מגזין שלוקח על עצמו לעסוק בנושא של "כוח נשי" או "עוצמה נשית", נדמה כמי שכמעט ואינו מסתכן באתגור השיח הציבורי. על פניהם, מדובר במסרים הזוכים להדהוד מלא אצל מי שמצויים הן בצד השמרני והן בצד הליברלי של המפה. מעטים יתנגדו לכך שרעיונות אלה חיוביים וחשובים – למעט אולי כמה קבוצות שוליים – בסגנון מפלגת (חוסר) "נועם" ודומותיה – שהחלו להביע הסתייגות מרעיון זה ולהעדיף במקומו לקדם את "עוצמתה של המשפחה", אשר הפכה למילת קוד חדשה להחלשת נשים, שהתעצמות כוחן כנראה מאיימת על חשיבות כניעותן בתוך המשפחה המעוותת שקבוצות אלה מציגות כ"משפחות נורמליות".
דווקא בנקודה זו בזמן, בה הופך הרעיון לקונצנזוס כמעט, ראוי לשוב ולהרהר בו – מה תוכנו? מהי עוצמה נשית או כוח נשי? בטרם יהפוך לקלישאה שחוקה, אני מבקשת להציע תוכן למושג זה שיהיה סדור וברור יותר, הן במובנו הפיזי, והן בזה הרעיוני.
המובן הפיזי של הרעיון
היכן מצוי עיקר נוכחותו הפיזית של הכוח הנשי? נשים מהוות רוב מכריע מכוח העבודה החינוכי והטיפולי בישראל. הן הגננות, המורות, הפסיכולוגיות, האחיות, היועצות החינוכיות וקלינאיות התקשורת של החברה. מקצועות אלה, שנחשבים "ורודים" בשל ריבוי הנשים בהם, הם מקור של כוח נשי. אף שהחברה צריכה לעשות עוד דרך ארוכה כדי להעריך כראוי את חשיבותן ולשלם גמול הוגן עבור עבודתן, נשים נוהרות לשוק העבודה הוורוד כשהן חדורות תחושת שליחות. הן אינן נרתעות מהשכר הזעום שיקבלו עבור עבודתן זו, אלא ממלאות את השורות ואת רשימות ההמתנה לקבלה ללימודים או לקבלת תקן שיתפנה.
כפי שאבחנה הפסיכולוגית והפילוסופית קרול גיליגן, לנשים יש תפיסת מוסר של "דאגה לאחר". במסגרתה, הן רואות לא רק את מסלול ההתקדמות שלהן כחשוב, אלא גם את זה של האחרים בסביבתן. כך, למשל, התכניות בהפרעות בתקשורת באקדמיה הישראלית מוצפות במועמדות צעירות, המבקשות להיות מי שיאפשרו למתקשים סביבנו את הכלי הבסיסי להתנהלות אנושית: תקשורת תקינה. אשר לשכר הצפוי להן לאחר מסלול מפרך של שנות לימודים והכשרה – ובכן, הוא כאמור משקף את העובדה שהכוח הנשי מתבטא יותר בחמלה ופחות בחשבון הבנק.
המובן הרעיוני
הכוח הנשי מתקיים גם במרחבי שוק העבודה המוכרים כגבריים. נשים מביאות איתן אל מרחבים אלה דפוסי התנהלות שנעדרו מהם כמעט לגמרי בעבר. כך למשל מראים מחקרים שעם כניסת נשים לשוק התעשייה עתירת-הידע, גדלו בו השותפויות על פטנטים ועל הרווחים מהם. חברות שהגדילו את מספר הנשים בתפקידי הנהלה, הציגו יותר שיתופיות בעבודה בין העובדים, והשיאו תשואה גבוהה יותר לחברות. מחקר בריטי גילה לאחרונה שחברות ששליש מהמנהלות בהן היו נשים, השיגו רווחים שהיו גבוהים פי עשרה מחברות ללא נשים בהנהלתן.
לא בכדי החלו בנקי ההשקעות הגדולים לדרוש ממי שביקשו את תמיכתם הפיננסית להוכיח כי יש להם "כוח נשי" בדירקטוריונים ובהנהלות שלהם. במקומות אלה, כוח נשי משמש פעמים רבות לתיאור מהלך שבו אישה המצליחה לשבור את תקרת הזכוכית ולחדור אליהם אינה נותרת שם לבדה, אלא היא פועלת להגדלת המגוון המגדרי סביבה: מושכת עוד נשים לסביבתה ומייצרת נורמות עבודה הנתפסות כנשיות.
לצד ייצוגים מאד חיוביים ואופטימיים אלה של כוח נשי, שעולים לרוב סביב מושג זה, בעולמנו, מצויה ההבנה החשובה לא פחות, שכוח נשי הוא משהו שכרוך גם בהרבה כאב וסבל. עבור נשים רבות, משמעותו היא למצוא בתוכן את הכוח הנדרש מהן כנשים להתמודד עם הכוח והאלימות המופעלים כלפיהן.
גם כאן, יכול מפגן הכוח להיות מאד מתעתע. כך למשל, קול קורא תמים שהוצאתי במכללה האקדמית אחוה, המציע מלגת סיוע לנשים המגיעות מרקע של אלימות במשפחה, הניב קבוצה של סטודנטיות שסיפורי-חייהן שזורים באלימות, ושהכוח שנדרש מהן כדי להצליח ללמוד למרות אלימות זו, ולהתעקש על כתיבת סיפור חייהן בידיהן, הוא מופת לסוג אחר של כוח נשי.
כוח נשי, אם כן, הוא כוח עולה בעולמנו. הוא תופס לו מקום של הכרה הן בכוחן החשוב של נשים ובתרומתן לחברה בה הן חיות, והן במחירים שהן עדיין משלמות על היותן נשים.
השכלה גבוהה ותעסוקה איכותית בעקבותיה משמשות כיום כאחד המקומות הבולטים לביסוסו של כוח נשי חיוני. נשים הן הרוב בכל דרגות התארים: ראשון, שני ודוקטוראט. זה לא הפך אותן לבעלות כוח שווה בדרגות הסגל האקדמי עדיין, אבל חושף את המסלול באמצעותו חשוב שייאבקו על שוויון אמיתי להן. השכלה גבוהה המבטיחה גם מסלול קריירה מפותח בעקבותיה, היא לפיכך צו השעה עבור נשים רבות למילוי בתוכן משמעותי ואיכותי את מה שעלול עדיין להיתפס כביטוי ריק – כוח נשי.
פרופ' יפעת ביטון היא נשיאת המכללה האקדמית אחוה ומומחית לשוויון
