על-פי הפורום הכלכלי העולמי, משבר האקלים הינו האיום הגדול ביותר העומד בפני העולם. באוגוסט האחרון, הצהיר הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) כי ניתן לומר בוודאות שהאנושות אחראית לשינוי האקלים ולכן בידיה גם הפתרון. לפי אותו דו"ח, קיים חלון הזדמנויות להגיע לניטרליות פחמנית עד 2050, אך אם לא תושג הפחתת פליטות ניכרת, האנושות תתמודד עם קטסטרופה אקלימית, כלכלית וחברתית. בהתאם, מדינות רבות בעולם הצהירו בשנה האחרונה על יעדי הפחתת פליטות שאפתניים כבר בעשורים הקרובים. לקראת ועידת האקלים בגלזגו, גם ישראל הצטרפה למגמה זו, והכריזה על יעדי איפוס פליטות נטו בשנת 2050.
סיכוני האקלים אינם רק הצפות, סערות וגלי חום, הגורמים נזקים עצומים ונושאים עלויות עתק, אלא גם רגולציית פחמן מתרחבת, עלויות פחמן נוסקות, ואף נפילת שווי של חברות שהופכות לפחות רלוונטיות, עם המעבר העולמי לכלכלה דלת פחמן.
ההבנה הזו, מחלחלת בשנים האחרונות אל מנהלי הכספים והדירקטוריונים במגזר העסקי, אשר כמו רבים מאיתנו, תפסו עד כה את הסביבה הפיזית כנתון קבוע ובלתי משתנה. יותר ויותר משקיעים מושכים הלוואות מפרויקטים עתירי פחמן, ומוסדות פיננסים בינ"ל מתמחרים הלוואות בהתאם לסיכוני האקלים הגלומים בהם ולחשבונאות הפחמן.
בתגובה לכך, ניהול משבר האקלים במגזר העסקי הופך מנושא תפעולי לנושא כלכלי-אסטרטגי. על כך יעידו מנהלי הסביבה בארגונים רבים, שבשנה האחרונה נדרשים להציג להנהלות דו"חות על היקף פליטות גזי החממה, יעדי הפחתה ותוכניות להשגתם. הצהרות הפחמן משולבות לא רק בדוחות ESG, אלא גם בדוחות הכספיים והופכות לנכס כלכלי המנוהל בשיתוף מחלקות הכספים.
איפוס פחמן נטו
בהתאם ליעדי פריז ישנם שני עוגני הפחתה עולמיים מקובלים: צמצום מחצית פליטות גזי החממה העולמי עד 2030 ואיפוס פליטות נטו עד 2050. אולם, לא תמיד ברור מהי ניטרליות פחמנית בארגון עסקי, וכיצד יכול מנהל הכספים בארגון להתחייב לאיפוס פליטות גזי חממה?
אמצעי "קיזוז פחמן" (Carbon Offset) מייצרים פיצוי על פליטות גזי חממה של הארגון על-ידי צמצום פליטות שווה ערך מחוץ לארגון. למשל, שתילת עצים, או תרומת דודי שמש כתחליף לדודי חשמל. הקיזוז מנוהל על-ידי קניית קרדיט מגוף שלישי הנותן תוקף רשמי להפחתת הפליטות. על-פי טקטיקה זו, הארגון יכול להמשיך לפלוט פחמן ללא שינוי מהותי, כל עוד מושג איזון פחמני. אולם, יעדי איפוס פחמן נטו ((“Net Zero” מבטאים מחויבות תובענית יותר, המכוונת לצמצום פליטות מקסימלי בארגון עצמו. אך ורק יתרת הפליטות השולית, הבלתי ניתנת להפחתה, מאוזנת על-ידי קיזוז פחמני. תוכניות המבוססות על איפוס פחמן מעוגנות לרוב ביעדי פריז להפחתת הפליטות הבינ"ל. הבולטת בהן SBTi (Science Based target) מגדירה את יעדי ההפחתה בארגון ואת הצעדים הנדרשים, כך שיובילו להגבלת עליית הטמפרטורה העולמית עד 1.5 מעלות, בהשוואה לטמפרטורה בתקופה הקדם-תעשייתית.
על מנת להימנע מהצהרות שווא, המחויבות הארגונית להפחתת הפליטות, הגם שנעשית באופן וולונטרי, מעוגנת בעולם בספקטרום רחב של מנגנוני דיווח והפחתה אשר החותמת שלהם נדרשת לגריפת יתרונות ההפחתה מול הגופים הפיננסים.
