בראשית הדרך, כשהתחלתי ללמד חינוך פיננסי, שמעתי לא אחת את המשפט: "את מגזימה, הם רק תלמידים בכיתה ו', תני להם ליהנות מהתמימות. בשביל מה הם צריכים לדאוג למשכנתא או לריבית דריבית עכשיו?" אבל האמת המרה היא שבימינו, התמימות הזו היא מותרות שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו להעניק להם. כשאני עומדת מול כיתה של בני נוער, אני לא רואה רק תלמידים שצריכים לעבור מבחן. אני רואה צרכנים פעילים, חוסכים לעתיד, ואולי החשוב מכל: אנשים צעירים שיצטרכו לקבל החלטות גורליות שעלולות לכבול אותם לחובות שנים קדימה.
במשך עשורים התמקדה מערכת החינוך בלהכין את התלמידים ל"עולם האמיתי" דרך שינון תאריכים היסטוריים ונוסחאות מורכבות. אין ספק, לדעת על המהפכה הצרפתית זה חשוב להשכלה הכללית, אך בכיתה ו', כשהתלמידים נמצאים בשיא גיל ההתבגרות ובניית הזהות שלהם וחשופים לפרסומת שיווקית אגרסיבית במדיה החברתית, הכסף הוא לא רק אמצעי חליפין, הוא סמל לסטטוס ולעצמאות. כאן נכנס תפקיד השיעור החווייתי: להפוך את המושגים המופשטים למציאות מוחשית. עם כל הכבוד למקצועות הלימוד האחרים, הם לא יעזרו לתלמיד שלי בעוד כמה שנים, כשיציעו לו באפליקציית הבנק שלו "הלוואה ברגע" בריבית רצחנית.
בין הידע האקדמי לכישורי החיים קיימת תהום עמוקה. כשאני מלמדת את התלמידים מה זה תקציב, אני לא רק מלמדת מתמטיקה שימושית – אני מלמדת אותם שליטה עצמית, בחירת סדרי עדיפויות, דחיית סיפוקים ותכנון קדימה.
מהלוח בכיתה לשולחן השבת
ההשפעה של השיעורים הללו חורגת מעבר לכותלי בית הספר. כשאנחנו מדברים על תכנון כלכלת המשפחה, התלמידים הופכים לשגרירים בביתם. אני לא מבקשת מהם לנהל להורים את החשבון, אלא להבין את המנגנון. אנחנו מנתחים יחד מהן הוצאות קבועות, כמו משכנתא, מול הוצאות משתנות שיש לנו שליטה עליהן.
התובנה הכי גדולה שלהם היא שכלכלת משפחה היא משחק של איזונים. באחד השיעורים האהובים עליי אני מחלקת את הכיתה לקבוצות ומעניקה לכל אחת "תקציב משפחתי" דמיוני. הם מקבלים תלוש שכר ממוצע ורשימת מטלות: לשלם חשבונות חשמל, ארנונה וקניות בסופר. אבל אז אני "מנחיתה" עליהם את החיים עצמם: הוצאות בלתי צפויות: הכלב שצריך וטרינר דחוף או מסך הטלפון שנשבר לרסיסים.
"המורה, לא ידעתי שזה עולה כל כך הרבה פשוט לחיות", אמר לי לאחרונה תלמיד אחרי שחישבנו עלות ממוצעת של סל קניות משפחתי. הידע הזה מוליד אמפתיה. במקום לצעוק "תקנו לי", הם מתחילים לשאול "האם זה בתקציב שלנו החודש?" הם הופכים משותפים פסיביים לשותפים פעילים ואחראים שמבינים את המאמץ המשפחתי.
כרטיס פלסטיק עם אחריות של פלדה
אחד הנושאים שמעוררים את הדיונים הכי סוערים אצלי בכיתה הוא כרטיס האשראי. עבור הילדים האלו הכרטיס, או הארנק הדיגיטלי בנייד, הוא סוג של "מטה קסמים". מעבירים צ'יפ, והמוצר אצלם ביד. הם לא תמיד עושים את החיבור בין ה"צפצוף" בקופה לבין העבודה הקשה של ההורים שלהם.
כשאני מראה להם איך נראה פירוט אשראי חודשי, הם נדהמים לגלות איך רכישות קטנות יחסית של 70 שקלים, ב"וולט" או בתוך משחקי מחשב, מצטברות בסוף החודש לאלפי שקלים. אני מלמדת אותם שכרטיס אשראי הוא לא כסף שיש לנו, אלא חוב שאנחנו לוקחים. אנחנו מתרגלים מעקב אחרי "גיהוצים", ופתאום הם מבינים שזהו הסכם של אמון מול הבנק. המעבר מכסף מזומן למספרים דיגיטליים דורש שריר של מודעות שרוב המבוגרים עדיין לא פיתחו, ואני מתחילה לאמן איתם את השריר הזה כבר עכשיו.
