראשי אגפים והרחבתה היא צעד משמעותי. שמעוני עצמו הגיע מתפקיד של מנהל אגף וחזר למערכת החינוך; זהו דפוס אופייני למנהלי אגפים, מדובר באותו 'מילייה'. המשרד מבין היום שמנהל אגף חינוך טוב הוא נכס אסטרטגי לעיר".
הופנברג מציין כי כבר כיום מתקיים שיח בנושא עם המשרד והאיגוד מעורב בתהליכי השינוי מתוך שותפות. עם זאת, לדבריו, נדרשת קפיצת דרך ושינוי מדיניות ממשלתית כדי להאציל עוד סמכויות לשטח ולספק למנהלי האגפים את המשאבים הדרושים כדי לנהל את מערכות החינוך האוטונומיות.
לדברי הופנברג, כבר בתוכנית "גפ"ן" (תוכנית להעצמת האוטונומיה של מנהלי בתי הספר ואגפי החינוך בכיוונון משאבים והובלת חדשנות) התחוללה מהפכה, שבה האיגוד היה מעורב במלואה. לדבריו, יש עדיין אתגרים רבים שצריך לפתור בהבנות בין מנהלי החינוך בשטח לבין משרד החינוך. "אנחנו כל הזמן בשיח על הנושא מול משרד החינוך ומנסים למצוא פתרונות".
לגבי שאלת הסמכויות והחשש מעירוב פוליטיקה, לקרן יש עמדה ברורה: "אני מבינה את החשש שראש רשות יקבל החלטות פוליטיות, אבל צריך לזכור שהוא נבחר על ידי הקהילה שלו. לכל המועמדים היה מצע חינוכי מפורט שעל בסיסו הם קיבלו את אמון הציבור, וצריך לתת למצע הזה מקום לביטוי. אי אפשר לנתק את הרצון של הבוחר מהניהול בשטח".
הובלה במציאות משתנה
את דרכה המקצועית החלה שלי קרן כמורה לאנגלית עם תשוקה עמוקה לשפה ולפדגוגיה. היא הקפידה לעגן את עבודתה בשטח בלימודים אקדמיים מתקדמים, והשלימה תואר שני בהוראה, תוך שהיא מתכוננת למסלול של דוקטורט בבלשנות שימושית. אך בעוד שהיא מתכננת את המשך דרכה המחקרית הגיעה הקריאה לדגל, ששינתה את מסלול חייה: לנהל את חטיבת הביניים "נווה יונתן" ברמלה. עבור קרן, רמלה לא הייתה רק מקום עבודה, אלא ברכה גדולה שעיצבה מאז את תפיסת עולמה. שם היא הוכיחה לראשונה שניתן לחולל פלאים בתוך המערכת הציבורית, במהפכה פדגוגית שתועדה בסדרה הדוקומנטרית "בית הספר לתקווה" (זוכת פרס האקדמיה).
החידוש המרכזי של קרן ברמלה הגיע מעולמות תוכן לא צפויים. כבוגרת "מכבי חן", היא הטמיעה בבית הספר "שיח אימונים" השאוב מעולם הספורט, תוך שהיא רותמת למשימה דמויות כמו יעל ארד, אריה מליניאק וזאב זלצר. היא הפכה את המורים למאמנים ואת התלמידים לספורטאים המתאמנים לחיים. "הסתכלנו על הילדים דרך משקפיים של מיצוי יכולות וטיפוס להישגים", היא משחזרת. גם היום היא מסרבת לקבל את הטענה שהפיקוח של משרד החינוך עוצר חדשנות: "צריך רק תבונה ומוטיבציה. לימדנו מוזיקה דרך אנגלית, הורדנו את רמת האלימות והוכחנו שאין דבר כזה 'אי אפשר'".
לאחר הפרק ברמלה המשיכה קרן לתפקידי מפתח של הקמה וניהול במקומות שדרשו פריצת דרך. היא הקימה וניהלה את אגף החינוך בחריש ואת בית הספר "אתגרי העתיד" – מוסד שפעל ברוח תנועת נוער, ללא כיתות מסורתיות אלא בקבוצות חונכות. בהמשך היא עברה להכשיר את דור העתיד של המנהלים כראש התוכנית להכשרת מנהלים במכללת לוינסקי, לאחר פרישתה של ד"ר עליזה בלוך. הניסיון הרב־גוני הזה – מהכיתה, דרך האקדמיה ועד לניהול מערכתי – הפך אותה לאוטוריטה בניהול מערכות מורכבות הדורשות שילוב בין חזון פדגוגי ליכולת ביצועית.
