מיכאל תבור
ניהול עושר אישי או בשמו האחר – פמילי אופיס, הוא מיתוג מחדש של מקצוע יהודי בעיקרו שמוכר מאות שנים באירופה, ואם נרחיב את ההגדרות הרי הוא קיים אלפי שנים בשעה שעדיין היה ממוזג עם תפקיד שר האוצר של נסיכים ורוזנים.
בצורתו האירופית של ימי הביניים עד העת החדשה, יהודי החצר ניהל את הנכסים של הפריץ או הרוזן, דאג לגבות תשלומים מאיכרים, רכש נכסים, מימש נכסים, לקח הלוואות ודאג להחזירן, השקיע בזהב ועשה עוד עסקאות, לרבות עסקאות עתידיות, הכל על פי כישרונו, רמת השמרנות של מעסיקו ושלו וההזדמנויות אליהן נחשף.
בעת החדשה, כשרבו המיליונרים מכל שכבות העם, התפתח ניהול עושר אישי בתחילה אצל עשירים מופלגים שהיקף נכסיהם דרש כבר ניהול מסודר, ועד עשרות השנים האחרונות, בהן גם עשירים "קטנים" יותר מסתייעים במומחה להקצאת ההשקעות שלהם, ניהול סיכונים, תכנון מס ותיווך למומחים שונים שיסייעו בניהול זה.
העשירים החדשים עומדים בפני בחירה מבין אלפי מניות בבורסות בארה"ב, לונדון, פרנקפורט, פריז, הונג קונג, סינגפור, שנגחאי, טוקיו, נכסי נדל"ן מסחריים ופרטיים ברחבי כל הגלובוס, מט"ח, סחורות שונות ומשונות, מטבעות דיגיטליים, חוקי הלבנת הון, חוקי מס מכל הסוגים בצד מקלטי מס שהולכים ומצטמצמים, לחצי ממשלות פופוליסטיות ואירועים מטלטלים. הם ללא ספק, זקוקים למישהו שיעשה להם סדר ויכוון את דרכם שם. גם עשירים שעשו את כספם במו ידיהם, אינם כשירים בהכרח לנהל את כספם וזקוקים לגורם שירכז את המידע ויסייע בקבלת החלטות.
להפקיד השקעות בידי גורמים מתחרים
כיום, מנהלי הפמילי אופיס ברובם מקפידים בדרך כלל לא להיות מעורבים ישירות בניהול הנכסים (יש יוצאי דופן כמובן), אלא עוסקים בעיקר בבחירת מנהלים בתחומי התמחות שונים. כך למשל מנהל פמילי אופיס עשוי להקצות עושר משפחתי של 200 מיליון ₪ בין שותפות בקרן נדל"ן שמחזירה את ההשקעה ורווח בתוך כחמש שנים או כל תקופה אחרת, קרן גידור, ניהול מספר תיקי השקעות אצל שלושה מנהלי השקעות מתחרים ופיקדונות בנקאיים לצרכי נזילות שוטפת. ההחלטה על ההקצאות לכל תחום, תעשה בדרך כלל בתיאום עם ראש המשפחה המופקד על ניהול הנכסים מצד המשפחה או קבוצה של בעלי עניין במשפחה, והחלטות עקרוניות או בעלות משקל מהותי, יובאו על ידי מנהל הנכסים להסכמתם. שאר הפעילות תעשה בדרך כלל על ידי מנהל הנכסים, שיוציא דו"חות תקופתיים ובהם תשואות בהשקעות השונות, החלטות על יציאה מהשקעות וכניסה להשקעות חדשות, והיענות לדרישות נזילות מתעדכנות של בני המשפחה.
ככל שהעושר רב יותר, כך ייטו מנהלי העושר האישי לנסות ולתכנן תכנוני מס מורכבים יותר, לעתים באמצעות חיפוש מקלטי מס ושיתוף עורכי דין מתמחים. בדרך כלל תכנוני מס כאלה צופנים בחובם שני גורמים שיש לקחת בחשבון: הראשון הוא עלויות המומחים והמתווכים שיכולות להיות גבוהות מאוד ולכן כדאיות רק במקרים בהם סכומי ההשקעה ניכרים, לפחות ברמה של עשרות מיליוני דולרים. הגורם השני הוא הסיכון. תכנון מס שאינו נעשה על פי החוקים, שאף הם מתעדכנים חדשות לבקרים, נוכח הנטייה הגוברת של ממשלות לסגור פרצות מול בעלי ההון, עשוי להסתיים בחיובי מס גבוהים מאוד ולעתים אף בקנסות נלווים (ובמקרים קיצוניים אף בעונשי מאסר), בשל מה שנראה כתכנון מס לא לגיטימי.
