במהלך הרצאתי בתל אביב על פיתוח חשיבה יצירתית, נכנס באיחור רב משתתף, שהסביר שנתקע בפקק של שעתיים וחצי. אדם מהקהל ענה לו בהתרסה: "אז תחליף את הרכב...".
ההומור נבע כמובן, מנואשות: בהיעדר פתרונות מספקים לצפיפות התחבורה העירונית, לא נותר לנו אלא לצחוק, בעיקר על עצמנו. מנגד, כמי שעוסק בפיתוח חשיבה יצירתית שיטתית ושם הרצאתי הוא "הבלתי אפשרי - אפשרי", אני מחויב לפחות, בניסיון התמודדות. לא כמומחה כבישים ותשתיות, אלא כנהג השולט בניבי קללות בשפות שונות ובעל ניסיון רב, בקיטורים ונהמות על פקקים.
הרבה מפריצות הדרך במהלך ההיסטוריה, נבעו מרעיונות בוסר שלימים הבשילו. לעיתים, דווקא השטויות בראשית הדרך, הביאו לסופה המוצלח.
לדוגמא: אם היו אומרים לפני עשרות שנים שמכוניות יכוונו רמזורים, היו מאשפזים את בעל הרעיון במוסד הפסיכיאטרי הקרוב. היום, המרכז להכוונת רמזורים מווסת בטבעיות את התנועה, גם בהתאם לצרכי השטח והמכוניות המתקבצות.
לפני הניסיון לעצב את העתיד, כדי להציץ במראת העבר: לפני קרוב ל-30 שנה, ביימתי סדרה דוקומנטרית על סין. 99% מהאנשים שם רכבו אז על אופניים. למרות זאת, צדה את עיני רכבת מהפכנית בת שתי קומות. במזרח התיכון שממנו באתי, רכבת קומתיים נחשבה אז דמיונית, כמו אבטיח בלי גרעינים. היום, רכבת ובה קומה אחת נדירה כמו – אבטיח עם גרעינים.
מטרו (פולין)
מדוע המטרו בתל אביב הוא עדיין בגדר חלום ובלונדון ופריז הוא מציאות כבר כ-100 שנה?
הרי המכוניות הומצאו רק זמן קצר קודם לכן ומן הסתם, לא היה עומס תנועה אז?
התשובה נמצאת בשילוב בין עובדות היסטוריות לבין אגדה עממית:
המהנדסים באותם ימים חקרו ומצאו שאם לא תהיה רכבת תחתית, רחובות פריז ולונדון יחסמו על ידי גללים של סוסי מרכבות, בגובה של 5 מטר. כך, בלא שהתכוונו, הם קלעו לימים למטרה אחרת. וכך, מתוך "שלא לשמה בא לשמה".
בראש טוב
במשך שנים ארוכות היו כריות בטיחות מתנפחות בחלקה הקדמי של המכונית.
הסיבה – "זמן הקיפול" של קדמת המכונית, כולל המנוע, איפשר די זמן לכרית האוויר להתנפח. זאת, בניגוד לפח הדק של צידי המכונית. כעבור שנים, מתברר שאפשר לייצר כריות אוויר גם בצידי המכונית. ברוח הזו אני שואל – מדוע הותירו 5 "כדורים" קשיחים בתוך הרכב שבשעת תאונה, עפים במהירות 90 קמ"ש ועלולים לקטול חיי אדם בתוך הרכב?
אני מתכוון לראשים של האנשים, שעלולים בשעת תאונה לפגוע זה בזה, ראש בראש,
עד כדי מוות. מדוע, שבמקביל לכריות האוויר, לא ישתמשו בשני "נקניקים" מלאי אוויר (מעין כריות אוויר מאורכות), שיבחינו בין הראשים ויפחיתו את הסכנה? הטכנולוגיה הרי קיימת.....
