בשיחות עומק שערכה הנהלת רשת החינוך אמית במהלך העשור האחרון עם צמרת מערכת הביטחון חזר ועלה מסר אחד, חד משמעי ומטריד: האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא לא הגרעין האיראני, לא החיזבאללה בצפון ולא חמאס בדרום. האיום האמיתי, זה שעלול לפורר את הבית מבפנים, הוא השסע בחברה הישראלית.
ד"ר אמנון אלדר, מנכ"ל רשת החינוך, מסביר כי בעקבות השיחות הללו הבינו ברשת "כי איחוי השסעים וחינוך לשיח ולהקשבה הם קריטיים מאי פעם, וזה הוביל אותנו לעשות שינוי".
עבור ארגון חינוכי שהתקיים על טהרת הציונות הדתית במשך קרוב למאה שנים, אמירה כזו היא צו גיוס. היא הובילה את הרשת לחשב מסלול מחדש ולבצע שינוי אסטרטגי חסר תקדים: מרשת שזוהתה היסטורית כממלכתית־דתית קיבלה אמית החלטה להפוך לרשת כלל־ישראלית. המשמעות; הסרת המחיצות וניהול תחת קורת גג אחת של בתי ספר מכל קצות הקשת – ממלכתיים, דתיים וחרדיים, לצד ליווי פדגוגי של מוסדות חינוך ערביים. אבל השינוי הארגוני היה רק הפלטפורמה, שכן את התוכן האמיתי הם יצקו בשני מיזמי ענק, שמטרתם לנסח מחדש את הסיפור הישראלי המשותף.
מעבדה לתיקון השיח
הצעד הראשון היה הקמת "מועצת אמית לחינוך, זהות וחיבורים בחברה". על הנייר זה אולי נשמע כמו עוד ועדה. בפועל זוהי מעבדה לתיקון השיח, שעורכת ניסוי חברתי מרתק. סביב שולחן אחד במועצה יושבים כ־30 אנשי רוח, מומחי חינוך כפרופ' יורם הרפז ואנשי עשייה מקשת רחבה של זהויות במרחב היהודי־הישראלי – דתיים, מסורתיים וחילונים; אנשי שמאל וימין שחלוקים בסוגיות רבות אבל מסכימים על ההכרח להתמודד עם המחלוקות יחד: מצד אחד כלת פרס ישראל מרים פרץ, ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת והאלוף (מיל') טל רוסו; מצד שני שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר. יושבים שם רבנים כמו הרב יובל שרלו, הרב תמיר גרנות והרב אייל ורד לצד מנכ"ל גשר אילן גאל־דור, אנשי תוכן מעולמות ההתחדשות היהודית ומזכ"לי תנועות הנוער של בני עקיבא והשומר הצעיר.
פרופ' יולי תמיר, המגיעה מהצד השמאלי של המפה, מתארת את הדינמיקה בחדר כהוכחה שאפשר אחרת: "זה לא אולפן טלוויזיה ואין פה צעקות או קרבות רחוב. אנשים אומרים דברים קשים, אבל הדיון לא מידרדר למריבות, כי כולם באים מתוך רצון לחפש מכנה משותף".
תמיר מסכימה לחלוטין שהאיום הקיומי הגדול ביותר על ישראל הוא השסע החברתי. "יש לנו מספיק כוח צבאי להתמודד עם אויבים בחוץ", היא אומרת. "אבל מה שקורה פה בפנים – הקיטוב, השנאה והאיום על הדמוקרטיה – אלה דברים קשים הרבה יותר מכל איום חיצוני". העובדה שדווקא רשת ששורשיה נטועים בציונות הדתית מובילה את המהלך הזה היא בעיניה בשורה של ממש: "כשמנהיגות חינוכית מדברת בשפה של חיבור ולא של הסתה, יש לזה תפקיד דרמטי", היא אומרת.
ד"ר אמנון אלדר, מנכ"ל אמית, אומר כי המלחמה האחרונה האיצה את המהלך וחידדה את הצורך באיחוי הקרעים. "בוגרינו מכל הקהילות החינוכיות, הממלכתיות והממלכתיות־הדתיות לחמו יחדיו, ולדאבוננו 66 מהם גם נפלו. אם אנחנו יכולים להילחם ביחד אנחנו חייבים להצליח לחיות ביחד. כדי לחיות חייבים להכיר ולהקשיב איש לרעהו. אמית כרשת של חיבורים לוקחת על עצמה את המשימה".
אם המועצה היא ה"ראש", מיזם "קהילות מחוברות" הוא ה"רגליים" בשטח. במערכת החינוך הישראלית הפרדה היא ברירת המחדל. מיזם "קהילות מחוברות", בשיתוף ארגון "גשר", מבקש לשבור את הפרדיגמה הזו באמצעות חיבור ארוך טווח בין בתי ספר ממגזרים שונים, שבמסגרתו תלמידים ומורים נפגשים בקביעות כדי לשוחח, ללמוד ולהתנדב יחד.
