המודיעין הגיאוגרפי, גיאו-אינט (GEOINT), הוא האבולוציה, ויש שיטענו הרבולוציה, של הויזינט (VISINT), המודיעין החזותי/ויזואלי. מקור מידע מודיעיני חשוב שהיה שנים רבות (ועדיין) "בן חורג" בקהיליית המודיעין, בהשוואה לסיגינט (מודיעין אותות) וליומינט (מודיעין אנושי).
הביצה או התרנגולת? עקרונות במו"פ הישראלי
השאלה המרכזית היא כמובן מה בא קודם, הצורך המבצעי או היכולת הטכנולוגית, והתשובה הנכונה היא: "זה תלוי". לעיתים הצורך המבצעי מוביל לפיתוח היכולות הטכנולוגיות, ולעיתים היכולות הטכנולוגיות החדשות, בדרך כלל פריצות דרך מדעיות, מאפשרות להשיג יכולות מבצעיות שהצרכן המבצעי או לא ידע שהוא צריך, או לא חשב שהוא יכול לדרוש.
הדוגמה הקלאסית היא הנשק המדויק. כל עוד לא התפתחו יכולות הראייה הממוחשבת, לא חשב/ידע הצרכן המבצעי שהוא יכול לדרוש פיתוח נשק מדויק שאינו נסמך על GPS, שניתן לחסימה. בתחילת שנות האלפיים הבשילה יכולת הראייה הממוחשבת, לצד יכולות מחשוב מתקדמות, וישראל הייתה מהראשונות בעולם שתרגמה יכולות אלו ליכולות מתקדמות של נשק מדויק, שהיה סודי ביותר בתחילת הדרך, עד שאושר ליצוא והפך לחלק מהסחורה החמה של התעשייה הביטחונית הישראלית, מול המדינות הנכונות.
מגישה שמרנית לפריצת דרך
הויזינט מהחלל התפתח בצורה דומה. ב-1976 כשראש הממשלה רבין ביקש מהנשיא האמריקני יכולות טכנולוגיות לפיתוח תעשיית חלל בישראל, התשובה המזלזלת הייתה: "לצורך מה?", תקבלו מאיתנו את כל ההדמיות הנדרשות, ובכלל: "החלל גדול על ישראל".
הוא לא היה לבד. גם בישראל רבים הרימו גבה "כשהמשוגע" תא"ל (מיל.) חיים אשד, שהיה ראש תוכנית החלל יותר משלושים שנה, העלה רעיונות לפיתוח תעשיית החלל הישראלית, משגרים ולוויינים. ראשי אמ"ן ואג"ת התנגדו בתוקף לפיתוח "כחול לבן" וטענו שניתן לקבל מה שנדרש מארה"ב, ובכל מקרה לא נצליח לפתח יכולת עצמאית, גם הם חשבו שהחלל "גדול עלינו". כדאי להאזין "לצרחות" שלהם היום במקרה של תקלה (אפילו של דקות) בהפעלה הרציפה של יכולות החלל המפוארות שהוקמו, רובן ככולן "כחול-לבן".
למזלה של ישראל, ע"פ כללי המשחק שנהגו בזמנו, משרד הביטחון/מפא"ת היה כמעט עצמאי לחלוטין בהחלטותיו ובשימוש בתקציבי המו"פ, כמובן לאחר שמיעת עמדת הדרג הצבאי. במפא"ת הוקמה מנהלת החלל והשאר שייך להיסטוריה, בלי לפרט את המאבקים, הכישלונות וההישגים המדהימים.
החלל והויזינט אינם היחידים שסבלו מהגישה השמרנית המקובלת לפיתוחים פורצי דרך. כמעט כל הפרויקטים המבצעיים המרכזיים בצה"ל, שלא ניתן לדמיין את מצבנו בלעדיהם, פותחו תוך התנגדות עזה בתחילת הדרך. זה נובע משאלת "הביצה והתרנגולת" ומהשמרנות הטבעית של אלו שמסתכלים "על המשמרת שלהם".