רבים שואלים אותי אם הילדים לא מעדיפים פשוט להשאיר את הדאגות למבוגרים. התשובה שלי נחרצת: ממש לא. הילדים של היום חשופים לעולם הכלכלי יותר מכל דור שקדם להם. הם רואים משפיעני רשת שמציגים עושר ראוותני והם סקרנים בטירוף לגבי איך העולם הזה עובד.
הם מבינים שכסף הוא ה"קוד" של העולם האמיתי. כשאנחנו מדברים על עמלות או על איך חברות האשראי מרוויחות מהם, אני רואה את הניצוץ אצלם בעיניים. זו הפעם הראשונה שמישהו נותן להם את המפתחות למכונית, ולא רק נותן להם להסתכל עליה מהחלון. הם מבינים שכסף הוא אנרגיה שיכולה לייצר חופש או כבלים. דור ה-Z ודור האלפא הם דורות פיקחים מאוד. הם רואים את יוקר המחיה בחדשות, שומעים את השיחות במטבח על המשכנתא וצמאים לכלים. כשהם מבינים כמה שעות עבודה נדרשות כדי לקנות זוג נעליים, חל שינוי אמיתי בתודעה שלהם.
רגע של אמת: הביקור בבנק
שיא הקורס השנה הגיע כשיצאנו מהכיתה אל "מקדש הכסף", סניף הבנק המקומי. נפגשנו שם עם מנהל הסניף, דמות שבדרך כלל נתפסת כמרתיעה או מרוחקת. התלמידים שלי הגיעו חמושים בשאלות שהכנו מראש, וההתרשמות שלי מהשטח הייתה פשוט מדהימה.
ראיתי נער בן 13, כזה שבדרך כלל מתקשה להתרכז בשיעורים, עומד מול המנהל ושואל בביטחון: "למה כדאי לי לשים כסף בפיקדון אם הריבית שאתם נותנים לי נמוכה מהאינפלציה? אני לא בעצם מפסיד כסף?" המנהל נותר לרגע ללא מילים. הוא לא רגיל לשאלות נוקבות כאלו ממבוגרים, בטח לא מילדים בחטיבת ביניים. הביקור הזה הפך את המושגים המופשטים למציאות. הם ראו את הכספות והבינו שהבנק הוא עסק, והם הלקוחות. השיחה הזו הורידה את מפלס החרדה. הכסף הפסיק להיות "מפלצת" מסתורית והפך לכלי עבודה.
ההשפעה לטווח הארוך: בונים מבוגרים חסינים
ההצלחה של חינוך פיננסי לא נמדדת בציון במבחן. היא תימדד בעוד עשור, כשהתלמיד שלי יחתום על חוזה שכירות ראשון וידע לעבור על האותיות הקטנות. היא תימדד כשיקבל את תלוש השכר הראשון שלו ולא יבזבז את כולו בערב אחד, כי הוא כבר יודע את הערך של חיסכון ובניית תקציב חודשי לניהול משק הבית המשפחתי.
אנחנו בונים פה דור של מבוגרים שלא יהיו עבדים של ה"אוברדרפט". מבוגרים שיודעים שחופש כלכלי לא מגיע ממזל או מזכייה בלוטו, אלא מהחלטות קטנות, מושכלות ויומיומיות. אנחנו מעניקים להם את היכולת לישון בשקט בלילה ומצמצמים פערים חברתיים דרך ידע שווה לכולם.
לסיכום, חינוך פיננסי בבתי הספר הוא לא מותרות, לשיטתי הוא חיסון חברתי. הוא חיסון נגד עוני, נגד הונאות ונגד חרדה קיומית שמשתקת משפחות שלמות. כשאני רואה את התלמידים שלי יוצאים מהשיעור, מתווכחים על אחוזי תשואה או מספרים לי איך הם עזרו להורים להשוות מחירי ביטוח, אני יודעת שעשיתי משהו משמעותי יותר מכל משוואה ריבועית. הגיע הזמן שמערכת החינוך כולה תבין: כדי לגדל אזרחים מאושרים ועצמאיים אנחנו חייבים ללמד אותם לא רק איך לקרוא ולכתוב. כשאנחנו מלמדים חינוך פיננסי בצורה חדשנית, חווייתית ומותאמת לצורכי התלמיד, אנחנו מחזירים אותו למרכז הבמה. הוא כבר לא צופה מהצד בעולם המבוגרים המסתורי והמפחיד, אלא משתתף פעיל שיש לו הכלים לנווט. אני כאן כדי שייצאו לניווט עם מצפן ערכי וכסף בכיס.
הכותבת היא מורה לחינוך פיננסי ומתמטיקה לכיתות ו'־ז' בבית ספר גורדון גבעתיים
