ד' מאושפז במחלקה הפנימית עקב מחלת לב. הצוות מתקשה ליצור אתו תקשורת רגועה. הוא עצבני מאד, עיקש, מסרב לחלק מהטיפולים, ובהמשך, מודיע שמתכוון להתאבד. אני נקרא ליעוץ פסיכיאטרי.
בשיחה, ד' אכן קצר רוח, מודיע לי ש"אין לו כל בעיה נפשית", אבל מוכן לשוחח. בהדרגה הוא נפתח, מרגיש שיצרנו "דיבור של גברים" וחש אמון כלפי. הוא מתאר שבשנה האחרונה הוא כועס על הירידה ביכולותיו הגופניות שתמיד חש שהן מקור הכוח שלו. ובהמשך השיחה מגלה לי שסובל מאימפוטנציה, עקב סיבוכי הסוכרת ולכן אינו מוכן להמשיך לחיות כך.
השיחה הזו התקיימה בפועל במחלקה פנימית לפני שנים רבות. היא נחרתה בזיכרוני מסיבות רבות, (אולי גם מתוך שותפות בחרדה הגברית הזו), בין היתר בשל המרכיבים הרבים הקושרים גבריות וקשיים נפשיים.
הניסיון לדון בקשר בין גבריות להפרעות נפשיות מעלה בי מיד שתי תגובות. האחת פותחת שדה רחב של הקשרים ומעלה סוגיות רבות. השנייה, אולי בתגובה לראשונה, מציבה סימן שאלה וערעור על המושג הג'נדריאלי הנשמע פשוט ואינטואיטיבי כל כך – גבריות.
כיצד ניתן לדבר כיום על גבריות וההקשרים שלה לתחום בריאות הנפש, בלי ליפול במוקשי הגדרה ותיחום של ג'נדר? האם מדובר על ספקטרום או קטגוריות נפרדות?
מנקודת ראותי כקלינאי – כפסיכיאטר העוסק בטיפול בסבל נפשי, אתייחס לגבריות כמושג ששדה המשמעויות שלו כולל אוסף גדול של ייצוגים (סטריאוטיפיים) תלויי חברה ותרבות, המצויים בדיאלוג תמידי עם חוויות וייצוגים פנימיים. או בפשטות, כל מטען הגבריות שמגיע עם האדם לטיפול. חשוב לציין שהגדרת הגבריות על רכיביה מסמנת כמובן גם את כל מה שאינו גברי, אלא אחר – נשי, או פשוט "לא גברי".
ניתן לדבר על מספר קשרים בין זהות ג'נדריאלית גברית, להלן - גבריות, לבין מצוקה והפרעות נפשיות. אתאר בקצרה שלושה אספקטים של הקשר הזה: שכיחות הפרעות בהתאם לג'נדר, היחס לגוף, וסוגיות התפתחותיות לאורך החיים. כמובן שיש אספקטים נוספים.
ג'נדר
ראשית, התפלגות ההפרעות הנפשיות היא לעיתים בעלת הטיה ג'נדריאלית. כך למשל, מחקרים רבים מראים שנשים סובלות הרבה יותר מגברים, לעיתים עד פי 10, מהפרעות אכילה.
בספרות המקצועית מקובל לדבר על הפרעות הקשורות בהפנמה או בהחצנה. ההפרעות המאופיינות בהפנמה, מופעיות בשכיחות גבוהה יותר בנשים. השכיחות ביניהן הן הדיכאון והחרדה. בהכללה, שיעור הדיכאון בנשים הוא כפול מגברים. גם הפרעות החרדה השונות שכיחות יותר נשים, בשיעור משתנה על פי הפרעת החרדה הספציפית.
מנגד, הפרעות ההחצנה שכיחות יותר בגברים. ביניהן נמנות הפרעות המתבטאות באלימות או תוקפנות כלפי הזולת, חלק מהפרעות השליטה בדחפים, התמכרויות, פגיעות וסטיות מיניות. מה משמעות הפער המטריד הזה? המשקפיים הסטטיסטיים הללו על אופי ושכיחות הפרעות נפשיות בגברים מציבים מראה קשה. הסיבות לכך מורכבות קרוב לוודאי מגורמים רבים. יתכן למשל, (על פי אינטואיציות מקובלות), כי הגבר מתקשה להתמודד עם חולשה, חוסר אונים, חרדה ודיכאון, ופונה לתוקפנות כלפי האחר כאמצעי התמודדות. כך נשמר הדימוי הגברי של כוח ושליטה (המשותף לתפישת גבריות שכיחה אצל גברים ונשים רבות).
