סימון בלוויטה, מנכ"ל "טוף מרום גולן"
בן 57, נשוי+3, מתגורר בקיבוץ שדה נחמיה.
- הגיע לישראל לראשונה בגיל 17, לביקור. מאז הגיע בכל שנה-שנתיים. בגיל 31 עלה לארץ.
- אוהב טבע וטיולים מאתגרים. בכל שנה מוצא מקום מעניין אחר לטייל בו.
- מכור לקריאת ספרים.
- חובב בישול.
איטלקי מחליט לעלות לארץ. ב-1994 הוא אורז מזוודות ומחליף את מילאנו בקיבוץ מגן שבחבל אשכול. למעשה היה אמור להגיע לקיבוץ מעגן, אבל בשל טעות ברישום שהעלימה את האות ע' משם המקום, הגיע במקרה למקום שיהפוך לביתו למשך כשני עשורים. בבית החדש הזה מספקים לו עבודה בקו הייצור של מפעל הפלסטיק הקיבוצי. הוא עובד היטב ומקודם לתפקיד מנהל הייצור. לאחר מכן הוא מקודם שוב, לתפקיד מנהל התפעול. בסוף גם עושים ממנו מנכ"ל. 16 שנה אחרי שהיגר ארצה, הוא מחליט להחליף סביבה, עוזב את מגוריו ועבודתו ומצפין לגליל העליון. שם הוא משמש כמנכ"ל מפעל לורדן של קיבוץ כפר סאלד, המייצר מחליפי חום מתכתיים. ארבע שנים לאחר מכן הוא עובר להיות מנהל תחום בפיתוח עסקי של "אופטיקה שמיר", גם כן מפעל קיבוצי, ולאחר מכן מקבל הצעה להיות מנכ"ל של חברת ייצור מצעי גידול מנותקים לחקלאות.
זהו, בגדול, סיפורו של סימון בלוויטה, מנכ"ל "טוף מרום גולן" בקיבוץ מרום גולן (כן, שוב קיבוץ). כיום חולשת החברה שבהנהלתו על כ-60% משוק מצעי הגידול המנותקים בישראל ואף מייצאת אותם לחו"ל.
"הגעתי לתפקיד מתעשייה הרבה יותר מבוססת טכנולוגיה וחשבתי שלנהל עסק חקלאי יהיה שונה בצורה קיצונית", הוא אומר. "היום אני יכול להגיד שהקווים המנחים לניהול עסק טכנולוגי וחקלאי דומים, אבל ישנם גם הבדלים משמעותיים. דוגמה להבדל מהותי כזה היא שחומרי הגלם בהם אנחנו משתמשים אינם אחידים. זה לא כמו לעבוד עם ספק פלדה אירופאי שבכל פעם שולח לך בדיוק את אותו חומר הגלם ממנו אתה מייצר את מוצריך. אלו חומרים אורגניים לחלוטין הבאים מהטבע ולכן לא יוצאים זהים. יש מגדל אגוזי קוקוס בסרי-לנקה ומישהו שיש לו מכרות כבול במדינות הבלטיות, וכל אגוז או כף כבול מהאדמה - שונים. לכן לנו קשה יותר לעשות בקרת איכות אחידה על המוצרים שלנו, המורכבים מחומרי הגלם האלו. יש לבצע בקרות שונות, פיקוח ומעקב תמידיים, שיאפשרו להגיע בסופו של דבר למוצר אחיד מספיק. זה קשה - אבל גם מרתק. צריך להבין לעומק את רמת האנליזה המדויקת הדרושה לחומרים וללמוד מה יש לעשות בתהליך כדי שהמוצר יצא בסוף יציב. זו מומחיות ממשית".
זו גם אחת מהסיבות ש"טוף מרום גולן" החליטו להקים מפעלי ייצור משלהם בחו"ל. "כך נהיה בשליטה של 100%, מרמת מגדל העצים עד הייצור של המוצר הסופי", מסביר בלוויטה. "התוכנית האסטרטגית שלנו אומרת שאנחנו צריכים להתרחב גיאוגרפית. זה לא פשוט כשמדובר בחברה שבמשך 50 שנה עבדה רק בשוק המקומי וללא הצוות המעולה של טוף, לא היינו שוקלים מהלך כזה. זה מצריך שינוי מחשבתי, עסקי וטכנולוגי. אנחנו נערכים לכך, יש לנו תוכנית השקעות בציוד, במחשוב, בידע ובפיתוח וכבר התחלנו ביציאה לעולם הגדול - מה שמהווה עבורנו אתגר מרגש. זה אחד הדברים שמבדלים אותנו ממתחרינו בישראל. החלטה להשקיע בהקמת אתרי ייצור משלנו בחו"ל וכך להפוך לחברה גלובלית היא דבר ייחודי למדי בתחום, שגם יאפשר לנו להביא את המוצרים שלנו למדינות אחרות יותר בקלות".
