היא נולדה, גדלה והתחנכה בלב הפריפריה הישראלית להורים עולים יוצאי קוצ'ין, הודו. "חיינו בקהילות קטנות וסגורות של מושבי עולים מעדות המזרח. מגיל צעיר מאוד הבנתי שהעולם אינו הוגן ושלא כולם מקבלים הזדמנות להצליח", מספרת ענת נחמיה לביא.
"הייתי ילדה שגדלה בסיטואציה מורכבת, ולמזלי קיבלתי הזדמנות בגיל 12 לצאת לפנימייה ולזכות בלימודים ברמה גבוהה שהובילו לתעודת בגרות איכותית, מה שלצערי לא זכו לו רוב חבריי".
לדבריה, גם כיום, ממרחק של למעלה מ-40 שנה, לא הרבה השתנה. "לצערי הרב יש עדיין קהילות עניות ומודרות בחברה הישראלית והמוני ילדים אינם זוכים למערכת חינוך טובה, למסגרות חינוך בלתי פורמאלי ובעיקר למערכת שמצמיחה אותם להגשים את החלומות שלהם", היא אומרת.
כיום, כמנכ"לית שותפויות אדמונד דה רוטשילד, ארגון ששם לעצמו למטרה לצמצם פערים ולהעניק הזדמנויות שוות לצעירים וצעירות להשתלב בעמדות מנהיגות, היא מעסיקה כ-110 עובדות ועובדים שמונעים מתוך אמונה שמשכורת היא דבר חשוב, אבל ערך מוסף ותחושת משמעות מתגמלים לא פחות. "מחקרים בעולם מצביעים שהדברים החשובים באמת לעובדים בשוק העבודה המשתנה הם קשר טוב עם הממונה, תחושת משמעות ואפשרות לצמיחה אישית ומקצועית", היא מסבירה. "אלו גם הדברים שבראש סדר העדיפויות שלי. כמנכ"לית, אני מעסיקה ומצמיחה עובדות ועובדים עם תודעת שליחות, מחויבות ומשמעות, ליצירת ארגון מבוסס אמון, מקצועיות ומרחב השפעה".
בלי חלומות על קריירה
נחמיה לביא, הבת הבכורה במשפחה בת שש נפשות, מעידה שפנימיית בויאר בירושלים שבה התחנכה, שימשה לה כמעין חבל הצלה. "לא הייתי ילדה רגילה עם חלומות. לא ידעתי מה זו בכלל קריירה לשאוף אליה, לא היה לי מושג שיש לי אפשרות להצליח כשאהיה גדולה, בטח שלא העליתי על דעתי שאוכל להיות יום אחד מנהיגה", היא אומרת. "אבל שם טיפחו אותי, ושם למדתי להיות עצמאית ולחשוב על העתיד שלי, ומשם גם הגיע החלום להוביל שינוי ולעשות את החברה שלנו לטובה והוגנת יותר". לביא מסבירה כי בתקופת הפנימייה היה צוות שהאמין בה, דבר שפיתח לדבריה את האמונה שביכולתה לממש חלומות, לצמוח ולהצליח. "הרבה ילדים כיום לא זוכים לעידוד הזה וזו מחויבות של כולנו לקחת אחריות על זה. אני חיה את המחויבות הזו יום יום וממליצה כך לכל מנהלת שהגיעה לעמדת השפעה".
את מרגישה מחויבת לתהליך כעול או מרצון?
"לגמרי לא עול. זו שליחות חיים. הייתה לי הזכות והחכמה מגיל מאד צעיר לבחור במסלול קריירה של ניהול עם משמעות.
גם ממרומי תפקידי, אני עדיין סבורה שזו שליחות ואחריות לשמש מודל ותקווה לבנות צעירות שנמצאות היכן שאני הייתי. מגיל צעיר נמשכתי לעולמות הניהול והמנהיגות, והעסיקה אותי השאלה כיצד אני יכולה לשנות את המציאות. אני חושבת שמנהלת צריכה לשאול עצמה שתי שאלות מרכזיות: האם לתחום הניהול שלה יש משמעות והשפעה רחבה ביחס לסיפוק המיידי, והאם יש רכיבים של מנהיגות בפוזיציה הניהולית. בתפיסה שלי מנהיגות משמעותה לייצר אימפקט, להוביל ולהצמיח אנשים".
מה ה"אני מאמין" שלך, כמנהלת?
"אני רואה הבדל גדול בין ניהול למנהיגות. למנהלת יש יעדים, תוכניות עבודה ודיווחים שהם החלק הבסיסי בעבודה. החלק המורכב יותר מבחינתי הוא להוביל ארגון שהוא צומח ורלוונטי למציאות ולשוק המשתנים ושם גם נכנסת המנהיגות. ההצלחה לעשות זאת טמונה בהבנה העמוקה שמי שעוזר להשיג את אותם יעדים ניהוליים הוא ההון האנושי שאותו אני מנהיגה ומנהלת. זה מצריך ניהול צנוע ותפישה שמבינה כי ההחלטות הניהוליות הטובות ביותר מבוססות על תפישה של מנהיגות משתפת ולא שלי עם עצמי. התרגום לעיקרון הזה הוא פשוט: פחות לומר אני ויותר לומר אנחנו. פחות לדבר ויותר להקשיב. אני כאמור בחרתי להיות מנהיגה ומנהלת בעולם החברתי, והמשמעות מבחינתי היא להתמודד עם אתגרים ניהוליים ייחודיים, בראש ובראשונה המשאבים המוגבלים ופיתוח מומחיות בניהול שותפויות, דבר שמאלץ אותי לא פעם להמציא את עצמי מחדש כמנהלת ולהתאים את עצמי ואת הארגון למציאות המשתנה שלעיתים גם כאוטית".
את חושבת שלתובנות ולהתנהלות הזו יש הלימה מגדרית?
"כן, אנחנו לא בעולם תעסוקה שוויוני מבחינה מגדרית, בטח שלא בעמדות ניהול בכירות. הנשים שמצליחות להגיע לעמדות השפעה עוברות דרך מורכבת שגורמת לרבות מהן להיות מנהלות ומנהיגות מצוינות, חכמות וצנועות. העובדה שאני אישה, בת לעולים, אם, מנהלת ורגישה חברתית - היא זו שבנתה את איכויות המנהיגה שאני, ואין שום אפשרות לנתק מכך את הזהות המגדרית. אין לי ספק שאם היו יותר נשים בעמדות קבלת החלטות בממשלה ובכלכלה, החברה הישראלית הייתה במצב טוב יותר".
>>> לאתר החברה
בשיתוף שותפויות אדמונד דה רוטשילד
