בזמן שהשיח הציבורי בישראל ממשיך לעסוק בלחימה בגזרות השונות, בהפסקת האש ובבחירות שמתקרבות, מתקיימת מתחת לרדאר כבר למעלה משנתיים מלחמה שקטה והרסנית לא פחות. זוהי המערכה של משפחות המילואימניקים, אנשי הקבע, של העורף האזרחי, של בתים שמנסים להחזיק מעמד בזמן שהלוחמים עצמם נמצאים בלב הלחימה.
יו"ר עמותת ברק חטיבה 188, רועי שפושניק, מנסח את המציאות הזו ללא קישוטים: "אי אפשר לנצח כשהעורף מדמם". המשפט הזה, שהפך כמעט לסיסמה בקרב מי שנמצא בשטח, משקף תמונה רחבה הרבה יותר מהחזית הצבאית – תמונה של עומס נפשי, כלכלי ומשפחתי שהולך ומעמיק ככל שהמלחמה מתארכת. לדבריו, "אנחנו גוף אחד. אם חלק אחד קורס – הכול קורס". עבור אלפי משפחות של לוחמי מילואים, המציאות היומיומית רחוקה מהשיח האסטרטגי: מקררים ריקים, עסקים שנעצרים, ילדים שלא רואים את אבא חודשים ונשים שנשארות לנהל לבדן מערכות חיים שלמות.
מיזם תמיכה ללוחמים עם פוסט־טראומה
עמותת ברק חטיבה 188 הפכה בשנים האחרונות לאחד הגופים המרכזיים שמנסים לתת מענה לפער הזה. התמיכה לא באה לידי ביטוי רק בציוד לחימה או בצרכים מבצעיים, אלא דווקא במה שמתרחש אחרי שהטנק יוצא לשטח: שכירות שלא משולמת, מצוקה נפשית, חובות מצטברים וחוסר ודאות מתמשך, משפחות שרוצות להנציח את יקיריהן ולוחמים ששבו משדה הקרב ומתמודדים עם פוסט־טראומה. שפושניק מתאר זינוק חד בפניות לעמותה: "זה לא אירוע נקודתי. זה מרתון. אנחנו רואים משפחות שנשחקות לאורך זמן, בזמן שהלוחמים עצמם מנסים להחזיק את הקו בחזית". לדבריו, המדינה מספקת מענים מערכתיים, אך מתקשה לתת מענה מהיר ומדויק למקרים הפרטניים – שם נכנסות העמותות לתמונה.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המיזם "אור כי יהל", שהוקם על ידי מיה גזית בשיתוף עמותת ברק חטיבה 188. מיה היא פסיכולוגית ואם שכולה לסרן יהלי גזית ז"ל שנפל בעזה במלחמת "חרבות ברזל". המיזם שהקימו יחד מעניק טיפול נפשי ללא עלות ללוחמי צה"ל המתמודדים עם פוסט־טראומה, וכבר ליווה מאות לוחמים. "כשיהלי נפל הרגשתי שיחד עם האובדן הנורא יש לי גם את הכלים המקצועיים לעזור לחבריו ולחייליו", מספרת גזית. "כשמדברים על הכוחות, אני לא בטוחה שזה כוחות או כורח. זה צורך פנימי עמוק להמשיך ולתת משמעות". היא מוסיפה כי החוויה האישית של השכול אינה נפרדת מהעשייה: "שכול צבאי הוא גם מאוד פרטי וגם מאוד לאומי. זה תפר דק. מצד אחד חיבוק גדול, מצד שני גם ציפייה לתפקיד. זה לא פשוט". המיזם נולד מתוך רצון להמשיך את דרכו של בנה, אך הפך בתוך זמן קצר למערכת תמיכה משמעותית: "תוך שנה למעלה מ־1,200 חיילים כבר קיבלו או מקבלים טיפול. זה קורה בזכות עמותת ברק ובזכות אנשי מקצוע שמבינים את גודל הצורך. טראומה אם אינה מטופלת היא כמו חומר רדיואקטיבי שממשיך להשפיע לדורות". לדבריה, היעדר טיפול מערכתי עמוק עלול לייצר השפעות ארוכות טווח על החברה כולה – מאלימות ועד אובדן אמון.