כיום מנהלת קרן את אגף החינוך במועצה האזורית גזר, תחת הנהגתה של ראשת המועצה, רותם ידלין. זהו אתגר תכלול יוצא דופן: המועצה חולשת על 25 יישובים ואוכלוסייה הטרוגנית להפליא של כ־30 אלף תושבים. תחת אחריותה נמצאים 53 גנים ובתי ספר מכלל הזרמים – ממלכתיים, דתיים, תלמודי תורה, חינוך אנתרופוסופי ודמוקרטי. כחסידה מובהקת של חדשנות היא יזמה פרויקטים שונים כמו "לומדים ביער", שכולל מסלולי הליכה ומסעות לאורך 80 ק"מ, ו"גזר נוף ילדותי" לתלמידים מכיתות ג' ועד י"ב, שנועד לחבר את הילדים ובני הנוער למרחב הגיאוגרפי שבו הם חיים.
היכולת שלה לחבר בין העולמות השונים הללו, תוך שמירה על סטנדרט מקצועי גבוה, היא שהובילה לבחירתה ברוב קולות בפברואר 2025 ליו"ר איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות. בימים אלה היא עסוקה בעיצוב כנס אילת השנתי של האיגוד, תחת הכותרת "מנהלים במים סוערים", ואפשר כבר להרגיש את ידה באירועי הכנס. למשל, המנהלים יוכלו לשמוע הרצאות מפי שף, מנהל בית חולים ומפקדת כלא, שכל אחד מהם יספר על התמודדות עם משברים.
"השנה יוקדש הכנס לעשייה ניהולית בתקופה מאתגרת ורוויית שינויים", היא אומרת. "מערכת החינוך מציבה בפני המנהלים דרישות חדשות – הובלה בתנאי אי ודאות ומציאות משתנה, עבודה מול צוותים שחווים עומס רגשי ומקצועי, קידמה טכנולוגית, מפגש עם ביקורת ותקשורת אלימות ועוד. מתוך ההבנה שאנו עומדים בלב העשייה החינוכית בנינו כנס שמעניק זמן למחשבה, למידה, השראה וחיזוק מקצועי".
למרות הרזומה המרשים והתפקיד הציבורי הבכיר, קרן מגדירה את עצמה כ"סוס שחור" שאוהב לעבוד מאחורי הקלעים. החשיפה היא לא המניע שלה, אלא התוצאות בשטח והקשר הישיר עם ההורים והקהילה. עבורה האיגוד הוא הכלי שבאמצעותו יוכלו מנהלי האגפים לקבל את המעמד והסמכויות המגיעים להם, מתוך הבנה שהם אלו שנמצאים בחזית החינוכית מדי יום.
רמי הופנברג הוא בוגר ישיבת ההסדר הר עציון, שהקים הרב עמיטל. להופנברג תואר שני במינהל ומנהיגות חינוכית, הוא שירת כקצין שריון, היה רכז מחוז בתנועת בני עקיבא ולאורך השנים מילא שורה ארוכה של תפקידים במערכת החינוך. בתפקידו הנוכחי הוא מכהן יותר מ־20 שנה, שבהן זכתה העיר פעמיים בפרס החינוך הארצי.
"כעיר השלישית בגודלה בישראל מבחינת מספר התלמידים, פתח תקווה היא מעצמת חינוך", הוא מספר. "העיר משלבת שכונות ותיקות וחדשות, קהילות חילוניות, דתיות וחרדיות, ופועלים בה בתי ספר מכל הזרמים: ממלכתי, ממלכתי־דתי, חרדי, אנתרופוסופי ומונטסורי. מערכת החינוך כאן כוללת יותר מ־70 אלף תלמידים שלומדים במסגרות השונות ופועלים בה 580 גני ילדים ו־125 בתי ספר. ראש העיר רמי גרינברג מוביל השקעות עתק בחינוך. בשל ההיקפים והגיוון התרבותי והדמוגרפי ניהול מערכת החינוך בעיר כזו דורש יכולת תכלול יוצאת דופן.