דריסה מבורכת
אסתכן עתה ברעיון שלי (לא בהכרח מקורי): לא הכל יודעים שבכבישים בין עירוניים, ההפרדה בין הנתיבים המנוגדים לא תמיד קשיחה: העמודים, הנראים כיצוקים, עשויים למעשה מחומר גמיש שניתן לדרוס אותו, במקרה חירום. ניידות משטרה, אמבולנסים ורכבי כיבוי, יכולים לעשות סיבוב פרסה פתאומי, בעקבות משימה דחופה. מדוע רק הם?
האם ניתן לאפשר לרכב ציבורי ו\או רכבים פרטיים, לדרוס את גדר ההפרדה ולעבור לנתיב הפנוי הנגדי, בשעת עומס? זאת, בסמכות וברשות, בחסות תמרור מתאים שיוודא את הבטיחות. למה לא בעצם?
האם ניתן לעשות זאת בדרך אלגנטית יותר, כהשראה משערים ועמודים של בסיסים צבאיים, המתרוממים ויורדים באופן חשמלי? למה לא בעצם? הרי לא מדובר בתשתית מסובכת או תקציב גדול. בסך הכל - הפעלה מרחוק של מרכז ויסות תנועה, המנמיך עמודי הפרדה ומוסיף בשעת הצורך, נתיב חינם, על חשבון נתיב פנוי ממילא, בכיוון הנגדי.
באותה גמישות מחשבתית, ניתן למנוע את פקקי הסקרנים, על ידי לוחות, או מסכי בד, המסתירים את האירוע, מהנהגים שהאטו, סתם כך.
למה לא בעצם? כמאמר החכם: "אוטופיות הן עובדות שטרם הבשילו".
הסכם שלום
על פי הז'רגון הצבאי, בנוסח - "נתקוף בים, באוויר וביבשה", אפשר לעשות שלום
גם בין הנהג לבין הכביש. יוזמה לשימוש ברחפנים לשינוע מטענים כבר קיימת.
ניידות אווירית במרחב העירוני תצמצם את העומס, על ידי החלפת עשרות אלפי כלי רכב המובילים מסעות וחבילות, ברחפנים שיביאו את הסחורה ישירות לבתים, לחנויות ולבתי העסק.
השיטה כבר מיושמת בעולם ובישראל היא בתהליכי הבשלה: בשנת 2020, פרסמה חברת נתיבי איילון, "קול קורא" ליזמים בתחום זה. רמת הפירוט שנדרשה, הצביעה על רצינות הפרויקט. בכלל זה, לוגיסטיקה, משפכי גישה, מנחתים, מערך שליטה ובקרה, תיאום וסנכרון גורמי צבא וחיל אוויר, תעופה אזרחית ותדרי קשר.
ברמת הבטיחות, נכללו גם סכנות: פגיעת ציפורים, מצנחי רחיפה, מכשולים נייחים כגון בניינים גבוהים, מכשולים ניידים כמו מנופים וכמובן – תחזית מזג אוויר ורוחות פתאומיות.
בעוד 30 שנה, יגורו בתל אביב כ-9 מיליון תושבים, בערך כמספר תושבי כל מדינת ישראל היום. הכרך הצפוף והעצבני, ישווע לפתרונות כאלה שיכללו כנראה גם הובלת נוסעים באוויר.
מודיעין גלוי
בלון צבאי שימש בעבר רק למכשירי מודיעין סודיים. אחר כך, אומץ ל"אזרחות", להכוונת רכבי חירום. רחפנים שימריאו אנכית, בדומה למסוק, מוניות אוויריות, רכבלים ושאר גרמי שמיים אשר יעופפו מעל ראשינו, יעשו זאת בקרוב במחיר סביר, בבטיחות מבוקרת ועל סמך טכנולוגיה שכבר קיימת (הזקוקה עדיין להתאמה רגולטורית).
גם הים הוא פתוח. מאות קילומטרים של פוטנציאל שממתין למעבורות ועליהן מאות נוסעים בשעות העומס, מחופי אשדוד ונתניה לחופי תל אביב והרצליה. חלק מהתשתיות קיים – בנמלים (למעבורות גדולות יותר) ובמרינות (לקטנות יותר). בהקצאה כספית צנועה, אפשר לבדוק הקמת תחנות נוספת.
