דמיינו: כיתה. שיעור ספרות. הילד שיושב מאחור ומתנדנד בכיסאו מרים את היד כדי להשיב על שאלה. הוא חובב קריאה מושבע, ואת התשובה לשאלה שהמורה הציפה בכיתה בנושא "הזקן והים" של המינגוויי הוא במקרה הזה בהחלט יודע. הכיתה משתתקת בפליאה וכולם מסתובבים לאחור. המורה מאפשרת לו את זכות הדיבור. מה שקרה לאחר מכן שבר לילד הצעיר את הלב...
הילד הזה הוא דרור שגב היום איש משפחה, מרצה, מנחה סדנאות כתיבה וסופר. את רב-המכר "ילד מקולקל" ואת ההרצאה "יש לו פוטנציאל" כתב בהתבסס על סיפורו האישי ואת מפגשי ההשראה המאושרים בסל תרבות הוא מעביר בבתי הספר ברחבי הארץ.
"אני לא מתייחס לכל הטייטלים שמלווים אותי בחיי עכשיו", אומר שגב. "מבחינתי, אני 'ילד מקולקל'. הייתי הילד שבכיתה ט' הצוות הפדגוגי החליט באופן חד-צדדי להשאיר אותו כיתה, והתחושות הקשות של החידלון שהתפשטו בתוכי הובילו אותי מהר מאוד לראות את הדלת החוצה, ככה שבסופו של דבר הועזבתי ונשרתי ממערכת החינוך".
אז למה "ילד מקולקל", ילד שלא סיים תיכון הוא מקולקל?
"הייתי ילד פיקח ושמח. הגעתי לתיכון האינטגרטיבי משכונת קיבוץ גלויות, מעורב חברתית, אוהב לקרוא ופריק של מוזיקה. היה לי הכל. עד שברגע אחד של חוסר מחשבה — שאני מייחס לה תום לב של המורה — חוויתי ריסוק טוטלי של הביטחון העצמי שלי. עלבון שאי אפשר לתאר במילים. את הרגשות הקשים האלה החזקתי בבטן ולצערי התפתח בתוכי ייאוש סמוי — מונח פסיכולוגי שרק שנים אחר כך למדתי להכיר. הדרך החוצה היתה כמעט בלתי נמנעת. אם רק היה המבוגר ההוא במערכת שהיה נותן לי גב, מזהה את נקודת השבירה הזו ומטפח אותי, היו נחסכות ממני שנים רבות של עצב וחוסר מעש, עם מחשבות אמיתיות שממני לא ייצא כלום".
חשיבות השגרה והשכלה תומכת
כשדרור נשר מהתיכון הוא הסתגר בחדרו. כתב בעיקר למגרה וקרא ספרים, עבד בחנות תקליטים והיה הכי קרוב שאפשר לאהבתו השלישית, מוזיקה.
"זה בקלות היה יכול להיגמר בשיטוטים חסרי תוחלת ברחובות, התרועעות עם אנשים מפוקפקים וכל השאר", מספר דרור בכנות. "לא משנה מה קורה, ילד חייב להישאר במסגרת הלימודית. אני רואה את זה כמצוף נפשי וחברתי הכרחי. היום בתי הספר הם כבר לא 'מפעל לציונים' כמו שהיו בעבר. לפחות לא בתפיסה. אז אם יש נער או נערה שהלימודים לא בראש מעייניהם והם מתקשים, הם מוכרחים להיאחז במסגרת שבית הספר מספק ולהגיע. לשבת בכיתה ולהיות חלק ממארג פעיל, עם שגרת יום קבועה ומחייבת".
ולא לעשות כלום, לא ללמוד ולא להיבחן?
"כמי שחווה על בשרו את המורכבות של נשירה מבית הספר, על כל המשמעויות שלה, אני מעיד: מדובר בפצע מדמם שלעולם יישאר פעור בתוכי ולא משנה לאיזה הישגים הגעתי כמבוגר. פערים לימודיים יכולים להיסגר, או שלא, אבל התחושה העצומה של החידלון, של ה'כלומניקיות', תהיה לעד חלק ממי שנשר מרצון או מאי רצון מהמערכת. יש חשיבות עצומה לסיום הלימודים, לשימור ילד במסגרת תומכת של שגרה והשכלה — וחובתנו כחברה להיאבק בתופעת הנשירה בכל מחיר. אני חושב שלתלמיד יכולה להיות תחושת מסוגלות נפלאה אם המורה יאציל עליו סמכויות שאינן בהכרח לימודיות — שימנה אותו ל'עוזר' או אחראי כיתה, שידאג לבצע שילובים ושינויים במקומות הישיבה. שיהיה עם התלמיד בקשר אישי באמצעות האפליקציות הייעודיות של בתי הספר גם בשעות אחר הצהריים ויציע לו משימות ומטלות של העשרה. אין לכם מושג מה זה עושה לילד שיודע שבלימודים הוא לא חזק, אבל שיש לו יכולות אחרות. אם ילד לא מסוגל להשקיע בלימודים, ולא משנה אם הסיבה היא המלחמה, השלכות שבעה באוקטובר או המצב הנתון של הילד מנקודת הבסיס שלו — הוא חייב להיות פעיל ולהרגיש שיש לו ערך".
"יש יותר סיפורי הצלחה"
כשדרור נשר מהתיכון הוא איבד עוגן משמעותי ובמשך שנים היה משוכנע שאין לו עתיד ושהוא לא שווה כלום. הוא לא האמין שמישהו ירצה לתת לו עבודה, לא האמין שבהוצאה כלשהי יסכימו לקרוא כתב יד שהוא שולח, לא חשב שחבריו מהצבא, שסיימו לימודים ורכשו השכלה גבוהה, ירצו לשמור איתו על קשר. כי כזה הוא — מקולקל.
מה אתה מזהה בתלמידי התיכון שאתה פוגש היום?
"יש אצלם כמיהה מאוד בולטת שמישהו שהוא לא אבא, מכר, חבר, מורה או יועצת יקשיב להם. אני מספר להם את סיפור חיי, שאותו גם הכנסתי לספר 'ילד מקולקל', שראה אור לפני שנים, והם מתפלאים שאני לא מנפנף בזה שהצלחתי למרות שלא סיימתי תיכון. אני מסביר להם שאין פה סיפורי סינדרלה. שעבדתי קשה מאוד כדי להרים את עצמי מהאפסיות, ששנים ארוכות ורבות סבלתי ממנה. שהרגשתי חסר תוחלת, נחות מכולם. שכל זה היה יכול להיחסך ממני ושאם לא היה מי שיכוון אותי (כמו דודה שלי רחל, שהתעקשה שאחרי הצבא אפגוש פסיכולוג), ושאם האגו שלי היה גדול מדי והיה מסכל כל היתכנות שלי לקבל עזרה לא הייתי מגיע להישגים שאליהם הגעתי. אני מדגיש שיש יותר סיפורים של אי הצלחה, מאשר סיפורים של מי שעשה זאת 'כנגד כל הסיכויים'. אני תמיד מזמין אותם לחפש את המבוגר הזה שיחזיק עבורם את הפנס, ואני נדהם ומתרגש בכל פעם שהצעירים האלה פונים אליי אחר כך בפרטי. הם מוצאים את הווטסאפ שלי או כותבים לי באינסטגרם ובפייסבוק. אני לא פסיכולוג, כמובן, אז אני מעניק להם אוזן קשבת ונותן מענה התחלתי ומציע להם לפנות הלאה, להסתייע במי שיכול ללוות אותם באופן צמוד ונכון".
מה לדעתך צריכה מערכת החינוך לעשות בנקודת הזמן הזו?
"אסור לחכות ליום שאחרי המלחמה. על המדינה להשקיע בפיתוח תוכניות שאינן בהכרח 'לימודיות', ולהכשיר צוותים שידעו ללוות את השכבות השונות בהתאמה לימים הטרופים שעוברים עלינו. צריכים לפעול מתוך נקודת המוצא שלא כל הילדים מסוגלים לאותם הישגים לימודיים — אבל בכולם טמונה היכולת להצליח בכל מה שאי פעם ירצו, בדגש על אמונה בעצמם ופיתוח היכולות האישיות של כל ילד וילדה. לגרום להם להבין שכל אחד יכול הכל, שיש בהם פוטנציאל".
לאתר >>> דרור שגב
