כמה כסף הייתם שמים כדי למגר מחלות מהמין האנושי? מה הייתם נותנים כדי לחסוך אותן מעצמכם? מתברר שהרבה מהן נוצרות - וגם ניתנות למניעה - בפעולה הכי בסיסית ויומיומית שבטבע האדם.
מינימום שתי דקות, ולפעמים גם 20 ויותר - זה הזמן שלוקח בדרך כלל להשתחרר מ"מספר 2". האדם המערבי מבלה בממוצע שעתיים בשירותים מדי שבוע, כמה חודשים טובים מהחיים במצטבר. הסרטונים שהוא רואה והתכנים שהוא צורך תוך כדי, ודאי לא מקצרים את משך השהייה על האסלה. אבל מחקרים מראים שיש שם משהו עמוק יותר, שגורם לנו לשבת ולשבת.
לעומת האיש במערב, יש כאלה שלא יישבו על האסלה ולו גם דקה אחת בחייהם. ביחס ישר, מתברר כי שיעור מחלות המעיים והסימפטומים הקשורים בהן שהם יכירו מקרוב, יורד פלאים. העובדה הזאת ידועה ומוכרת בספרות המקצועית עוד מאמצע המאה הקודמת. אבל בניגוד לסברה שרווחה אז, היא לא קשורה בסוג המזון הזמין או המקובל באזור.
המנעול הרקטלי נפתח, גם העיניים
ד"ר דב סיקירוב, מומחה לרפואה פנימית, טיפל במאות מקרים של עצירות כרונית, פיסורה, טחורים, בריחת שתן וסיבוכים דימומיים קשים, עד כדי נכות ואובדן שליטה ביציאות. רבים מהמקרים חייבו התערבות פולשנית של כירורג או פרוקטולוג. לכמה מהמטופלים המליצו הרופאים להימנע ככל שניתן מישיבה בשירותים. כך, כמעט בלית ברירה, הם עברו לתנוחת הכריעה. מאותו הרגע השתנו חייהם.
"זה היה כאילו נפתחו להם העיניים", משחזר ד"ר סיקירוב, "הם בעיקר שאלו למה לא סיפרו להם קודם שהאופציה הזאת קיימת". תגובות דומות התקבלו גם במחקר שערך הרופא בקרב אנשים בריאים. ככל שהעמיק לחקור, הוא הבין את הסיבה לתופעה.
מערכת העיכול האנושית התפתחה כך שהרקטום בנוי כמנעול. המנעול הזה, שמונע בריחה של צואה במהלך הפעילות השגרתית שלנו, משתחרר במצב כריעה. כשאנחנו יושבים, אנחנו בעצם לא משחררים אותו עד הסוף. לכן אנחנו צריכים ללחוץ - להתאמץ - כדי לעשות.
"במשך מיליוני שנות אבולוציה הסתדרנו מצוין בלי אסלות", אומר ד"ר סיקירוב. "מרגע שהן באו לעולם, אי שם במאה ה-18, התחילו הצרות. חשבו שזה קשור לתזונה, אבל האמת שזאת מכאניקה פשוטה".
לחזור לשורשים ולכרוע
הפתרון שהגה הרופא החוקר הוא פלטפורמה שמאפשרת לנו לחזור לשורשים, ולכרוע. ה"אסלה" נמוכה בהרבה, קיים מעמד מיוחד לרגליים ויש אפילו התקן לאגירת השתן - הכל נשלף ומוסט דרך ידיות מיוחדות. אחד האתגרים בפיתוח היה בחיבור למערכת הביוב הקיימת, מה שסיכל כל אפשרות להעתיק לכאן את השירותים המקובלים בכמה ממדינות המזרח.
בשירותים של ד"ר סיקירוב, מתן צואה לא אמור לקחת יותר מ-30 שניות: "אתה כורע, זה יוצא - ואתה חוזר לעניינים". המתקן נחשב להגייני במיוחד, ומתאים גם לשירותים ציבוריים. הוא אינו ישים לאוכלוסיות שלא מסוגלות להימצא במצב כריעה, כמו קשישים או מי שסובל מהשמנת יתר המוגדרת חולנית. מלבדם, המחסום העיקרי הוא פסיכולוגי: ככה גדלנו, ככה לימדו אותנו, ואנחנו לא מכירים שום דבר אחר. עובדה שהן חולים והן בריאים, לאחר שניסו את השיטה הנכונה, כבר לא הסכימו לחזור לאסלה המזיקה.
ישנו כמובן העניין ה"זניח" של הכסף: כדי להשלים את המודל ולהשמיש אותו בקרב ההמונים, הוא זקוק למשקיעים. התמורה אמורה להגיע מתוך שוק פוטנציאלי של מיליארדים במדינות במערב. המתקן כבר נרשם כפטנט בארץ ובקרוב יוסדר רישומו גם בארה"ב, ואין לו מתחרים. לאחר שיימצא לו מימון, יישאר רק לפתור את הסוגיה המורכבת באמת: מתי ואיפה נשלים את זמן הגלישה בסלולרי?
