זה אמנם דורש לסובב באופן החלטי את חוגת הרדיו, לקטוע באחת את קולות הרקע הבלתי פוסקים של החדשות, לפתוח מעט את החלון, ולתת לשקט טרי מהמדבר למלא את חלל הרכב, אך משעה שניתקת את החוט האחרון הזה, הקושר אותך אל זרם התודעה הקיבוצי, אתה שוב חופשי ומשוחרר מדאגות. חופשי, כמעט כמו אחד היעלים הממתינים לך בסבלנות בהמשך הדרך, גולש משפת הוואדי, קל רגליים וחסר משקל כענן.
עכשיו, כשאתה חוצה מצפון לדרום את הצומת המוכרת של מדרשת שדה בוקר, מצטלבים לרגע, במלוא יופיים, המפעל האנושי בדמות בתי התושבים הטובלים בירוק, והדרמה הקפואה שמחולל הטבע במורדות נחל צין שלמרגלותיהם.
לרגע מהדהדות פה מילותיו של ס. יזהר: "קח מהאדם את המדבר - ואין לך תרבות גם באזור המיושב". הצהרה שכל כולה ניסיון נואש של איש הרוח לבלום את תנופת הפיתוח ולרסן, ולו במעט, את תנועת "הפרחת השממה" הבן-גוריונית. יש שימצאו מידה מסוימת של אירוניה בעובדה כי בן גוריון עצמו קבור פה דווקא על שפת המצוק הסמוכה למדרשה. מחלקת הקבר של אבי האומה ואשתו פולה, לא נשקפת אותה "שמלת בטון ומלט" שבחזונו, אלא בקעת צין בכל תפארתה ה-ס. יזהרית.
בין שאתה נוטה לפיתוח ההתיישבות במדבר ובין שאתה חולם על שימורו, מספק לך חלקו הבא של הכביש חומר נוסף למחשבה בדמות מספר מקבצי התיישבות בדואיים קטנים. זהו כר נרחב להרהור על הקושי במציאת נקודת האיזון בין פיתוח לשימור, או סתם הזדמנות לאתנחתא ארוכה של תה מתוק של שעת צהרים.
יש שורה של אפשרויות "אירוח בדואי", במרחב הזה. רובן מרוכזות באתרי התיירות של המועצה האזורית רמת הנגב ותחת המותג "דרך האוהלים" או "ארץ האוהלים" שמקדמים גופים שונים. אבל בשעה שכביש ארבעים חולף מעל בור המים הנסתר בערוץ נחל חווארים, מומלץ להדרים מעט יותר ולפנות דווקא שמאלה, לדרך צדדית משובשת, בסמוך לכלא נפחא.
שם, ב-"חאן נחל חווה", פועל תיירן בדואי צעיר ונמרץ בשם שתיווי אבו-בלייה, המפעיל מזה כשנתיים מתחם אירוח. לא רחוק מתגורר דודו סאלם, גשש ומדריך גששות ותיק.
מתחם האירוח של שתיווי כולל שני אוהלי אירוח, מעגל אבן להדלקת מדורה, מספר מקלחות חמות ושירותים. באתר שהוא מחזיק ברשת מובטחות שלל אפשרויות בילוי, ארוחות מסורתיות, וסדנאות ומובן המון תה. בשיחה ארוכה מלאה חלומות על פיתוח תיירות מדברית מקיימת, לצד מאכלים מסורתיים מסקרנים. כששאלתי את שתיווי למקור שמו, הוא הביט בי במבט מחויך ואמר – "חורף".