סחר בפחמן
לכאורה, הפחתת הפליטות מנוהלת תפעולית ואינה נוגעת למנהלי הכספים. ואכן, הפחתה אופטימלית, נובעת מהורדת טביעת הרגל הפחמנית של הארגון באופן ישיר. למשל, על-ידי מעבר לחשמל המיוצר באמצעות אנרגיה מתחדשת. אלא שפעילות זו, רצויה ומשמעותית ככל שתהיה, עדין אינה בשלה דיה לאפשר איפוס פליטות פחמן בארגונים בישראל, עקב חסמים טכנולוגים ורגולטורים. למשל, נכון להיום, פחות מ-10% מסך ייצור החשמל בישראל מבוסס על מקורות אנרגיה מתחדשים. לכן, נדרשים אמצעי הפחתה משלימים, הנעוצים ברובם במנגנונים הפיננסים, המעניקים תג מחיר ריאלי לפחמן ומסתמכים על מנגנוני שוק חופשי.
אחד האמצעים הוא קניית תעודות REC (Renewable Energy Credit) המייצגות את התכונות הסביבתיות של אנרגיה מתחדשת באשר היא מיוצרת. כל תעודה שוות ערך להכרה במגה-וואט אחד המיוצר באנרגיה מתחדשת ומיוחס לארגון הרוכש את התעודה.
אמצעי נוסף, המבוסס על מנגנוני הסחר בפחמן, הינו בורסות פחמן מחוייבות רגולטורית, הפועלות באיחוד האירופי, בקליפורניה ובמקומות אחרים בעולם, ומקצות מכסות פליטה סקטוריאליות סחירות, מוסדרות בחוק. כאשר עלות יישום ההפחתה בארגון גבוהה מעלות טון גזי חממה בשוק, עדיפה לארגון קניית היתר פליטה.
לצד אלה מתפתחים יותר ויותר שוקי סחר וולונטריים, בהם נסחר קרדיט פחמני במחיר הנגזר מן ההיצע והביקוש וממידת המהימנות של הגוף המנהל את הסחר. הקרדיטים נחלקים לשני סוגים עיקריים. הראשון מייצג "הפחתת פליטות" והשני, השאפתני יותר, מייצג "קליטת פחמן" חזרה מן האטמוספירה.
הקנייה נערכת במתכונת של מכירה פומבית, או על בסיס מכירה בילטראלית בין שני צדדים בעסקה.
ארגונים ישראלים יכולים להשתלב בשווקים אלה ולמנף את ההזדמנות העסקית הטמונה בהם. למשל, חלק ניכר מהכנסותיה של טסלה בשנת 2020 נבעו ממכירת קרדיט פחמני.
יום לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, נסחר טון פחמן במחיר המתקרב ל-100 יורו, באופן המשקף את יעדי הפחתת הפליטות השאפתנים בשווקים. לאחר ירידה זמנית, לקראת אמצע מרץ, התחיל מחיר הפחמן לטפס שוב, ביטוי של המחויבות העולמית למדיניות האקלים, כתשובה לתוקפנות הרוסית.
מס פחמן
להבדיל מתנודתיות מחיר הפחמן בשוקי הסחר, מס פחמן, המייצר וודאות לגבי מחיר הפחמן, צפוי להיכנס לתוקף בישראל בשנת 2023, בדומה למדינות רבות בעולם. מנקודת המבט הארגונית, מס פחמן, מקומי או בינ"ל, מדגיש את הצורך ב"תמחור פחמן פנימי" בקבלת החלטות בארגון. חישוב עלות הפחמן הריאלית בתמחור פרויקטים, מוביל לזיהוי עלויות פחמן פוטנציאליות, ומתן עדיפות עסקית לפרויקטים דלי פליטות.
ניהול הפחמן בארגונים מהווה ערוץ אסטרטגי לגידור הסיכונים ומינוף הזדמנויות. כבר היום, לא מעט מנהלי כספים בישראל מתמודדים עם אתגרי חשבונאות הפחמן, ומתבקשים לתת תשובות לגופים בינ"ל הבוחנים בקפידה מדדים פיננסים, כגון היקף פליטות ביחס לרווח, "מד טמפרטורה של תיק ההשקעות" וכדומה.
אם להסתמך על הכרזות פורצות דרך של הגופים הפיננסים המובילים, הצהרת הכוונות של הרגולטורים הפיננסים בישראל וכמובן הרצון למשוך משקיעים בינ"ל, מנהלי הכספים בישראל שיבנו מפת דרכים פחמנית, יזכו להזדמנות פז להוביל את הארגונים שלהם לעמדה תחרותית בעידן של כלכלה מאופסת פחמן.
הכותבת היא עורכת המחקר ב"הזירה הסביבתית, הזירה הפיננסית", מיזם האקלים של אוניברסיטת תל-אביב
בשיתוף איגוד החברות הציבוריות
