מספר גדול של נשים – מנהלות, רופאות ואחיות, מובילות עמדות מפתח במרכז הרפואי איכילוב – ת"א, בטיפול המתמשך בקורונה. מערכות כמו טיפול נמרץ, מערך ההרדמה, מערך הסיעוד, היחידה האפידמיולוגית, מעבדות, בינוי והשירות הסוציאלי מובלות על ידי נשים. כמו גופים מתקדמים אחרים, בית החולים השכיל לקדם נשים בזכות המקצועיות והכישורים שלהן, שלא כמו גופים מיושנים שבוחרים לוותר על מחצית מכוח העבודה – על הכישרון והחריצות שלו, וזאת מטעמים לא ענייניים.
אם הייתי צריכה להצביע בכל זאת על מקומות בהן האיכויות של ההובלה הנשית באות לידי ביטוי במגפה מורכבת כמו הקורונה, הייתי חושבת על חוסר הוודאות הגדול שמלווה את העבודה שלנו בשנה וחצי האחרונות.
אנחנו מטפלות ומטפלים בתנאים של חוסר ידע מספק – גלי ההתפרצות שונים זה מזה, הוואריאנטים המשתנים וגם החיסונים המשפיעים לטובה, כל אלה מאלצים אותנו לפעול ולהגיב גם מבלי להבין עד הסוף את הנגיף אתו אנחנו מתמודדים.
הרפואה רגילה להיות בטוחה בעצמה: מבוססת מדע, עם פרוטוקולים סדורים לעבודה ותשובות טובות וברורות שאנחנו יכולים לספק למטופלים שלנו. אבל מגפת הקורונה דורשת מאיתנו להגיב כל הזמן ובמהירות לידע משתנה, להתאים פרוטוקולים, ולחיות בענווה ובסקרנות מקצועית לצד חוסר הוודאות והידע החלקי שנצבר באירוע כל כך עוצמתי ומהיר שמתרחש לנגד עינינו. אנחנו לא תמיד יודעות את התשובה לכל השאלות, וכדי להשתפר ולהגיב בצורה המיטבית חשוב להכיר בכך.
חוסר הידע והוודאות מייצרים אתגרים ביחסים בין הצוות הרפואי למטופלים שלנו. הקושי הזה מועצם על ידי הפרדוקס האכזרי שמלווה את הקורונה – החולים הקשים יחסית, אלו שמגיעים לבית החולים, זקוקים יותר מתמיד לקשר, לקרבה ולמגע האמפתי שמאפשר לצלוח משברים בריאותיים. ואילו סכנת ההדבקה וההתפשטות, במיוחד בבית חולים בו מטופלים רבים אחרים נמצאים בקבוצת סיכון, דורשת מאיתנו להגביל את המגע בין הצוותים המקצועיים לחולים, ובין החולים לבין בני משפחתם. ההתמגנות הזו עלולה ליצור חיץ לא שכיח ולא מיטיב בין מטופלים למטפלים. אנחנו מנסות ומנסים לאזן בין הצרכים הללו – הקשר והמגע האנושי מצד אחד, ומאפייני המגפה מצד שני – ולאפשר ביקורים וקשר עם הצוות הרפואי, על אף הסיכונים, מתוך ההבנה של חשיבות המגע האנושי והפגת הבדידות ברגעי חרדה בתהליך ההחלמה.
כמנהלת באיכילוב, אתגר ניהולי גדול אליו אני צריכה להתאים את עצמי הוא השחיקה והמתח של הצוות הרפואי עצמו, החרדים גם לעצמם ולבני משפחותיהם.
הרי גם הם חווים את הקורונה, ואת שלל המתחים הבריאותיים, הכלכליים, החברתיים והרגשיים שמלווים אותה – מההורה המבוגר שנמצא בסכנה גדולה יותר, ועד לנערה המתבגרת שלא לומדת ומתראה עם חברים בצורה סדירה כבר שנה וחצי. ניהול בית החולים לא יכול להתייחס למטופלים בלבד, אלא גם למטפלים, ולמטען שכולנו מביאים לאירוע שמטלטל את חיי כולנו. אנחנו מנסות להתייחס למשימה הזו בכבוד, ולזכור שהעובדות והעובדים הם גם ילדים, הורים, מפרנסים משותפים, שלצד זאת צריכים לתפקד באינטנסיביות ובמסירות גדולה כדי להעניק למטופלים שלנו את הטיפול הטוב ביותר וזאת העוצמה הגדולה שלנו.
אני עובדת בבית החולים איכילוב כבר למעלה משלושים שנה. כיום כסמנכ"לית תפעול רפואי, שאחראית על ניהול ואינטגרציה של תהליכי העבודה בבית החולים ועל תפעול מערך הקורונה בבית חולים. בכל יום, אני פוגשת אנשים במקום מורכב ופגיע מאוד בחייהם. עבורי זו זכות גדולה לנסות ולסייע לאנשים דווקא ברגעים הללו, ולעזור להם להתמודד עם הקושי הגדול שהתגלגל לפתחם.