בעשורים האחרונים חל שינוי מסוים והקברניטים מבינים שהיכולות הטכנולוגיות והמבצעיות, מהם הם נהנים כיום, מבוססות על החלטות אמיצות שהתקבלו 20 שנה לפניהם וכדאי שגם הם ינקטו בגישה דומה.
כך היה עד לאחרונה גם בתחום החלל, אבל חלק מטעויות העבר עלול לחזור, אם לא נעמוד על המשמר.
מי הם השחקנים המרכזיים המרכיבים את יכולות הגיאו-אינט בחלל ובאוויר ומדוע אני רשאי/זכאי להביע את דעתי בנושאים אלו, בשם רובם?
א. מקבלי ההחלטות - קובעי המדיניות, האחראים על הקצאת המשאבים ובניית התוכניות הרב-שנתיות - הקבינט והממשלה, המל"ל, האוצר, משרד הביטחון, אג"ת והמטה הכללי.
ב. המפתחים והצרכנים - מו"פ בסיסי, בדיקות היתכנות, מדגימים טכנולוגיים ומבצעיים ופיתוח מלא - מפא"ת/מנהלת החלל ויחידת המו"פ, התעשייה הביטחונית, שותפים מחו"ל, מפעילי המערכות בצה"ל (אמ"ן, ח"א, חה"י ומז"י) ובמערכת הביטחון.
ג. החוקרים והאקדמיה - מחקר בסיסי במדעי החלל, כולל הכשרת כוח האדם הנדרש להבטחת היכולות העתידיות - מפא"ת, האקדמיה ולעיתים התעשייה הביטחונית. תחומי העניין הטכנולוגיים רבים ומגוונים: אלקטרו-אופטיקה ואמצעי תצפית לחלל, תקשורת, הנעה חללית, מקורות אנרגיה, חומרים מיוחדים, מזעור, משגרים, בדיקות בסטנדרט חללי ועוד.
בשנות שירותי באמ"ן, במפא"ת ובמל"ל ובתפקידי בטכניון עסקתי ואני עדיין עוסק בנושא, ברמות אינטנסיביות שונות, כשחקן בכל המגרשים, כך שלמיטב הבנתי אני בעמדה המאפשרת לי להציג את נקודת מבטי הסובייקטיבית.
המקורות המודיעיניים המרכזיים הינם:
א. סיגינט קלאסי - קומינט, אלינט, אקינט, אוסינט ועוד.
ב. סייבר - הפך בעשורים האחרונים למקור מרכזי - הגנה, איסוף, התקפה, השפעה.
ג. יומינט קלאסי.
ד. ויזינט - ובתוכו הגיאו-אינט.
ההתפתחות המואצת של טכנולוגיות חדשות, ובעיקר בינה מלאכותית ויכולות מחשוב חזקות, לצד הובלה עולמית של ישראל במספר תחומים באקדמיה, בצה"ל ובתעשייה, מאפשרות לנו להתקדם בתחומים כגון הצפנה, ביג-דאטא, למידת מכונה, למידה עמוקה ועוד.
ייתכן והגידול בהיקף ובחשיבות נושאים מרכזיים אלו, יובילו את צה"ל להחלטה על הקמת פיקוד/זרוע/אגף סייבר, באמ"ן או לצידו וריכוז כל הכוחות העוסקים בנושא, ולהקים גם זרוע/חטיבת חלל/גיאואינט באמ"ן/בח"א האוויר/במטכ"ל.
הויזינט/הגיאואינט - "בן חורג" בקהיליית המודיעין
עד לאחרונה, ובמידה מסוימת עדיין, ההתייחסות לויזינט באמ"ן הייתה כאל "בן חורג", או כאל "בן לא מועדף". בתור מי שגדל וחונך ב-8200 ההרגשה הסובייקטיבית הייתה שבאמ"ן יש את 8200 ו-8153, והויזינט (9700,9900) זניח.