קשה לאמוד את מספר הפמילי אופיס, מפני שלא מדובר בתפקיד הדורש בהכרח הכשרה רשמית או רישיון. להבדיל ממנהלי תיקי השקעות, יועצי השקעות, סוכני ביטוח ויועצים פנסיוניים החייבים לעמוד בבחינות ולעבור תקופת התמחות, מנהלי פמילי אופיס לא נדרשים לכך. יש כמובן גם מנהלי עושר אישי שמחזיקים ברישיון לייעוץ השקעות ולניהול תיקים, אך רבים אינם טורחים להשיג רישיון כזה.
משרת אמון
למעשה, מנהלי העושר האישי הראשונים היו כאלה שניהלו רק את העושר של משפחה אחת ובדרך כלל את כספם של מי שלא הביעו עניין בעסקים, בין אם מפני שהתעייפו ובין אם מפני שירשו את הכסף ומעולם לא העסיקה אותם הדרך להשגתו. כיום, מרבית מנהלי העושר האישי הם בעלי תיק לקוחות ופועלים למעשה אופן דומה למנהלי תיקי השקעות, בכך שהם מנהלים מספר תיקים, מוציאים דו"חות תשואה המאחדים את כלל נכסי הלקוחות שלהם ומנהלים מעת לעת שיחות אודות הצרכים וההעדפות של הלקוחות.
מאחר שמדובר במשרת אמון, סביר מאוד להניח כי המצליחים מבין מנהלים אלה ניחנים בקסם אישי בנוסף לכישוריהם המקצועיים. הם גם מסוגלים לתרגם את שלל המינוחים המגיעים ממנהלי ההשקעות השונים, אליהם העבירו את הכסף, למונחים קליטים יותר לאוזן הלקוחות הפחות מיומנים.
ומאחר וכאמור אין צורך ברישיון, וכל אדם יכול לפתוח פמילי אופיס, או להיות מוגדר כמנהל עושר אישי, קשה לדבר על מספרם של משרדים אלה. בתעשייה בישראל מקובל לדבר על כמאה משרדים מסוג זה, כאשר בתקופות שפל המספר יכול לרדת ל-80 ובתקופות גאות לעלות ל-130. התנודתיות בפתיחת וסגירת משרדים מסוג זה מצביעה גם על הסיכון הקיים בהם שכן, יש חשיבות לעבודה עם גוף יציב ובעל מוניטין לאורך שנים בשוק.
במתן סמכויות למנהל עושר אישי לקבל החלטות פיננסיות, יש חשיבות לבדיקת תשואות, אולם חשיבות רבה לא פחות יש ליכולת המשרד להעמיד לרשות הלקוחות ייעוץ פנסיוני, התמצאות בחוקי המס וההטבות, וכן גישה לסיכון ולהשקעות שלא בהכרח מתואמות עם שוק ההון ובכך ממתנות תנודתיות. אלה החלטות שבדרך כלל אפשר ללמוד אותן רק במהלך שנים ארוכות, ולכן כמו בבחירת רופא או עורך דין, כדאי לבקש ולקבל המלצות מלקוחות ולדעת לתחקר היטב.
אין סכום מינימום להשקעה באמצעות מנהל עושר אישי או פמילי אופיס, אבל ברור כי בסכומים של פחות משמונה ספרות, המנהל לא יוכל לספק שירות טוב, בוודאי שלא לאורך זמן.
