דליה, מתיה ורוחמה, דיירות רשת הדיור המוגן "עד 120" שבתל אביב, מראות עד כמה חשובה ההחלטה לבחור בחיים מלאים בעשייה, ביצירה ובתוכן, במיוחד בגיל השלישי. דליה וולובלסקי ממשיכה להתנדב ולשנות את חייהם של ילדים בסיכון, מתיה שובל מגלה מדי יום את כוחה של היצירה, ורוחמה זיו מטפחת זוגיות ואהבה חדשה.
להתנדב מכל הלב ובלי ייסורי מצפון - דליה וולובלסקי
דליה וולובלסקי, בת השמונים ושלוש, שבעברה הייתה מורה ומנהלת מוערכת, בחרה לעבור לפני כארבע שנים לעד 120 שברמת החייל עם בעלה, שהיה מבכירי עורכי הדין בישראל ובעלים של משרד גדול ומוכר בהרצליה.
כך היא מספרת: "הייתי חדורת מוטיבציה לעבור לדיור מוגן, והוא זרם איתי. עיצבנו דירה יפהפייה שתהלום את צורכנו, והצטרפנו בשמחה לבית המיוחד הזה. זמן קצר לאחר שעברנו, הוא הניח את מפתחות המכונית, הארנק והטלפון ואמר שסיים את פרק העבודה שבחייו.
אחר כך סירב להשתתף בכל אינטראקציה חברתית, מאדם חד, שנון וחברותי הוא נהיה אדיש ושתקן. לימים אובחן כסובל ממחלת הדמנציה. מתברר שגם בחוסר מזל צריך מזל, יום-יום אני מברכת על כך שעברנו לכאן.
השהות פה מאפשרת לי להמשיך לחיות, להתנדב, לעשות כל מה שעושה לי טוב בלי נקיפות מצפון. כל עול היום-יום נחסך ממני, וכך גם המעטפת המדהימה, שניתנת לנו עם כל מגוון אירועי התרבות, הפנאי והיצירה, וחוסכת ממני את הצורך לטפל במנהלות התחזוקה, הביטחון והניקיון", היא מחייכת וממשיכה בדבריה: "שנים שאני עוסקת במפעל התנדבותי רב-ערך, אני מתנדבת במועדוניות לילדים בסיכון.
המועדוניות האלה מעניקות בית חם למאות ילדים בסיכון. אם לא הייתי עוברת לעד 120, יש להניח שהייתי נאלצת להיפרד ממפעל חיי. החיים כאן מאפשרים לי להעניק לבעלי האהוב זמן איכות, טיפול מסור, חום ואהבה, וגם להתעסק בכל מה שאני אוהבת ובלי נקיפות מצפון.
אני נהנית מכל האפשרויות שהבית מעניק לי, משתתפת בהרצאה או בפעילות, והכול נגיש ומשוחרר. בכל רגע אני יכולה לחזור לדירה שלנו, מה שהופך את החיים לנוחים ולנעימים הרבה יותר. להצטרף לבית הזה, זו החלטה שאני מברכת עליה בכל בוקר מחדש".
האושר ליצור, לצייר ולפסל - מתיה שובל
חייה של מתיה שובל, בת השמונים ואחת, דיירת עד 120 שבתל אביב, היו רצופים בקשיים. כשהייתה ילדה הוריה התגרשו, ואימה נאלצה לעבוד סביב לשעון. היא גדלה בדוחק ובבדידות, כשהיא מאמינה שבעתיד הדברים ישתפרו. כשהייתה בת שלושים ושלוש, אם צעירה לשתי בנות, התאלמנה ממיכה, בעלה.
''במשך השנים הייתי עסוקה בעיקר בהישרדות כדי להעניק לבנותיי תנאים נאותים לגדול ולצמוח. מאחר שאני אופטימית ושמחה מטבעי, תמיד האמנתי שיגיע היום ואזכה ליהנות מהטוב שבחיים ובעיקר משלוות נפש. אחרי שבנותיי בגרו, התחתנו והקימו משפחות, כשמלאו לי שבעים וחמש, החלטתי להצטרף לעד 120.
כאן, בסביבה חמה ומוגנת, יש לי פנאי להתמקד בעצמי, כך גיליתי את אהבת הציור והפיסול. אני מאושרת ליצור, והתוצאות משמחות גם את הסובבים. עבודותיי מקשטות כל פינה בדירתי ובבתיהן של בנותיי ונכדיי. זוהי זכות נדירה, לגלות כישרונות חדשים בגיל הזה".
מאז הגיעה מתיה לבית עד 120 בתל אביב, לפני כשש שנים, משפחתה מעידה שמתיה פשוט פורחת. היא מחלקת את זמנה בין חוגי היצירה והאומנות לזוגיות החדשה שמצאה בבית בתל אביב. "אף פעם לא מאוחר להיות מאושרת", היא אומרת בחיוך ומציגה לראווה שתי גומות חן.
לחיי האהבה - רוחמה זיו
רוחמה רז, בת השמונים, היא מאותן נשים מיוחדות שקשה להישאר אדיש אליהן. לצד חזותה החיצונית המרשימה, היא פיתחה במשך השנים קריירת הוראה כמחנכת, מורה לאנגלית ולספרות עברית, כשלימים הקימה עם בעלה את האגודה לרפואה ולמשפט, בה הייתה אמונה על פעילויות התרבות והחברה במשך 30 שנה.
רוחמה בחרה לעבור לעד 120 שבתל אביב עם בעלה שבתאי זיו, שבמהלך שהותם בבית חלה במחלת הפרקינסון, היא ליוותה וסעדה אותו עד ליומו האחרון.
''הייתה בינינו אהבה גדולה'', היא מספרת
בערגה. ''הכרנו בצבא, כשהוא שירת כמפקד מחלקת הבנות בעתודה, ואני הייתי בטירונות. התאהבנו, והיו לנו חיים ארוכים ומאושרים. עברנו לכאן ביחד, אך לפני כשלוש שנים הוא נכנע למחלה האיומה הזאת והלך לעולמו.
זמן קצר אחר כן הכרתי גבר מדהים, הגר בדירה סמוכה לדירתי". ההתאהבות החדשה בין השניים הציתה ניצוץ חדש של תחושת נעורים וחיזור. "שנינו באנו ממערכות יחסים טובות וארוכות שנגדעו שלא מרצוננו, אבל אנחנו חפצי חיים ומבינים שהחיים נמשכים. בחרנו שלא להתבצר בכאב ובבדידות, אלא בדרך אחרת ומתוך מודעות לאהבה. זוהי ללא ספק זכות גדולה, להתאהב מחדש בגיל השלישי".
אם גם אתם מבקשים לגלות איך החיים יכולים להיות בגיל השלישי, למצוא תחומי עניין חדשים, ליצור, לאהוב, ליהנות מחיי חברה עשירים בתוכן, מביטחון ומשקט נפשי, נשמח לספר לכם יותר על כל מה שמחכה לכם בבית 'עד 120' שברמת החייל, תל אביב.
לפרטים נוספים: 6120* | www.ad-120.co.il
בשיתוף עד 120
