מלחמת "חרבות ברזל" והאירועים הקשים בשבת השחורה שקדמו לה, הפכו באחת את המציאות של כולנו והותירו הלם שמסרב להתפוגג. אך בעוד שלמוקדי השלטון לקח זמן להתארגן ולפעול, התגייסו הרשויות המקומיות במהרה, לעטוף ולתמוך
את תושביהן. אחת הרשויות שהוכיחה יעילות רבה ופעלה מיידית ובאופן נחוש בעניין זה, היא עיריית ירושלים. בהנחיית ראש העיר, משה ליאון, נערכה העירייה במהירות ונכנסה למצב חירום, הפעילה את כל התוכניות שהוכנו עוד ברגיעה וגייסה את כל העובדים הרלוונטיים לטפל במצב. כך, סיפקה מעטפת חירום איכותית ורחבה לתושביה מיד עם פרוץ המלחמה.
גיל ריבוש, סמנכ"ל וראש מינהל שירותי קהילה בעיריית ירושלים, מספר כי כבר בשבת בבוקר החלו ההתייעצויות וההתארגנות לקראת היום הבא. "אזעקות בירושלים זה דבר נדיר יחסית", הוא אומר. "אבל במקום לשבת בבית בהלם, התחלנו לצפות את הדברים שנצטרך לעשות". ריבוש מוסיף כי עוד באותו הערב כינס ראש העיר, משה ליאון, את מנכ"ל העירייה ואת ההנהלה הבכירה להערכת מצב, כשבמקביל נפתח חמ"ל פעילות בחירום. "התחלנו לעשות סדר בתמונת המצב, עוד לפני שהתמונה התבררה במלואה", הוא אומר.
גם איציק נידם, סמנכ"ל וראש מינהל תפעול, מציין כי בעירייה הבינו עד מהרה שמדובר באירוע גדול שיצריך את הפעלת מטה החירום העירוני. "היתרון שלנו הוא בהיותנו גוף עתיר ניסיון וצוותים מקצועיים, שיודעים לתפקד היטב בעתות חירום, כמו בשיגרה", הוא מדגיש. "כבר ב-11:00 בבוקר קיימנו הערכת מצב עם פיקוד העורף ונציגי המשטרה, שבעקבותיה החליט ראש העיר, בין השאר, לפתוח באופן מידי את כלל המקלטים הציבוריים בעיר ולתגבר את סיורי הביטחון בכל השכונות, באמצעות אגף אכיפה ושיטור. גם מוקד 106 תוגבר והופעל באופן רציף, 24 שעות ביממה. היה לנו חשוב להעניק מענה לתושבים כל הזמן, ואכן כמות השיחות הייתה מטורפת ועלתה באופן ניכר לקראת מוצאי שבת".
הירתמות במלוא הכוח
הניסיון הרב בחירום הוכיח את עצמו עוד מתקופת מגפת הקורונה, שבה הרשויות המקומיות מילאו תפקיד חשוב ושימשו כעוגן חיוני עבור התושבים והקהילה. עם פרוץ האירועים הקשים, התגייסה עיריית ירושלים במלוא הכוח וביצעה פעולות שגרמו לתושבי העיר להבין ש"יש להם גב". "בעצם אפשר לחלק את העבודה שלנו מפרוץ המלחמה לשלושה תחומים - הסיוע לנפגעים, עזרה למפונים והקהילה הירושלמית שקיבלה את מירב תשומת הלב: מהמילואימניקים ובני משפחותיהם, דרך קשישים במצוקה ועד ילדים ללא מסגרות בית-ספריות", אומר ריבוש.
"בעתות שיגרה, המינהל שלי אמון על שירותים שוטפים לבעלי מוגבלויות, סיוע בענייני תעסוקה, טיפול במשפחות המוכרות לרווחה, טיפות חלב, צמצום פערים והעצמת החוסן הקהילתי. בעת חירום, בכובעי הנוסף כראש מכלול אוכלוסייה בחירום, אני אמון על סיוע מידי לכל מי שאינו יכול לצאת מביתו, כמו קשישים בודדים או חולי דיאליזה", אומר ריבוש. "ביחד עם המשנה למנכ"ל וראש מינהל תרבות, ספורט ופנאי, אריאלה רג'ואן, חברנו לסייע לכ-3,000 אנשים עם מוגבלויות. במקביל, סייענו כמיטב יכולתנו גם למילואימניקים, שלרוב פחות צורכים את שירותינו, כי הם נחשבים למגזר חזק, והפעם שמנו אותם בפוקוס".