"המורכבות הזו היא היתרון שלנו", הוא מוסיף. "היא מאפשרת לנו לייצר תרבות של שותפות עם הפיקוח ובין קהילות החינוך השונות תוך למידה הדדית. תחת ניהולו, העיר משקיעה משאבים משמעותיים במתן מענה פדגוגי מגוון וחדשני, הכולל זרמי חינוך ייחודיים, מתוך ההבנה שכל קהילה זקוקה למענה מותאם אישית".
השפעה מכרעת על שימור כוח האדם
איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות מהווה את עמוד השדרה המקצועי של ניהול החינוך בישראל. האיגוד מאגד תחתיו קשת רחבה של בעלי תפקידים: החל ממנהלי אגפי החינוך בערים ובמועצות, דרך מנהלי מחלקות גני הילדים, בתי הספר היסודיים והעל־יסודיים ועד למנהלי מערכות פדגוגיות ובעלי תפקידים בכירים במטה החינוכי ברשות.
שורשי האיגוד נעוצים בראשית שנות ה־60, תקופה של עיצוב מערכת החינוך הציבורית, ומשנת 1990 הוא פועל כעמותה רשומה המייצגת את האינטרסים המקצועיים של מנהלי החינוך בשלטון המקומי אל מול מקבלי ההחלטות ברמה הארצית. האיגוד פועל בממשק שבין משרד החינוך, מרכז השלטון המקומי והסתדרות המורים (שבה הוא מהווה תא מקצועי), מתוך ראיית צרכיהם של המערכת ושל צרכני החינוך בקהילה – תלמידים והורים – ובמקביל דואג לטפח את הצד המקצועי והפרופסיונלי של מנהלי האגפים.
מהם היעדים שהצבת לעצמך עם כניסתך לתפקיד?
"היעד המרכזי הוא לדאוג לפיתוח המקצועי של מנהלי אגפי החינוך", משיבה קרן. "עלינו לטפח מצוינות ולהיות הטובים ביותר, ללמוד האחד מהשני באמצעות נטוורקינג ולמידה משותפת, ולהבטיח התמקצעות בלתי פוסקת באמצעות קורסים והשתלמויות. לצד זה, הצבתי יעד לקיים קשר הדוק עם השלטון המקומי כדי לדייק את הצרכים שעולים מהשטח. דבר חשוב נוסף הוא מיצוב התפקיד: להבהיר מה המשמעות של מנהל טוב עבור הרשות והמדינה, ולתווך למערכת כולה – גם למטה במשרד החינוך וגם לקהילה בתוך הרשות – עד כמה התפקיד הזה קריטי.
"יעד נוסף ומשמעותי הוא הדאגה להסכמי שכר, אישיים וקיבוציים. זה חלק בלתי נפרד מהדאגה לצד הפרופסיונלי, שכן מנהלי האגפים ראויים לתגמול ראוי על העומס והיקף התפקיד שהם מבצעים. המרחב שבו הם מטפלים הוא עצום – מרגע הלידה ועד גיל 18 והוא כולל בתוכו היבטים רגשיים, לימודיים, תפעוליים וניהוליים, החל מנוער בסיכון ותנועות נוער ועד לניהול מערכי כוח אדם מורכבים של מורים, מדריכים, מזכירות ואבות בית. פעמים רבות אני אומרת שראוי שמישהו ממשרד החינוך יחליף ליום אחד מנהל אגף ברשות מקומית, רק כדי להעריך את היקף התפקיד וגודל האחריות המונח על כתפיו".
הופנברג מוסיף, כי לאיגוד יש יכולת השפעה מכרעת על שימור כוח האדם, שזו כיום אחת הבעיות הקשות ביותר במערכת, שמאבדת מדי שנה אחוז ניכר מהמצטרפים אליה. "עיקר ההשפעה שלנו בא לידי ביטוי ביצירת תהליכי שימור הכוללים פרויקטים להסבה מקצועית, שיפור תנאי העבודה וחיזוק תחושת המסוגלות של הצוותים. במקביל עלינו לחזק את הקשר עם הסתדרות המורים וארגון המורים. אין ספק שלהיות מורה היום מאתגר הרבה יותר מאשר לפני עשרים שנה, אבל עם הכשרה נכונה וליווי צמוד אפשר לפרוח ולהצליח.