בראש המיזם עומדת גילה אליאש, בעברה מורה להיסטוריה, בחינוך הממלכתי ובחינוך הממלכתי־הדתי, המתארת מציאות אבסורדית: "במקומות רבים בישראל אפשר למצוא שני בתי ספר ששוכנים זה לצד זה, לעתים עם קיר משותף, אך ללא כל קשר ביניהם. אחד הדברים היפים בפרויקט הזה הוא שאנחנו לא בוכים על הבעיות של המערכת. כל מנהל ומנהלת יכולים לייצר שינוי אמיתי בתוך בתי הספר. עם זאת, חשוב להדגיש שהחיבור לא נועד לטשטש זהויות. אנחנו לא מערערים על הרצון של הורים שילדם יתחנך דווקא בבית ספר ממלכתי או ממלכתי־דתי. הזהויות המובחנות חשובות ואנחנו מכבדים אותן".
הדגש החזק הוא על עומק והמשכיות. "ראינו, גם ממחקרים וגם מניסיון אישי, שמפגשים חד־פעמיים לא מצליחים לייצר שינוי של ממש", מסביר יואב רימר, האחראי על זהות וערכים בחינוך הממלכתי ברשת. "הם נוטים לשטחיות, ולעתים אף מעצימים סטיגמות במקום לפרק אותן. ההבנה שאנחנו נכנסים לתהליך ארוך טווח מייצרת משהו אחר. אנשים לא מסתפקים בכותרת, אלא מתעקשים להבין".
להאיר את נקודות העיוורון
אחת התובנות המרכזיות שמנחות את הפעילות היא שהמפגש עם ה"אחר" הוא בעצם כלי להבנת ה"אני". "המפגש מזמן לכל קהילה הזדמנות ו'ראי' להתבונן דרכו על הזהות שלה עצמה", אומר רימר. "זה קריטי במיוחד במערכת החינוך הממלכתית, שהעיסוק בנושאים זהותיים וערכיים הוא פעמים רבות מורכב בה יותר מאשר בחינוך הדתי".
לדבריו, המפגש חושף "נקודות עיוורון" ומאלץ את המשתתפים לחדד את הרכיבים בזהותם שהם הכרחיים לחיים משותפים. פתאום המושג המופשט "להיות ישראלי" מקבל פנים ושמות. "זה כבר לא 'כלל ישראל' מופשט", הוא מדגיש, "אלא קשר למישהו ספציפי שחי, חושב ומרגיש אחרת ממני".
האתגרים שעולים במפגשים הם אמיתיים ולא מיופים. "יש לנו בתי ספר שפוגשים אתגרים משותפים, כמו איך להתייחס להפרדה מגדרית או לפערים בקודים של לבוש והתנהגות", מפרט רימר. "תלמידים פוגשים את 'האחר' שהם לא רואים ביום־יום, ודווקא שם מתגלה ההפתעה: התלמידים והצוותים מגלים סובלנות ופתיחות, והרבה יותר נכונות להתפשר ממה שאנחנו רגילים לשמוע בתקשורת".
חלק משמעותי מתשומת הלב מופנה לאנשי החינוך עצמם. "אנחנו מאמינים שדרך מפגשים של אנשי חינוך אפשר לחולל בהם שינוי. אנחנו נותנים להם כלים להנכיח בכיתות שלהם את מי ש'לא נמצא שם' בצורה אוהדת, ולהדגיש רכיבים בתוך כל אחת מהזהויות הנבדלות שמבטאים יחס חיובי לאחר. וכשהמורה משתנה, השינוי מחלחל לכיתה".
החשיבות של המהלכים שמובילה רשת אמית התעצמה דרמטית מאז 7 באוקטובר. המלחמה הציפה מחדש מתחים ישנים, והמורים בכיתות נדרשים לתווך מציאות מורכבת. "הדבר הכי חשוב הוא לתת למורים גיבוי", מסכמת פרופ' תמיר. "צריך לדבר על מה שכואב, כי כששותקים זה רק מבעבע. אסור להשתיק תלמידים או מורים. אפשר להתווכח, לבכות ולכעוס, אבל אי אפשר להיות אלימים ולא לכבד".
מהמפגשים במועצה יוצאת תמיר עם אופטימיות זהירה: "טוב שזה קורה, וטוב שזה קורה דווקא ברשת ששורשיה בציונות הדתית. זה מסר סופר־חשוב בתנאים הנוכחיים".
לאתר > רשת אמית
בשיתוף רשת אמית