העדיפות הנמוכה שניתנה לויזינט התבטאה בכוח האדם (בעיקר האקדמי) שהוקצה לתחום, בכמות ובאיכות. כמות התלפיונים ששובצו בתחום, בהשוואה לתחומים האחרים, מספרת את כל הסיפור ואותו כלל חל על ההקצאה התקציבית. מה "שהציל" את הוויזינט היו בד"כ פרויקטים שפותחו בארה"ב בתקציבי FMF (מה שקרוי מט"ח סיוע) והביאו יכולות, שאת חלקן ניתן היה לפתח "כחול-לבן" (וכך גם קרה בדרך כלל בדור ב' של המערכות שיובאו מארה"ב), אם היו מופנים לצורך כך מראש משאבים בשקלים. העדיפות התבטאה גם בהשקעה נמוכה בתשתיות, בציוד ובקשב הניהולי הבכיר. בגישה סובייקטיבית, חוש הראייה נחשב בעיני רבים לחוש החשוב ביותר, לכן ייתכן שהגישה ההיסטורית הייתה מעט מוטעית.
בשנים האחרונות חל שינוי, אך הוא לא שינה מהותית את האיזונים הפנימיים. ברור שחלק מהשינוי נובע מהשינוי באמ"ן והעברת הדגש ממודיעין אסטרטגי ומודיעין כוונות למודיעין מטרות.
חבל רק שחלק ניכר מהמשאבים לפיתוח הפתרונות בתחום הויזינט מבוסס שוב על דולרים מהסיוע הביטחוני.כמי שניהל את המו"מ וחתם על הסכם הסיוע האחרון עם ארה"ב בספטמבר 2016, ברור לי שהסיוע הביטחוני חשוב מאוד לבניין הכוח של צה"ל, אבל הוא אמור לשמש בעיקר לפלטפורמות עיקריות ולא לרכש שירותים.
הפערים המרכזיים (טכנולוגיות ויכולות מבצעיות):
א. רזולוציה גבוהה מאוד, שלא נקבל מהשוק האזרחי, שלא זקוק לה.
ב. זמני חזרה (REVISIT) קצרים למטרות ערכיות, כאשר החזון האולטימטיבי הוא כיסוי רציף. כיסוי לווייני בודד וסטנדרטי, שמגדיר חליפה מעל אזור עניין של לוויין בודד פעם בכתשעים דקות (בתלות במסלול), וגם זה בלי להתחשב "במחזורי החושך", אינו מאפשר כיסוי רציף, ללא בניית מערך מסיבי ויקר של קונסטלציות ועשרות לוויינים. זה לא אפשרי ולא כלכלי בגישות הנוכחיות לפיתוח, הצטיידות ושיגור. הצורך הוביל בזמנו לגישת "NEW SPACE", קודם בארה"ב ולאחר מכן בישראל, אבל זה כנראה לא הפתרון לבעיה.
ג. לוויינים ורסטיליים - גודל, מחיר, Time To Market ו-Time To Launch. קיצור הזמן לפיתוח, אספקה, שיגור והצבה במסלול.
ד. סנסורים מגוונים בכל הספקטרום - סופר והיפר ספקטרלי, IR, צבע, SAR.
ה. תחנות קרקע ורסטיליות שיקלטו, ללא פיתוח ארוך ויקר, כל מקור מהחלל, בכל פורמט.
ו. יכולות מתקדמות לניתוח המידע העצום והמגוון שמתקבל - אוטומציה, מעקב אחר אובייקטים, גילוי שינויים ועוד.
ז. סיגינט מהחלל - אלינט, EOB (מיפוי שדה הקרב) קומינט (מלוויני Leo או גם מ-Geo?).
ח. גילוי שיגורים ותמיכה במערכות הגנה מטילים.
ט. ניטור רציף של הפעילות לזיהוי איומים, בחלל ומהחלל וניטור ספקטרום מתמשך.
י. יכולת אחיזה במטרות נעות ונייחות, וסגירת מעגלי אש.
י"א. בניית יכולת כלכלית לפיתוח והצטיידות (Affordability) - קונסטלציות, מזעור סנסורים (תקשורת, א"א, IOT, אינטרנט).