"הפדגוגיה החדשה אמנם מחייבת השקעה רבה יותר, אך יש בה גם סיפוק עצום", הוא מדגיש. "היא דורשת מאיתנו התאמה של צרכי ההוראה לאופי של התלמידים ומתן מענה מותאם אישית. אנחנו ניצבים מול אתגרים מורכבים – אובדן הסמכות מצד אחד, ומצד שני מעורבות הורים אינטנסיבית, לצד השפעות הקורונה, המלחמה והמדיה החברתית. כל אלו הם נתונים שלא הולכים להשתנות, ולכן עלינו לדעת להתמודד איתם נכון. המפתח טמון בחלוקת משאבים נכונה לרשויות המקומיות, תוך הפניית תקציבים לפרויקטים, תוכניות והכשרות שיאפשרו למערכת להצליח ולהתחדש".
חיפה: מענה למגוון רחב של אוכלוסיות
חיפה, המונה קרוב ל־300 אלף תושבים, מתאפיינת בפסיפס אנושי מורכב. מציאות זו מחייבת את מערכת החינוך העירונית לייצר מענים דיפרנציאליים ומדויקים למגוון רחב של אוכלוסיות. בלב העשייה עומד עקרון שוויון ההזדמנויות. השאיפה היא לאפשר לכל תלמיד ותלמידה בעיר, ללא קשר לשכונה בה נולדו, למצות את הפוטנציאל האישי שלהם דרך מערכת איכותית ונגישה.
יעל רהב ליכט, מנהלת המחלקה לחינוך יסודי בעיר, מתווה פילוסופיה ניהולית המבוססת על מתן גב רחב למורה וחיזוק הגאווה המקומית של אנשי החינוך. "המטרה שלנו היא ליצור קהילת מחנכים לומדת ותומכת המפחיתה את תחושת השחיקה", היא מסבירה. "לצורך כך הרשות מקיימת שיתופי פעולה הדוקים עם מוסדות האקדמיה בעיר, בהם אוניברסיטת חיפה והטכניון".
ביטוי מרכזי ליכולת של הרשות לייצר פתרונות מהשטח הוא הכנס שהתקיים החודש: "לוקחים אחריות – יוצאים ממעגל האלימות". הכנס מבוסס על מודל של שולחנות עגולים רב־דיסציפלינריים, המאגדים אנשי חינוך, קהילה, רווחה ומשטרה במטרה לגבש "ארגז כלים חיפאי" לצמצום האלימות. לדברי רהב ליכט, מדובר בדוגמה קלאסית לגמישות ניהולית: "אנו לא מחכים לפתרונות מלמעלה, אלא מייצרים אותם בעצמנו דרך שילוב כוחות עירוני". היא מוסיפה כי על המדינה לאפשר לרשויות מרחב תקציבי ופדגוגי רחב יותר, מתוך הבנה שהשלטון המקומי הוא זה שיודע לדייק את המענים לצורכי הקהילה.
היקף המערכת בחיפה משקף את גודל האחריות התפעולית והפדגוגית של הרשות. מערכת החינוך העירונית מעניקה מענה לכ־58,444 תלמידים (כ־10,800 בגני ילדים, כ־27,000 בחינוך היסודי וכ־20,600 בחינוך העל־יסודי), במסגרת 470 גני ילדים ו־128 בתי ספר (80 יסודיים ו־48 על־יסודיים). כן מפעילה העירייה מסגרות משלימות וקהילה, כולל למעלה מ־200 צהרונים ומעונות יום, לצד עשרות מרכזי נוער, תנועות נוער, ספריות ומרכזים קהילתיים.
תל אביב־יפו: מחזירים את הקשב למרחב הלימודי
מערכת החינוך של תל אביב־יפו היא מהגדולות והמורכבות בישראל, וכוללת כ־80 אלף תלמידות ותלמידים הפרוסים ב־540 גני ילדים עירוניים, 76 בתי ספר יסודיים, 36 בתי ספר על־יסודיים ו־22 מסגרות לחינוך מיוחד.