לא תמיד חייבים
אדם שיש לו מספר חד ספרתי של מיליונים בהחלט לא זקוק למנהל עושר אישי. הוא יכול להקצות את כספו בין שני מנהלי השקעות ולקבל גם ייעוץ פנסיוני, אלה אמורים להספיק כמעט לכל מטרה. ברמת העושר הזו, גם לא מומלץ להיכנס לפרויקטים של נדל"ן שגורם לחלק גדול מדי מההון האישי להיות מושקע ב"מניה אחת" ולמשקיעים להחטיא את האפשרות להורדת סיכון על ידי פיזור. בעל 7 מיליון ₪ שירכוש דירה במחיר של 2 מיליון ₪, ימצא את עצמו צריך להשקיע בניהול הדירה, תיקוני צנרת ובלאי אחר, גבייה, ענייני שכנים וכו', הרבה יותר זמן וכסף ועל מנת להרוויח, יצטרך להמתין למכירה לאחר עליית ערך. אדם בעל סכום כזה, שמאמין בענף הנדל"ן, טוב יעשה אם יתייעץ עם יועצי ההשקעות שלו באיזה חברות נדל"ן ציבוריות כדאי להשקיע, שכן חברות אלה מיומנות ברכישות קרקעות בזול, בנייה יעילה, השכרה או מכירה, והן בעלות יתרון לגודל. את הסיכון להיפגש עם חברה המנוהלת על ידי מנהל לא מוצלח, אפשר לעקוף על ידי בחירת תיק של 10 מניות נדל"ן, למשל.
זהירות מקרנות גידור
עניין אחרון שיש להזכיר בהקשר של ניהול עושר אישית או פמילי אופיס, הוא נושא קרנות הגידור. מאחר ומה שמאפיין את אלה שמועמדים להתנהל באמצעות מנהל עושר אישי הוא היותם "לקוחות כשירים" כמשמעותו בחוק (לפי תיקון לחוק ניירות ערך 2016), הרי לעתים יש נטייה להציע להם להשקיע בקרנות גידור. לשם כך בואו ניזכר מהן קרנות גידור.
קרנות הגידור (Hedge Funds) נולדו בכלל כקרנות שמנצלות מצבי שוק, כמו ארביטראז', ומצליחות לייצר רווח בלי סיכון. ברבות השנים, כפי שקורה בהרבה תחומים, המינוח עבר תהליך של שיבוש לשוני והוא משמש כיום לתיאור קרנות ברמת סיכון עודף, המשקפות סוג מסוים של מיומנות לה טוען מנהל הקרן. בדרך כלל מדובר על הימור על השקעה בה הוא מאמין, שבמסגרתה הוא מבטיח הצלחות יוצאות דופן, תוך לקיחת סיכונים, אותם הוא מנסה לגמד.
הקרנות הללו מצליחות להשיג לעתים תשואות חריגות, אולם ממוצע התעשייה כלל אינו מלבב. הבעיה היא שלעתים מנהלי עושר אישי מרוויחים מהפניית לקוחות לקרנות כאלה ולכן גם נוטים להיות אמפתיים כלפי הליך שיווק על ידי מנהלי קרן כזו ולקבל באופן קל יותר המלצות על הקרן והבטחות תשואה. בפועל, יש להביט על הסטטיסטיקה, שכן אין לנו באמת אפשרות לדעת מה יהיו התוצאות בכל קרן ולכן עלינו לחשוב במונחים של השגת תשואה ממוצעת.
מאחר והתשואה נמוכה מתשואת המניות לאורך שנים ומנגד הסיכון רב יותר, הרי לאנשים בעלי הון מוגבל, כגון במקרה של 8 ספרות, אבל בערכים הנמוכים, לא מומלץ להשליך את יהבם דווקא על קרנות אלה ומוטב להם לפזר את כספם באפיקי השקעה סחירים, קרי בשוק ההון.
לסיכום, מקצוע מנהל העושר האישי הינו מקצוע מוכר ובאופן יחסי בישראל יש יותר מנהלי עושר אישי מאשר בשאר העולם, חלקם בהחלט אנשי מקצוע מעולים וחלקם הקטן הם אופורטוניסטים, שהיום הם כאן ומחר הם שם. כדאי לבדוק לעומק לפני שמתחילים.
הכותב מיכאל תבור מנהל את חברת הייעוץ הכלכלי תבור כלכלה ופיננסים וכן את חברת ניהול תיקי השקעות דיבידנד השקעות (ת.א) בע"מ. כמו כן, תרגם לעברית את רב המכר של פרופסור מאיר שטטמן העוסק בפסיכולוגיה של משקיעי שוק ההון – "מה עובר למשקיעים בראש", הוצאת לומדון (ובאנגלית יצא לאור ב-Mc-Graw-Hill תחת השםwhat investors really want)