זו כמובן רשימה חלקית במגבלות הסיווג, אך עיון ברשימה מבליט את הצורך לשמור על מוקדי הידע בישראל, "כחול-לבן".
חשיבות החלל לפעילות המבצעית
השאיפה הטבעית, שבעתיד תהפוך כנראה מפנטזיה למציאות, היא היכולת לקבל בזמן אמת וברציפות מעקב וידאו ברזולוציה מתאימה, על כל מוקדי העניין המודיעיניים. זה נראה כרגע כמדע בדיוני, או כיכולת ששמורה לסרטי פעולה שאינם קשורים למציאות, אך היא משתנה במהירות ואם יושקעו המשאבים הדרושים, החלום אינו כה רחוק.
שדה הקרב המודרני מכונה זה מכבר "שקר המערכה" -שדה קרב ריק. הכוחות המודעים לעובדה שאם ייחשפו הם יושמדו בוודאות, משקיעים מאמצים כבירים בהסתתרות (תת-קרקע ויכולות אחרות). הדרך הכמעט יחידה להמשיך לדעת ברציפות את מיקום האויב היא באמצעות הויזינט, מהחלל ומהשכבות שמתחתיו.
החלל והגיאו-אינט הפכו למאפשרים (Enablers) מרכזיים ביכולת ההפעלה האפקטיבית של המערכה שבין המלחמות (המב"ם). יכולת האחיזה הרציפה במטרות, לפני, תוך כדי, ואחרי הפעילות וניתוח הנזק מהתקיפה (BDA), הפכה להיות פרמטר מרכזי בהחלטה אם בכלל לצאת לפעולה. הצבעה בדיוק גבוה על מטרה היא זו שמאפשרת לנשק המדויק לבצע את משימתו.
היבטים נוספים, בהם לא ארחיב, הם הפיכת החלל לחלק משדה הקרב (לחימה בחלל ומהחלל), ומלחמות הניווט (Navigation warfare).
ככל שהמדינה מתקדמת יותר, היא רגישה יותר להפיכת החלל לחלק משדה הקרב, מעבר להיותו מכשיר איסוף מודיעיני.
החלל מהיבטי מדיניות על
המידע מהמודיעין החללי מהווה מרכיב מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות גם ברמה המדינית/רמת מקבלי ההחלטות. החלל הינו תווך לייצור "הטעיות" (Deceptions), חדשות שקריות (פייק ניוז), והונאות תקשורתיות (Frauds), וכמובן גם כלי למלחמה באיומים הללו, המופנים כלפינו.
חלק מיכולת ההרתעה הישראלית, ברמת הקברניטים, מבוסס על יכולות עצמאיות בחלל (שיגור ומטעדים).
מכיוון שכרטיס הכניסה למשפחת המדינות האוחזות ביכולות עצמאיות ומשמעותיות בחלל יקר מאוד, יכולים הדרגים המדיניים והביטחוניים הבכירים "לסחור" בקומודיטי הזה - מערכות, טכנולוגיות ומידע נצבר.
ההשקעות האזרחיות המסיביות לאחרונה, מהוות סיכון וסיכוי ליכולת להשתמש בחלל כסחורה חמה. הזמינות בשוק האזרחי, באיכות וברלבנטיות גבוהים, ובמחירים סבירים, מהווים מקור מידע אמין "וזול" יחסית ועלולים להוביל בטעות לחיסכון בהשקעות, הם גם מורידים חלק מהאטרקטיביות של ישראל כספק, ומאפשרים לאויבינו להשיג מידע באיכות גבוהה על מטרות בישראל.
מאידך, גם הגורמים המובילים בשוק האזרחי, גדולים ככל שיהיו, תלויים במידה ניכרת בממשלות, כמשקיעים וכרגולטורים. בנוסף, האמינות ויכולת העמידה במחויבויות בשעת מבחן, עדיין גדולות בהרבה כשהחוזה הוא בין מדינות.