מענין לציין בהקשר זה כי בטיפול בגברים המכים את נשותיהן, שכיח מאד לגלות במהלך הטיפול, כי האלימות מופיעה בתגובה לתחושת תסכול וחוסר אונים, וחרדה עצומה מחוויית החולשה מול בת הזוג. המשוואה הפשוטה של אלימות שווה חולשה, עשויה ליצור מנוף טיפולי עוצמתי.
גוף
הגוף. או סיפור הגוף. אני אומר סיפור כי בצד הגוף הממשי, החש, הכואב, המענג, הרופס, מתקיים סיפור עשיר ומשתנה כל הזמן של היחס לגוף. זהו סיפור הנבנה מיום הולדתנו, המוטען חוויות רבות והטמעויות חברתיות ותרבותיות עמוקות מאד. מתי אני מרגיש "גבר" בגוף שלי? (ראוי כמובן להתייחס גם להיבטים לשוניים של הגבריות. אופן השימוש של המלה "גבר" בשיח היומיומי). עלעול קצר במחסן האסוציאציות המיידיות, מעלה – פרסומות המציגות גוף גברי, מכוני כושר, טקסי חניכה גבריים כמו גיבושים לסיירות. אידיאל היופי של הגופניות הגברית מוצג באופן סכמטי וקלישאתי מאד. כדאי לשאול, עד כמה הדימוי הזה מקבע דפוסי חשיבה וייצוגי עצמי פוגעניים והרסניים? האם זו הסיבה ש ד' המאושפז בפנימית, שוקל להתאבד, "כי הוא כבר לא גבר?".
הגוף וסיפור הגוף מהווים זירה עשירה מאד של התרחשויות, בציר הנרקיסי (הערך העצמי), המיני, השליטה והכוח והחיוניות. כולם מהווים מוקד להתרחשויות גם במהלך שלבי ההתפתחות השונים. כולם מאותגרים בצורך להשתנות. גופו של הילד, הנער, הגבר הצעיר, הגבר המזדקן, כולם מספרים סיפור גוף אחר. בכלל, ההתפתחות והתבגרות לאורך שלבי החיים מחייבת דיאלוג עם שינוי הנכפה עלינו ובמידה רבה אינו בשליטתנו. הכחשת השינוי כרוכה פעמים רבות במחירים בינאישיים ותוך נפשיים כבדים.
מכאן, שהיכולת להשתנות היא חלק מרכזי בבריאות. הגמישות הפסיכולוגית מאפשרת לנו לקבל שינויים – בגופנו, ביחסים שאנו יוצרים, בקריירה ובקיצור, בכל. אבל מה לעשות שחלק מדימוי הגבריות כולל גם עקביות והיותו "איתן כסלע"?
האם גברים מתקשים להסתגל לשינויים יותר מנשים? להערכתי כן. בתצפית שערכתי בקרב עולים מבריה"מ, התרשמתי שהגברים הסתגלו פחות מהנשים לחברה הישראלית. הם שלטו פחות טוב בעברית והגיבו קשה יותר לאבדן מקום עבודה, במקרים רבים בדיכאון עם נטיות אובדניות.
אשמח להציע מחשבה על גבריות בריאה. זו עמדה המוכנה להתבונן בתבניות המארגנות את תפישת הגבריות שלי, ומוכנה לשמור על מתח בין תבניות מקובעות לתבניות שניתן לרכך ולפתוח. זו עמדה הדורשת גם מאמץ ועבודה על קבלת ההשתנות כעובדה קיומית בלתי נמנעת. לעיתים קרובות בטיפול פסיכולוגי קבוצתי מזדמן לו חסד, בו האחד רואה את האחר ומבין שיש חלק מהאחר. הגבריות מתרחבת ומתפתחת ומכילה גם נשיות. כשמזדמן חסד אני אומר תודה.
ד"ר אלון רשף הוא מנהל המחלקה לבריאות הנפש במרכז הרפואי העמק מקבוצת הכללית
