הקורונה: הזדמנות או מכשול לנשים בחברה הערבית?

הכפלת מספר הסטודנטיות הערביות הלומדות לתארים במקצועות ההיי-טק היא בגדר מהפכה, אך יחד עם זאת נשים מהחברה הערבית מהוות כאחוז אחד בלבד מכלל מהנדסי ההיי-טק בתעשייה. אלו כלים מעניק ארגון "צופן" לחשיפת הטאלנטיות הערביות לתעשייה ולהגדלת הסיכויים להשתלבותן בשוק העבודה הטכנולוגי?

רביטל דואק
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
shutterstock
צילום: shutterstock
רביטל דואק
תוכן שיווקי

בשנים האחרונות אנו עדים לשיפור משמעותי במעמד האישה בחברה הערבית, שמתבטא גם בעלייה חדה בשיעור התעסוקה. בנובמבר 2021 הגיע שיעור התעסוקה של נשים מהחברה הערבית לשיא של כל הזמנים ואף גבוה יותר מאשר בתקופה שלפני הקורונה, ליתר דיוק- 40.3% (כך על פי הלמ"ס).

נשים מהחברה הערבית, אשר היוו 57% ממובטלי הקורונה בשלב מסוים, התאוששו מהר מפגיעתו של המשבר ושבו להשתתף בכוח העבודה ביתר שאת. זהו נתון מעודד, אך לא לגמרי מפתיע, למי שמכיר את הנתונים, שכן נוכחות הנשים מהחברה הערבית כיום באקדמיה הינה גדולה יותר משל הגברים מהחברה הערבית, והן פורצות דרכים חדשות מעבר לתחומים המסורתיים - בענפי החינוך, הרפואה והשירותים - אל ענפי תעסוקה חדשים ומגוונים, ואף, לתעשיית ההיי-טק.

רביטל דואקצילום: באדיבות צופן

עידוד למקצועות ההיי-טק באקדמיה
גם בתקופת הקורונה, הנתונים מראים כי ההון האנושי - כישורי שפה, השכלה אקדמית, אוריינות דיגיטלית, מיומנויות - הוא הגורם המכריע אשר, מחד, הצליח להגן מפני פיטורים או יציאה לחל"ת באופן יחסי, ומאידך סייע לעובדות (וגם לעובדים) לחזור לשוק העבודה ולמצוא תעסוקה. לכן, על מנת לעודד את המגמה החיובית והחשובה של השתתפות נשים מהחברה הערבית בכוח העבודה המיומן בתעשיות המתקדמות ביותר במשק, חשוב בראש ובראשונה לפתח את ההון האנושי של נשים וצעירות ערביות.

ארגון "צופן" מעודד צעירות מהחברה הערבית לבחור במקצועות ההיי-טק באקדמיה, במטרה להמשיך לקריירה בתחום. מאחר והחברה הערבית בישראל עדיין אינה חשופה מספיק לתחום ההיי-טק, יש להתחיל במגמה זו כבר מגילאי התיכון, במסגרתה ייחשפו בנות ובני הנוער מהחברה הערבית לענף, כפי שאנו מקדמים בתוכנית התיכונים שלנו. בנוסף, מפגשים עם role models מהחברה הערבית שעוסקים בהיי-טק, מהווים מודלים לחיקוי עבור אותם צעירים, ובכך לא רק תורמים למוטיבציה שלהם להתפתח בתחום, אלא גם מראים להם שהדבר הוא אפשרי!

ואכן, בשנים האחרונות אנחנו עדות למהפכה של ממש עם הכפלת מספרי הסטודנטיות הערביות הלומדות לתארים במקצועות ההיי-טק. כיום כ-7,000 סטודנטיות מהחברה הערבית לומדות לתואר ראשון בתחום, ואני לא נוקטת בלשון נקבה במקרה, שכן הרוב - 60% - הן נשים! יחד עם זאת, נשים מהחברה הערבית מהוות כאחוז אחד בלבד מכלל מהנדסי ההיי-טק בתעשייה! במונחים של גיוון והכללה זהו תת ייצוג משווע. הבעיה דורשת תיקון לא רק למען הנשים הערביות עצמן, אלא גם למען המשק כולו - הכלכלה הישראלית כולה יוצאת מופסדת, בגלל הפוטנציאל המבוזבז של הטאלנטיות הערביות בארץ.