ההשקעות הצבאיות בחלל (לצד ההשקעות הדואליות) לא יכולות להישאר באחריות הבלעדית של צה"ל או אג"ת (גם אם יקבלו אישורים מהמל"ל ומוועדות השרים), והן חייבות להיות משאב לאומי. משרד הביטחון/מפא"ת חייב להוביל את כיווני הפיתוח והקצאת המשאבים, כפי שהיה תמיד במנהלות מפא"ת, בשיתוף פעולה עם צה"ל, אך בעצמאות מלאה.
תפקיד האקדמיה
לאקדמיה תפקיד חשוב מאוד בקידום היכולות בחלל, ולצד הפעילות שנעשית יש כר נרחב להרבה יותר. האקדמיה אמונה על "שבירת תקרות הזכוכית" תוך עיסוק בנושאי סיכון גבוה לצד פוטנציאל ערך גבוה (high risk, high value).
דוגמאות לנושאים שכדאי שיהיו בהובלת האקדמיה: קונסטלציות, אופטימיזציית מסלולים, נחילים חכמים של ננו-לווינים, מנועים חשמליים קטנים ויעילים לחלל, מזעור, אלקטרו-אופטיקה, לייזרים, תקשורת קוונטית ועוד.
בנוסף, חייבת האקדמיה לעסוק בסכנות בחלל ולספק פתרונות בתחומים כמו איומי סייבר. האקדמיה יכולה לספק פתרונות לשיפור הכדאיות הכלכלית Affordability) ,LCC וחומרים מיוחדים.
סיכום והמלצות
ישראל חייבת לשמור על עצמאות מלאה (כמעט) בחלל, "כחול-לבן".
מדינה תוכל לקבל את צרכיה, גם מידידיה הגדולים ביותר, רק אם תוכיח עצמאות לספק אותם בעצמה, דוגמת התשובה שקיבל רה"מ מהנשיא האמריקני ב-1976, כשלישראל לא היו יכולות בחלל.
חשוב להבין שהצרכים המלאים של ישראל אינם חלק מהאינטרסים הכלכליים המובילים את כוחות השוק האזרחיים, לכן הם לא יהיו זמינים, אם לא נפתח אותם לבד. וגם כשנחשוב בטעות אחרת ונסמוך על השוק האזרחי, הם לא יהיו זמינים ביום פקודה, ללא קשר להבטחות וחוזים.
אחת הדוגמאות, שכמובן אינה חד-משמעית, היא הכניסה בימים אלו של ישראל לפרויקט ה-HRC (קונסטלציית לוויינים שיאפשרו ביקורים חוזרים בקצב גבוה, בנקודות עניין מודיעיניות), מול ספק אמריקני שזכה במרכז. מדובר בהזדמנות לקבל, במחיר לא גבוה יחסית ובמטבע סיוע אמריקני הזמין יותר מהשקל, יכולות שפותחו ויפותחו בארה"ב. מנגד, מכיוון שמדובר בהתקשרות לקבלת שירותים (הדמאות לווין), הפרויקט לא יקדם את ישראל טכנולוגית ובוודאות לא יסייע לעצמאותה בחלל. הסכנה הפוטנציאלית היא שהיכולות "כחול-לבן" יתנוונו, וכשנפנה לקבל שוב משהו מידידינו, נעמוד בפני "שוקת שבורה". בנוסף, כאשר "היד על הברז" היא לא בידינו אין וודאות שנקבל את מה שהובטח, במיוחד בשעת משברים עולמיים, והם יבואו.
רק הגדלת המשאבים המופנים לפיתוח יכולות עצמאיות (שיגור, לוויינים ומטעדים), לצד רכש השירותים, תבטיח לאורך זמן את המשך השליטה והעצמאות בתחום חשוב זה.
תא"ל (מיל') יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD) ופרופסור אורח בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון. בעבר כיהן כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה בנימין נתניהו וכראש המטה לביטחון לאומי (בפועל) וכן במגוון תפקידים טכנולוגיים ופיקודיים ביחידה 8200 ובמפא"ת
תוכן שיווקי