ידע תחרותי בגידולים באזורי קיצון
מה עוד מבדל אתכם מהמתחרים, אני שואל את בלוויטה. "לפני מספר שנים קיבלנו החלטה להתרכז בתחום התערובות המקצועיות וזה כלי הבידול מספר אחד שלנו", הוא משיב. "השקענו בכך לא מעט כסף וידע. תערובות מקצועיות מורכבות, בדרך כלל, ממרכיבים שונים ומותאמות ליעדים ספציפיים. התמקצעות בתחום הזה איפשרה לנו לצבור ידע רב. התשתית האגרונומית הרלוונטית נמצאת כל הזמן בסוג של תנועה קדימה ומצריכה השקעות רציניות בידע, ציוד, פיתוח והתאמה לצרכים הספציפיים של המגדל. כשמסתכלים על המתחרים שלנו בחו"ל - שם מדובר בגופים מקצועיים וותיקים מאוד, עם תרבות יצרנית ועסקית ברורה. חברות אירופאיות שמות דגש על איכות המוצר ואיכות השירות ויש לנו מה ללמוד מהן. היתרון שלנו מולן הוא ידע רב מאוד בגידולים מתקדמים באזורי קיצון, דוגמת מדבר ושאר אזורים יבשים מאוד. בניגוד לאירופאים, לנו קל יחסית לפתח ידע לגידול באזורים חמים וטרופיים. מי שמומחה בגידול בהולנד ורוצה להקים חממה באפריקה - יגלה תנאים שונים מאוד אותם יצטרך ללמוד לעומק. אנחנו מכירים אותם היטב כבר עשרות שנים".
ומה לגבי אגרוטק?
"זה אתגר גדול שאנחנו מודעים לו. החקלאות השתנתה. המעקב על מה שקורה בתוך החממה, מהשורש עד הפרי או הירק, הוא מוחלט ומבוסס כיום על טכנולוגיה. זה מה שמאפשר להיות כל הזמן בשליטה על הכל: תנאי טמפרטורה, לחות, השקיה, מזון לצמח. במצעים מנותקים - אם לא מתנהגים אליהם באותה הצורה כל הזמן - העבודה נפגעת מאוד. לכן חשוב להגיע למוצר אחיד ויציב, וטכנולוגיית חקלאות היא הדרך לכך".
כיצד התמודדתם עם שנת הקורונה?
"קודם כל, ניסינו להבין מה המשמעויות והאם נוכל להמשיך לעבוד או לא. במהירות רבה הצלחנו לקבל את כל הנתונים וכן אישור עבודת עסק מוחרג, כיצרן שתומך בחקלאות. קבענו תהליכי התנהלות לפי כל הכללים הדרושים. היו לנו לא מעט מקרים של אנשים שנאלצו להיכנס לבידוד וגילינו עד כמה אפשר לעבוד גם מרחוק - לפחות כשמדובר בחלק המשרדי של העבודה. רוב המשרדים שלנו עבדו מצוין מהבית וסיפקו תפוקה מלאה. גם היום אני עוד ממשיך לנהל חלק מהשיחות ב-video conference. אין ספק שזה יעיל וחוסך זמן. הבעיה הגדולה יותר התחילה דווקא קצת יותר מאוחר. רוב החומרים מגיעים מחו"ל, מצפון אירופה ומאסיה. מאסיה לא הגיעו אוניות ומכולות, סבלנו וממשיכים לסבול מאיחורים והיינו צריכים לקבל החלטה מהירה על בניית מאגרי מלאי מספיק גדולים של חומרי גלם. זו החלטה שדורשת השקעה כספית לא קטנה, דבר שלא כל יצרן יכול להרשות לעצמו. עד עכשיו יש לפעמים חוסר בחומרים וזה עדיין הדבר שהכי מדאיג אותי. גם מחירי החומרים מהאזורים האלו קפצו באופן משמעותי. כל זה מהווה אתגר לא פשוט. חזית נוספת הייתה התכנון שלנו להקים מפעל ייצור בוויטנאם בתחילת 2020. התפרצות הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים. קיבלנו החלטה אסטרטגית להמשיך הלאה ובאמת הצלחנו להקים אתר בוויטנאם בעקר בזכות שותפים מצויינים וצוות ניהולי איכותי מאוד. עשינו את כל מה שאפשר דרך תקשורת דיגיטלית, כולל גיוס עובדים, סגירת הסכמים עם בנקים ומוסדות ממשלתיים. כיום האתר עובד, מייצר ומשווק".