במקביל, מעבר להערכות המצב העירוניות ולפתיחת המקלטים הציבוריים, נרתם מינהל התפעול באמצעות אגף האכיפה לטיפול בכ-3,000 מקלטים משותפים בבנייני מגורים, שדרשו פינוי מחפצים, תיקון תאורה או דלתות. "אמנם הבניין הוא באחריות הדיירים, אבל היה לנו חשוב לא להזניח ולשדר שאנחנו כאן עבור התושבים בתקופה הקשה הזו", מספר נידם. "כל קריאה נענתה בסיוע, בין השאר גם עבור תושבים ותיקים שהביעו מצוקה נוכח חלונות ממ"ד שנתקעו, או כל חשש מיגוני אחר. סייענו להם באמצעות עובדי העירייה, קבלנים והרבה מתנדבים שהושיטו יד".
ריבוש מציין בעצב שבימיה הראשונים של המלחמה הם ליוו משפחות שיקיריהן נהרגו באירועי הדמים, ותמכו בהן בעת קבלת הבשורה המרה. "סיפקנו סיוע באמצעות תמיכה רגשית וחיבור למערכות בקהילה ולגורמים הרלוונטיים, החל מעובד סוציאלי מהרווחה שהתלווה לשוטר לאחר זיהוי ודאי ועד ליווי אינטנסיבי, סיוע במיצוי זכויות ובכל דבר נוסף שנדרש", הוא מסביר. "ספרנו 50 הרוגים מהעיר, מחציתם אזרחים, החצי השני מכוחות הביטחון ועוד שבעה חטופים ירושלמים מהמסיבה. במקרים אחרים, היו הרוגים שאינם תושבי העיר, אך משפחתם מירושלים, ודאגנו גם להם. סך הכל דאגנו ללוות כ-90 משפחות מגוונות - מחיילים בודדים וקרוביהם, דרך זוגות צעירים ועד משפחות גדולות ומבוססות". לדבריו, ראש העיר נכח בכל ההלוויות וביקר בשבעה, ודאג להיות בקשר ישיר עם משפחות הנפגעים. "עם הזמן התחלנו לזהות צרכים נוספים והתחלנו לפתוח קבוצות תמיכה קהילתיות ומחבקות", הוא מוסיף.
נידם מציין, כי כאשר התבררה כמות הנרצחים מהעיר, הם מיהרו לצייד את אגף האכיפה בערכות אבלים. "מדובר בערכות שכוללות אוהל אבלים, שולחנות, כיסאות, מאווררים, תנורי חימום, וכיבוד - שאותן רכשנו. סיפקנו לכל משפחות הנרצחים את הסיוע הנדרש בציוד הלוגיסטי ובהקמה, וגם עבור משפחות חללי צה"ל, תוך שיתוף פעולה עם הצבא".
אלו עוד צרכים הצלחתם לזהות עוד לפני שנדרשתם למלאם?
ריבוש: "נתנו דגש מיוחד למתן סיוע נפשי, רגשי ולוגיסטי לכל מי שנזקק. באופן טבעי מתרכזים לרוב בתמיכה במעגל הראשון: הורים, בני זוג וילדים, ואילו אנחנו דאגנו לפתוח קבוצות תמיכה ולהזמין גם את הסבא והסבתא, שחווים את האירועים אחרת מההורים. לכולם מכנה משותף אחד, והפן הקהילתי מאוד עוזר לעבד את הדברים ולהעניק תמיכה וחיזוק נוסף. מה שהדהים אותנו, זה שהרבה אנשים נרשמו לקבוצות האלה עוד מבלי שפרסמנו. באופן אישי חשבתי שתהיה היענות מועטה, אבל נרשמו עשרות ונדרשנו לפתוח כמה קבוצות. עכשיו אנחנו מסייעים גם למעגל הדודים ובני הדודים, שלהם צרכים אחרים וחלקם תפקדו כאבות וכאחים של החללים והנרצחים. נמשיך לעשות ככל שיידרש לצד משרד הביטחון והבריאות, ולהיות קשובים לאזרחים עם פתיחת קבוצות תמיכה והרצאות נוספות".
נידם: "בנוסף למקלטים הציבוריים ולמקלטים המשותפים בבנייני המגורים, הכשרנו כבר בימים הראשונים גם את המקלטים בבתי הספר, כאפשרות מחסה נוספת עבור תושבי השכונות. סידרנו, פינינו ושיפצנו את מה שהיה צריך. לאט לאט, אחרי שנוכחנו שירושלים פחות מאוימת מערים אחרות, כמו אשקלון ובאר שבע, שאפנו להביא את העיר לשגרת חירום. וכך, ברגע שההנחיות אפשרו, היינו הרשות הראשונה בארץ שפתחה את מוסדות החינוך. עוד לפני שהתקבלה ההחלטה מפיקוד העורף על הפתיחה, התחילו לעלות תהיות בדבר אבטחת מוסדות חינוך. תגברנו את סיורי הביטחון בעיר, במיוחד סביב מוסדות החינוך תוך היעזרות בפקחים שלנו, בחיילים חמושים ובמילואימניקים 'בני המקום', והן מבחינת שעות הפעילות - והפעלנו כ-20 סיורי ביטחון במשך 24 שעות ביממה: בבקרים סביב מוסדות החינוך, ובערב אבטחה היקפית בשכונות. במקביל עיבינו את רמת הביטחון באזור קו התפר דרך אגף שיפור פני העיר ומערך הרובאים, הוספנו תאורה, גידרנו והוספנו מצלמות נוספות בחלק מהאזורים, שחוברו למרכז תצפיתניות ולמוקד ביטחון. במהלך החודשים האחרונים, מיגנו עשרות תחנות אוטובוס והוספנו עמודי מיגון כמענה לפיגועי דריסה. באופן כללי, מעבר למענה המקצועי שאנחנו מספקים מראש, אנחנו מאוד קשובים לציבור. התושבים הם בבחינת 'הסנסורים' שלנו ויודעים היכן הבעיות ונקודות התורפה".
כיצד פעלה העיר לקליטת המפונים?
ריבוש: "לא הרבה יודעים, אבל בזמן המלחמה באוקראינה הגיעו אלינו לעיר אלפי עולים ופליטים ונפתחו למעלה מ-10 מלונות ששימשו עבורם בית. כך צברנו ניסיון גדול, שאותו ניצלנו בעבודה עם המפונים במלונות. בין השאר, נרתמנו לסיוע בכרטיסי רב-קו לתחבורה ציבורית, בארוחות צהריים, בטיפולים רפואיים ועוד. באופן דומה סייענו למתארחים אצלנו מהצפון ומהדרום. הקבלנו את המלון לסוג של יישוב קטן, ובאופן כזה הפכנו את הלובי למעין סלון ציבורי. השתדלנו, ואנחנו עדיין משתדלים, לסייע באופן רגשי וכלכלי כאחד בעזרת המון רצון טוב ותחושת שליחות וערבות הדדית'".
נידם: "אנחנו הגורם שמסייע פיזית ולוגיסטית בכל עניין. בין השאר, דאגנו להקל על המפונים בכל הקשור לתווי חנייה בכחול-לבן ובתגבור מערך פינוי אשפה והניקיון. הפארקים הלאומיים שלנו הפכו למוקד עלייה לרגל מצד המוני המפונים, ששמחו לצאת החוצה מחדריהם ודאגנו להפוך עבורם את החוויה לנעימה ולמהנה ככל האפשר. אנחנו גאים בציבור הירושלמי, שמאוד מחבק ונרתם לעזור, גם כשהעיר עמוסה מתמיד. גם אצלנו בעירייה הייתה לנו הזכות לארח את מאיר גבאי, פקח מאגף האכיפה בשדרות ששכל את בתו בשבעה באוקטובר, לחבק אותו ולהעניק לו תעסוקה אצלנו בזמן המלחמה. הוא קיבל מאיתנו מדים, והשתלב בסיורים ובמשימות האגף בצורה מדהימה. כיום אנחנו ממשיכים לארח בעיקר מפונים מהצפון, כי הרוב הגדול חזר לביתו".
כיצד מתבטא הסיוע שלכם למשפחות המילואימניקים?
ריבוש: "החזרה משירות מילואים ארוך היא דבר מורכב מאין כמוהו, במיוחד בתקופת מלחמה. עדיין קיימת תחושת אי-ודאות ולפעמים יש צווי גיוס לעוד כמה חודשים. אנחנו חושבים תמיד כיצד ניתן לסייע. אמנם משרד הביטחון והביטוח הלאומי נותנים מענקים, אבל הסיוע שלנו הוא בין השאר במיצוי הזכויות. הקמנו קבוצת ווטצאפ ושלחנו מסרון לכל אנשי המילואים, שם קיבצנו את כל המידע, לוודא שאף אחד לא מפספס את כל מה שמגיע לו ואת כל השירותים הציבוריים האפשריים. אנחנו מסייעים להם גם בהכשרות מקצועיות ובהחזרתם לשוק העבודה ולשגרה בכלל. בין השאר, פיתחנו מתודות שיסייעו להם להתרגל מחדש לשגרה. אנחנו דואגים גם לחבר'ה צעירים שנמצאים במשבר חיים גדול, שחלקם נרשמו ללימודים וביטלו, ופחות זוכים לתמיכה. גם בכל הנושא המשפחתי אנחנו מסייעים: עם סדנאות בענייני הורות וזוגיות ועם אירועי תרבות, כמו תיאטרון פלייבק שמציג מגוון סיטואציות וסוגיות, באופן שגורם לאנשים להיפתח. אנחנו מזמינים, בין השאר, גברים מילואימניקים מדי שבוע 'להשתחרר' בפאב קהילתי. יש הרבה משפחות במשבר, שבהן האימהות ובנות הזוג הפכו לחד הוריות במשך תקופה ארוכה – ואנחנו משתדלים להיות במודעות ועם היד על הדופק בכל צורך ועניין".
בשיתוף עיריית ירושלים