לצד הסיפור הנפשי עולה גם סיפור השיקום הפיזי והחוסן האישי. רס"ן יהונתן ערמוני, מפקד פלוגה בגדוד 74 של חטיבה 188, נפצע בינואר 2024 בלחימה הקרקעית ברצועת עזה, כאשר הטנק שעליו פיקד ספג פגיעת אר־פי־ג'י בשכונת תל בוראג'. כתוצאה מהפגיעה הוא איבד את ראייתו ואת ידו, ונפצע גם בידו השנייה באופן מורכב. מאז הפציעה הוא נמצא בתהליך שיקום ארוך ואינטנסיבי במרכז הרפואי שיבא, הכולל טיפולים רפואיים ושיקום תפקודי מורכב, לצד מאמץ להסתגלות לחיים לאחר הפציעה הקשה. במקביל לשיקום האישי ערמוני בחר להפנות את האנרגיה גם לפעילות חברתית. הוא מסייע ללוחמים המתמודדים עם פוסט־טראומה, לוקח חלק ביוזמות חיזוק לחיילים שנפגעו במלחמה ופועל ליצירת קשרים עם יהדות התפוצות כחלק ממעגלי תמיכה רחבים יותר שנבנים סביבו מאז הפציעה.
בהמשך לכך עולות יוזמות נוספות מהשטח, שמנסות לתת מענה לחוסן הנפשי והחברתי של לוחמים ומשפחותיהם בזמן הלחימה המתמשכת והעומס הגובר על העורף. שפושניק מדגיש כי "אם לא תינתן רשת ביטחון אמיתית למשפחות, נשלם מחירים כבדים בעתיד – נפשיים, חברתיים וכלכליים. לוחם שלא שקט לגבי הבית שלו לא יכול להיות ממוקד בלחימה".
הנתונים מהשטח מציירים תמונה ברורה: הביקוש לסיוע עולה, המשאבים מתוחים, והמערכת האזרחית מתקשה לעמוד בעומס לבדה. לצד זאת יש גם תנועה אזרחית הולכת וגדלה של תרומות, התגייסות והתארגנות קהילתית. אבל השאלה המרכזית נותרת פתוחה: האם מדובר במענה זמני, או בשינוי תפיסה עמוק לגבי האחריות לעורף בזמן מלחמה מתמשכת.
עמותת ברק, יחד עם יוזמות כמו "אור כי יהל", מנסות למלא את החלל הזה – לא כתחליף למדינה, אלא כרשת ביטחון משלימה. רשת שמנסה למנוע מצב שבו מי שנשלח להגן על הגבול, מאבד את היציבות של הבית.
מעגלים לטובה ומסייעים ללוחמים
בחודש החולף הודיעה העמותה על הצטרפותה ל"עיגול לטובה". מהלך זה מגיע כחלק מהרחבת מאמצי גיוס המשאבים והנגשת התמיכה לציבור הרחב, בזמן שאלפי לוחמים בסדיר ובמילואים ממשיכים לפעול בעומס פיזי ונפשי מתמשך, דווקא כעת, כשהלחימה נמשכת והאי־ודאות גוברת, עולה הצורך לחזק את מעטפת התמיכה כבר בתוך המציאות עצמה – לא רק ביום שאחרי. המנגנון פשוט: כל רכישה קטנה הופכת לעוד נדבה קטנה שמצטברת לכדי מערך תמיכה נפשי, כלכלי ומשפחתי ללוחמים ולבני משפחותיהם. עבור עמותת ברק, זהו עוד נדבך ברשת הביטחון שהיא מנסה לבנות סביב מי שנושאים את עול הביטחון על גבם.
עמותת ברק פועלת מאז 1998 מתוך תפיסה של רעות לחטיבה 188, לבוגריה וללוחמי צה"ל, אך בשנים האחרונות הפעילות שלה קיבלה משמעות אחרת, עמוקה יותר. לצד תמיכה כלכלית, מלגות והנצחת הנופלים, המוקד המשמעותי ביותר הפך להיות תחום בריאות הנפש, דרך מיזם "אור כי יהל" שמעניק ליווי רגשי מתמשך ללוחמים ולבני משפחותיהם. "הם לא צריכים להיות לבד אחרי הקרב", אומר רועי שפושניק, "והיכולת של כל אזרח לקחת חלק קטן – יכולה להיות ההבדל בין שחיקה לבין התאוששות". ההצטרפות ל"עיגול לטובה" מבקשת להפוך את ההבנה הזו לפעולה יומיומית, פשוטה, שמחברת בין החברה האזרחית לבין מי שנמצאים בחזית.
בשיתוף עמותת ברק - חטיבה 188