כנהג תמים, או תמוי, אני תוהה, האם אפשר ליישם את הקומה השנייה, של כביש מעל כביש, שראיתי בחו"ל, גם בישראל? נכון, מכוער, אך אפקטיבי. מדוע לא נשקול את הרעיון, במקומות מסוימים ובנסיבות מתאימות (שלא על חשבון התושבים)?
חכם על חלשים
חברות תוכנה מבוססות בינה מלאכותית מציעות לחסוך עשרות אחוזים בזמן הנסיעה ולהקל באופן משמעותי על העומס של התחבורה הפרטית והציבורית, כאחד. היא עושה זאת על ידי שקלול מאות פרמטרים: בכלל זה, התחשבות בנפח רכבים, חישובים מתמטיים של כמות הולכי הרגל ועדיפות לתחבורה ציבורית. המערכת מתחשבת ושולטת על רמזורים חכמים, שיקולי בטיחות וזיהום אוויר. כל זאת, כדי ליצור אופטימיזציה של תזמון התנועה בזמן אמת.
המערך הטכנולוגי כבר קיים. המכשולים הרגולטוריים עדיין בולמים אותו. התחבורה החכמה נבונה יותר ממקבלי ההחלטות והמחוקקים.
כסף מהצד
עוד רעיון לצמצום השימוש ברכב פרטי: בשעת המבחן השנתי (טסט), יוכיח הנהג, באמצעות מד הקילומטרים שיהיה רשום ברישיון הרכב, שכמות הקילומטרים של הרכב צומצמה בשנה הקודמת. בתמורה, יזכה הנהג, בכרטיסיות רב קו, סבסוד לנסיעה במונית, רכבת, שימוש ברחפן או במעבורת. כך ייווצר מצב של מנצחים בלבד: צמצום נסיעה ברכב פרטי, הגברת השימוש בתחבורה ציבורית וגם קופת חיסכון. בראיית-על, התגמול שיינתן מהקופה הציבורית, שקול כנגד חיסכון בדלק, הפחתת זיהום אוויר והרגעת עצבים רופפים.
רכבת אל החופש
נשמע כמו מדע בדיוני, אך העתיד כבר היה: בשנות ה-70 פותחה יכולת שאיפשרה לרכב לנוע על פסי רכבת. סוג של "מיני רכבת". הרעיון עלה, הוכח מעשית ומאז – נשכח.
שינוי ממדי מרחב וזמן יכול להתרחב מעבר לפרויקטים מקומיים שכבר הוכחו. כמו למשל שינוי שעות העבודה בחברת חשמל בסניף הצפוני, שהגדילו את מרחב הזמן של ההגעה לעבודה ופתרו את בעיית העומס בשעה 8 בבוקר. בנוסף, באוניברסיטת באר שבע בשעתו, שינו את פונקציות שערי הכניסה והיציאה והתאימו אותן לעומס של הבוקר וצורכי הערב.
המימון נמצא בהישג יד
יש פתרונות קלים וזולים. אחרים יקרים ואפקטיביים, אך המימון אפשרי. כמו למשל, תוכנית האיחוד האירופי של מחקר וחדשנות המספקת מימון וליווי משלב המחקר והפיתוח הראשוני ועד למחקר יישומי. 28 ארצות חברות באיחוד ועוד 14 נלוות, ואין שום סיבה שגם אנחנו לא נהנה מהאוצר הזה. צריך רק רעיון טוב, בנוסח אמרתו של ברנרד שו: "אתה רואים דברים שהיו ושואל מדוע, אבל אני חולם על דברים שלא היו ושואל - מדוע לא?".
הכותב ירין קימור הוא מרצה מוביל בפיתוח חשיבה יצירתית מחבר רב המכר "הבלתי אפשרי - אפשרי"
תוכן שיווקי