השאלה היא, מדוע נושרות הסטודנטיות המוכשרות והמוצלחות בדרך מהתואר אל התעשייה? מה הם החסמים העיקריים שמונעים מהן לפתח קריירה בתחום השכלתן ובמקצוע שלו הן מתאימות? וכיצד לתקן זאת?

מנטוריות וחשיפה לתעשייה
החסמים העיקריים העומדים בפני נשים מהחברה הערבית, בבואן להשתלב בתעשיית ההיי-טק, נובעים לא רק מהיעדר "הון אנושי", אלא גם מחסמים אחרים שמציב בפניהן ה"מועדון הסגור" של ההיי-טק הישראלי; ובאופן ספציפי, אותן בוגרות חסרות את ה"הון החברתי": ההיכרות עם חברות ההיי-טק ועם מהנדסי היי-טק אחרים/ות, הקשרים והרשתות שיכולים לפתוח בפניהן את הדלת לג'וב הראשון שלהן. הן גם חסרות מיומנויות "רכות" של השתלבות בסביבה קבוצתית וארגונית, אשר יהודים/ות בדרך כלל צוברים/ות במסגרת החינוך הבלתי פורמלי, במהלך ניסיון תעסוקתי (לאו דווקא טכנולוגי), ובצבא.

על חסם זה אנו מגשרות בזכות שיתופי פעולה עם חברות מהמובילות במשק, שמעניקות לאותן בוגרות אוניברסיטה מהחברה הערבית את החשיפה לתעשייה שכל כך קריטית לסיכויי ההתמצאות שלהן בשוק העבודה הטכנולוגי. בנוסף, אנו פורשות בפניהן רשת של מנטוריות שהן מהנדסות היי-טק מנוסות, על מנת שגם למועמדות הערביות לתפקידי הפיתוח תהיה "חברה מביאה חברה" בתוך תעשיית ההיי-טק. ולבסוף, אנחנו גם מספקות להן הזדמנות לרכוש מיומנויות וניסיון מעשי בעבודה על פרויקט יישומי - אשר מביא תועלת גם להן וגם לחברות ההיי-טק. רק לאחרונה רשמה בוגרת שלנו פטנט בארה"ב על פיתוח טכנולוגי שעבדה עליו במסגרת ההכשרות שלנו.

חסם אחר, שמאפיין נשים יותר מאשר גברים, הוא חסם גיאוגרפי. האחריות לטיפול במשפחה היא לרוב בידי הנשים, ולכן הן מעדיפות שלא ליוֹמֵם למרכזי היי-טק שנמצאים ביישובים יהודים במרכז הארץ. מסיבה זו, חשוב מאוד להביא את משרות הפיתוח אל הנשים, כלומר אל הפריפריה הגאוגרפית, ובמיוחד אל היישובים הערבים. הניסיון של נצרת מראה עד כמה זה משתלם: מתוך כ-1,300 מועסקים בהיי-טק בנצרת, למעלה מרבע הן נשים! כלומר, כאשר מאפשרים לנשים הערביות לעבוד קרוב לבית - הן נוהרות להיי-טק. נצרת בכלל, היא דוגמה למימוש חזון לחברה משותפת, בה עובדים כתף אל כתף יהודים וערבים, ובשיעור גבוה מהממוצע הארצי של נשים.

ואמנם, המדינה מנסה לתמרץ "העברת טכנולוגיות" לפריפריה, אבל גם כאן דרושה עוד עבודה של החברה האזרחית. עלינו לחשוף את ההזדמנות בפני חברות היי-טק בפתיחת פעילות בערים ערביות - במקום בהודו או במזרח אירופה; להביא את ראשי החברות עצמם לבוא ולהכיר מקרוב את מגוון האפשרויות שמציעות הערים הערביות ולפגוש את הצעירים והצעירות המוכשרים, שיכולים להיות המועסקים שלהם בעתיד.

ההזדמנות היא לפתחנו כחברה ישראלית - להנגיש תעסוקה איכותית לנשים מוכשרות, ובכך לתרום לכלכלה הישראלית בהרחבת מרחב ההזדמנויות להון אנושי איכותי לתעשיית ההיי-טק שהוא מנוע הצמיחה של מדינת ישראל ובחתירה לחברה שוויונית יותר.

רביטל דואק היא מנכ"לית משותפת בארגון צופן, הפועל לחיבור בין ההיי-טק הישראלי לחברה הערבית, דוקטורנטית בתוכנית למגדר באוניברסיטת בר-אילן וחברה במועצה לקידום נשים של משרד המדע.