תחת הנהגתה של מנהלת מינהל החינוך דליה לין, מקדמת העירייה את יוזמת "חינוך בקשב", מהלך אסטרטגי שנועד להפוך את השגרה החינוכית למרחב המאפשר למידה, עומק ומערכות יחסים משמעותיות במציאות של הצפה ורעש טכנולוגי. היוזמה מתמקדת בבניית הקשב כמיומנות יסוד ובצמצום הסחות דעת, בין היתר באמצעות הוצאה מלאה של הטלפונים הסלולריים מהמרחב הבית־ספרי.
המהלך מיושם בשטח באמצעות "מעבדת הקשב", קהילה לומדת שבה פיתחו 17 בתי ספר מודלים עירוניים להוצאת טלפונים. בשנה הבאה צפויים כלל בתי הספר בעיר לפעול על פי מודלים אלו. לצד זאת, תוכנית "ביחד על בטוח" פועלת כבר ב־30 בתי ספר יסודיים לקידום הסכמות קהילתיות על דחיית השימוש בסמארטפונים. היוזמה מחלחלת גם לגיל הרך דרך פיילוט "רגע של רוגע" להכשרת צוותי גנים במיינדפולנס, וכן באמצעות תוכנית "16 המעלות" המקנה לצוותי החינוך וההוראה כלים לפיתוח חוסן רגשי וערכים אוניברסליים. במינהל החינוך מאמינים כי טיפוח היכולת לנהל את הטכנולוגיה, במקום להיסחף אחריה, הוא המפתח לחינוך ערכי ורלוונטי המעצב אצל התלמידים עמוד שדרה הומני ודמוקרטי.
אום אל־פחם: מערך רשותי לטיפול בפרט
ד"ר מחמוד זוהדי, מנהל אגף החינוך בעיריית אום אל־פחם, אחראי על מערכת חינוך עירונית רחבה המשרתת 18,261 תלמידים, הכוללת 33 בתי ספר (יסודיים, על־יסודיים וחינוך מיוחד), 149 גנים ו־22 מעונות יום. בתפקידו הוא מוביל מדיניות רשותית ומהלכי עומק לשיפור איכות החינוך בעיר. לדבריו, למרות השקעות נרחבות לאורך השנים, מערכת החינוך הערבית ממשיכה להתמודד עם פערים עמוקים בהישגים, בנשירה ובמוביליות החברתית של התלמידים. הניסיון מלמד כי הבעיה אינה רק בהיקף המשאבים, אלא באופי הפעולה של המערכת: מודל הוראה שמבוסס לעתים על סמכות אנכית, שינון וצייתנות מתקשה לתת מענה לשונות, למצוקה ולחסכים שמביאים הילדים מהבית.
על רקע זה הובל באום אל־פחם מהלך רשותי להקמת היחידה לטיפול בפרט, גוף מקצועי עירוני שמטרתו אינה לטפל בילדים במקום בתי הספר, אלא לחולל שינוי עומק באופן שבו בתי הספר פועלים. באמצעות היחידה נבנית יכולת מערכתית שמאפשרת, גם במציאות חברתית מורכבת, להפוך את בית הספר להרבה יותר ממוסד הוראה: מערכת מקדמת ומפצה שמזהה חסמים מוקדם, מחזקת קשרים, מעניקה הכלה ומובילה התערבות מתואמת, לפני שהקושי הופך למשבר.
היחידה מחזקת את המסוגלות של צוותי החינוך באמצעות ליווי שיטתי, הכשרות, ועדות בין־מקצועיות, מיפוי מוקדם של נשירה סמויה ובניית תוכניות התערבות מותאמות, תוך תכלול בין חינוך, רווחה ופסיכולוגיה חינוכית.
בלב המהלך עומד עקרון יסוד: כדי לחזק את הילד חייבים לחזק את המבוגר שמולו. חיזוק החוסן הנפשי של המורה ותחושת המסוגלות שלו אינם תוספת, אלא תנאי להצלחת תלמידים במצבי סיכון והדרה. כך נבנית מדיניות חינוכית שממיינת פחות, מגדילה יותר ולוקחת בעלות.
לאתר > איגוד מנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות
בשיתוף איגוד מנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות
