ימים מורכבים עוברים על כולנו. הדי המלחמה ושגרת החירום נותנים את אותותיהם בכל אחת ואחד מאיתנו בעולם המבוגרים, קל וחומר בלמעלה מ-2.5 מיליון תלמידות ותלמידים המשתייכים למערכת החינוך. כל אחד מהם הינו עולם ומלואו, ועליו להתמודד עם שורה של סיטואציות מאתגרות הדורשות מעטפת שלמה של מענים.
צו השעה: הקשבה לצורכי המערכת והתאמתה למצב הנוכחי
מי שמכירה היטב את נבכי מערכת החינוך לאורכה ולרוחבה היא פרופ' יולי תמיר, נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ומי שכיהנה כשרת החינוך בשנים 2009-2006, בממשלת אהוד אולמרט.
אחרי למעלה מ-15 חודשים של מציאות מלחמתית, ומערכת שנדמה כי נפגעה רבות ביישובים רבים, סבורה פרופ' תמיר כי "אי אפשר להעריך מערכת חינוך מחוץ להקשר". לדבריה, "מערכת החינוך הישראלית מוכה ברמה הלאומית והפרטנית. כל חלקי המערכת: הילדים, ההורים, המורים והמנהלים נושאים עמם צלקות עמוקות שיחלימו לאט. אם מישהו היה מספר לי על מדינה דמיונית המצויה במצב כמו שלנו ושואל אותי על איכות מערכת החינוך שלה, הייתי עונה שמדובר במצב קיומי קיצוני וטראגי, שבו אין הרבה תנאים להצלחה.
"אף על פי שהחברה הישראלית כולה ומערכת החינוך שלה מתמודדות עם טראומה ומשבר שעדיין לא הסתיימו: טראומה שהחלה עם פרוץ מגפת הקורונה, שאת השלכותיה התלמידים ממשיכים לחוות גם בימים אלו והתעצמה בעת המלחמה; ולמרות העובדה שכל מי שבא בשערי בית הספר עבר בשנים האחרונות חוויות בלתי אנושיות: מלחמה, מגפה וקשיים אישיים וכלכליים, המערכת נפגעה אבל לא קרסה וזה הישג משמעותי.
"כאשר הילדים מביאים את גודש החוויות השליליות שחוו למרחב הבית ספרי יש לכך השלכה ישירה על רמת ההוראה, על הקשר שבין התלמידים למורים ובין התלמידים לבין עצמם, המערכת כולה זקוקה לתמיכה. צו השעה הוא הקשבה לצורכי המערכת והתאמתה למצב הנוכחי".
כיצד לדעתך המציאות הזו, זה למעלה משנה, משפיעה על מערכת החינוך?
"מעבר למשבר הנוכחי מערכת החינוך שלנו מתמודדת עם תנאי פתיחה מאוד קשים. שליש מהילדים עניים, עדות למשבר חברתי עמוק שמחלחל אל הילדים. הקושי החברתי והכלכלי, לצד תחושת חוסר הביטחון והפחד, מציבים אתגרים שאין להם אח ורע במערכות חינוך אחרות".
ובכל זאת, איך המערכת מצליחה להמשיך ולתפקד עם כל המורכבות שמסביב?
"עם כל הכאב והצער שמפלחים את הנשמה, יש במערכת החינוך הישראלית אנשים מופלאים שמבינים את גודל השעה ומצליחים להיאבק בכל יום על מנת לשרוד. מדובר על מנהלים, מורים ואנשי חינוך מהשורה הראשונה, שמגיעים מדי בוקר לבית הספר ומחליטים להמשיך ולתמוך בילדים למרות הכול. יש בי הערצה גדולה למי שמצליח לנהל שגרה ועושה כל מאמץ כדי שהילדים יוכלו להמשיך במסגרת חינוכית מתפקדת. האירוניה היא שאותם אנשי חינוך ערכיים נאלצים להיאבק עם מדינה שבאופן סדרתי מקפחת את מערכת החינוך הציבורית-הממלכתית, אשר נושאת על כתפיה את עיקר החינוך בישראל. מערכת זו אינה מתוקצבת כנדרש ונמצאת במצב של התגוננות תמידית, בטח בהשוואה למערכות חינוך שמתועדפות ללא הצדקה. זהו מצב בלתי סביר בעליל שחייב להשתנות".
מה הכוונה?
"כמי שמכירה את המערכת מקרוב, אני יודעת היטב מהם הלחצים הפוליטיים שמובילים בסופו של יום להפניית הכספים למקומות הלא נכונים. התוצאה היא מערכת חינוך ממלכתית שקשה לה מאוד לתפקד. שכר המורים מתעדכן לעתים רחוקות מדי, והתקצוב הנדרש להתמודד עם צורכי השעה אינו מספיק. ישראל היא מדינה עשירה, שמקציבה הרבה מאוד כסף לדברים שוליים שמשרתים אינטרסים פוליטיים, ומעט מדי כסף לדברים החשובים באמת. אתן דוגמה: בנושא של תמיכה נפשית בתלמידים ובמורים קיים צורך בסיסי שמשרד החינוך חייב לתקצב אותו במציאות של היום, ויש חוסר עצום. איך אפשר לצפות ממורה שפונתה מביתה במשך חודשים ארוכים וצריכה בעצמה לחזור לשגרה ולהקים את ביתה, לטפל בה בשעה בכיתה עם עשרות ילדים שעברו חוויות קשות ואיומות, וכל זאת ללא תמיכה משמעותית?"
הנתונים מלמדים כי החינוך בישראל בתחומי הליבה נמצא בתחתית העולם המפותח. כיצד ניתן לגשר על הפער הזה?
"תעדוף הוא שם המשחק. מדינת ישראל נמצאת הרבה שנים בתחתית רשימת ההישגים ובצמרת החדשנות והצמיחה. עם זאת, יש לי השגות לגבי מדד ההישגים. גם המערכות השמרניות ביותר בעולם, שמכורות להישגים, מבינות היום שהן צריכות להתרכז בראש ובראשונה ביצירת חיים יציבים, שמקנים לילדים יציבות, שפיות וסיפוק. ההגדרה הבינלאומית החדשה מתכנסת תחת המונח 'ילדות מאוזנת ומאושרת' (Happy Childhood). על מערכת החינוך שלנו לקחת אוויר, ולהבין שעם כל הרצון לחתור להישגים יש דברים חשובים יותר בשלב הזה, כמו מתן הזדמנות שווה והענקת ביטחון בתוך מציאות שמאתגרת אותנו מדי יום ביומו".
עוד נדע ימים טובים יותר?
"אין לי ספק בכך. ישראל הוכיחה לאורך השנים שהיא מדינה שקשה להביס אותה. יש לנו מערכת חינוך מופלאה, עם אנשי חינוך שמוכנים להקדיש את עצמם לצמיחה של הילדים של כולנו. אצלנו בבית ברל, למשל, צומחים קבוצות חינוכיות וגרעינים של אנשים צעירים ששמו להם למטרה לשפר את החינוך והחברה בישראל. אני סומכת על האנשים הללו בעיניים עצומות. הגיע הזמן שהם יקבלו את ההכרה והתמיכה שהם ראויים לה. כך כולנו נהיה במקום טוב יותר בעתיד".
"נדרשים לחשב מסלול מחדש"
מאיר שטרית היה שר החינוך במשך תקופה קצובה של חודשים בודדים (ינואר-מאי 2006). עם זאת, עוד כחבר כנסת רשם ציון דרך חשוב במערכת החינוך, הודות להובלתו של חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה (תשנ"ז-1997), אשר אמור היה לחולל מהפכה, אולם בפועל טרם יושם עד היום.
"זה אבסורד, אבל אנחנו המדינה היחידה בעולם שבונה בתי ספר, אך מפעילה אותם מהבוקר רק עד שעות הצהריים המוקדמות, בעוד שביתר השעות הם נותרים ריקים. כך גם לגבי מתנ"סים שפעילים בשעות אחר הצהריים והערב, בעוד שבשעות הבוקר לא נעשה בהם כל שימוש. ואני שואל, למה לא לנצל את המתקנים הללו במשך כל שעות היום? זהו חוק שנאבקתי עליו במשך שנים ארוכות. הוא הפתרון להעלאת איכות החינוך ומתן הזדמנות שווה לכל ילד או ילדה בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי. הוא עושה חסד גם עם ההורים, שיוכלו להתפנות לשוק העבודה למשך רוב שעות היום. לצערי זוהי דוגמה למערכת חינוך שעובדת עקום וחייבת לעבור שינוי יסודי. בסיכומו של יום אנחנו שואפים שכל ילד או ילדה ימקסמו את הפוטנציאל שלהם במערכת החינוך. מבלי לספק להם את התנאים הבסיסיים לשם כך, אנחנו חוטאים למטרה".
שטרית מציין כי "לא הגיוני שבשנות ה-70 תלמידי ישראל ניצבו בצמרת העולמית, ואילו כיום במדינה כל כך עשירה ועם אמצעים אחוז המסיימים את בחינות הבגרות נע בין 50 ל-60 אחוז בלבד. אני טוען שבתקציב החינוך הקיים, ללא תוספת שקל, ניתן להפעיל את החוק שיזמתי בתוספת שינויים נקודתיים, דוגמת ויתור על המפקחים בבתי הספר והעברת סמכויות הפיקוח למנהלים עצמם. דוגמאות אלו הינן קריטיות כדי לייצר מערכת שמחשבת מסלול מחדש".
כיצד לדעתך השפיעה המלחמה על התלמידים?
"אין ספק שלמלחמה יש השפעה קריטית, במיוחד על התלמידים ביישובי הדרום והצפון שנאלצו להתפנות. לצערי, לא ראיתי שום תוכנית פעולה סדורה או ניסיונות לייצר אלטרנטיבה לתלמידים שפונו מהיישובים. מובן שזה משליך הלכה למעשה על ההישגים החינוכיים, כפי שנחשפנו אליהם רק לאחרונה במבחנים הבינלאומיים טימס (TIMSS) ופיז"ה (PISA), שבהם הוצגו נתונים עגומים שמלמדים על ירידה דרסטית של כמעט 30 אחוזים בציונים של תלמידי ישראל. זוהי תוצאה ישירה של מערכת חינוך לקויה שמשוועת לשינוי.
"מערכת החינוך היא הדבר היקר ביותר שיש לישראל, ומחובתה של המדינה לפתח אותה למען עתיד טוב יותר. בכל ההיסטוריה שלנו, מעולם לא ניצחנו במלחמה בזכות היתרונות הכמותיים שלנו, שכן אנחנו באופן טבעי מצויים בחיסרון לעומת אויבינו. להם יש יותר נשק, כסף וטריטוריה. אבל תמיד ידענו לשמור על היתרון האיכותי, שכן במידה שחלילה נאבד אותו אנו עלולים לאבד את הכל.
"אני אוהב לתאר את ההגנה על מדינתנו האהובה באופן ציורי, דרך חומה שמורכבת מלבנים המחוברות האחת לשנייה. כל עוד הלבנים מחוברות יחד, אין שום אפשרות לפרוץ אותה. אני מדמה כל לבנה בחומה לתלמיד או תלמידה במערכת החינוך שלנו, שמחובתה להוביל כל אחת ואחד מהם למיצוי הפוטנציאל הטמון בהם, שכן אחרת אותה חומה לא שווה דבר. לדאבוני, אנחנו עדיין מאוד רחוקים מהיעד הזה".
ומה לגבי העתיד? חרף המציאות הקודרת, שטרית תולה את יהבו במאפיינים הייחודיים הטמונים בארצנו. "יש לנו עם נהדר, תלמידים ותלמידות נהדרים. בכלל, יש משהו באתוס היהודי שהוא יחיד ומיוחד. אנחנו אולי רק כשני אחוזים מאוכלוסיית העולם, אבל לא סתם יש רשימה ארוכה של זוכי פרס נובל שהיו יהודים. אני מאמין באמונה שלמה כי אפשר לפתח, לטפח ולהרחיב את מערכת החינוך שלנו, כיאה למדינה כל כך מתקדמת, טכנולוגית ומדעית. מחובתנו לעשות זאת למען הדורות הבאים".
