רוחמה דוינו
חמ"ל לנשות המילואימניקים
שנה לאחר נפילתו של סמ"ר משה דוינו ז"ל במבצע צוק איתן בשנת 2014, קמה יוזמה של סטודנטים ותושבים משכונת קטמון להנציח את זכרו באמצעות קפה חברתי. המשפחה הייתה מעורבת, והמחשבה הייתה להתאים את היוזמה לרוחו ולקרב באמצעותה בין תושבים ותיקים למשפחות צעירות שהגיעו לשכונה. "מושיקו היה איש של שלום, שמחה ואהבה, אדם חברותי, מקושר להמון חברים והבית היה מקום מפגש. הוא אהב את המטבח ואהב לבשל ולפנק והיה אך טבעי להקים את בית הקפה החברתי קהילתי 'הבוטקה להנצחת מושיקו'", מספרת אמו רוחמה דוינו.
כשהסתיימה יוזמת הסטודנטים, ביקשה רוחמה, גננת עם ותק של 40 שנים, להמשיך את ההנצחה. היא פרשה מעבודתה ולפני שנתיים החלה לנהל את בית הקפה.
ביחד עם שניים מילדיה הפכו את המקום למפעל משפחתי, כולל האחים והאחיות שלה ושל בן זוגה, שעוזרים בתפעול.
המינהל הקהילתי מקיים במקום אירועים חברתיים למבוגרים ולילדים, הופעות וסדנאות, והקהל מגיע להתארח בבית הקפה ובחצר היפה. עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הופעל הבוטקה כחמ"ל עם אירועים הקשורים לנשות המילואימניקים שגויסו. "ערכנו סדנאות פנאי כמו רקמה וציור, קיבלנו לכאן ארוחות מוכנות ועוגות ממשפחות שתרמו, וכשהבעלים חזרו, הזמנו אותם לסדנאות חזרה לשגרה. אני ממשיכה את המסר של מושיקו שאומר לי 'אמא, תמשיכי את החיים, את העשייה והנתינה'. ככל שאני נותנת יותר, אני מקבלת יותר. זה עושה לי טוב. שומעים ומדברים עליו וכל עוד זוכרים אותו, משמע הוא פה, איתנו".
פרויקט נוסף שיזמה לפני שנתיים, בשיתוף הרב של חב"ד בשכונה הרב אור זיו, הוא ה"פאן טראק", משאית אוכל המגיעה לבסיסי צה"ל ומפנקת את החיילים בארוחות מושקעות, מעשה ידי מתנדבים מהארץ ומחו"ל.
"היוזמה ממשיכה עד ימים אלה בתרומת ארוחות חמות לחיילים. מתחילת המלחמה הייתי בעוטף עזה כמו שלא הייתי בכל חיי", אומרת רוחמה.
בריינא קופרמן
חיבור בין נשות מגויסים לנשים חרדיות
בריינא קופרמן, (32), חיה בקהילה חרדית בשכונת גילה. היא אם לחמישה שבעלה אברך בישיבה, בעלת תואר ראשון במנהל עסקים ובעלת סטודיו לאימוני כושר לנשים בשכונה, אשר מכשירה סטודנטיות לחינוך גופני. עם פרוץ המלחמה החל הווטסאפ העסקי שלה לרחוש עם ביטולי שיעורים ובקשות להקפאת מנוי. היו אלה ימים של הלם, כאוס וכאב, והיא החלה להבין מלקוחותיה השייכות לקהילה הדתית לאומית ושבעליהן גויסו למילואים, שהן זקוקות לעזרה. "שלחתי הודעה לאחת המתאמנות ושאלתי האם היא זקוקה לארוחה למחר והיא ענתה שכן. הבנתי ש-80 אחוז מהבנות לא יוכלו לדאוג להכנת ארוחות כי הגברים מגויסים בצו 8. ידעתי שאוכל ליצור קשר עם הקהילה החרדית, הכוללת 400 משפחות וכן עם המתאמנות שלי, הבאות מכל גווני האוכלוסייה, כדי לבדוק מה צריך", היא מספרת.
מה שהחל משאלה קטנה, הפך מאותו רגע למיזם שנמשך חמישה חודשים, במסגרתו קיבלו נשות הקהילה הדתית לאומית ארוחות מבושלות מדי יום שני, רביעי ושישי. עד שאחרון החיילים חזר הביתה בתחילת מרץ, לפני שגויסו שוב, לא הייתה משפחה שלא קיבלה ארוחה חמה.
"העשייה הייתה הדרך היחידה להתמודד עם המצב בימים הראשונים, והעזרה בהכנת הארוחות הייתה הדרך היחידה לקום בבוקר. גייסנו תרומות לפיצה השכונתית, ואנשיה היו מוסיפים קינוח או צ'ופר, כי לא רצינו להפסיק. כשאדם עושה חסד ומעשה טוב, זה מְגדֵל ומרים אותו למעלה. הפכתי להיות משהו אחר מתחילת המלחמה ועד עכשיו".
נשות המילואים וקופרמן ארגנו ערב הוקרה אצלה בבית עם ארוחה, סדנה ושי לכל מתנדבת. "זה היה מעגל אחדות מדהימה של בנות משני המגזרים, שלא מתחברים בדרך כלל משום שכל אחד חי באמונותיו ובדעותיו. הבנות אמרו שאם בעבר היה דיסטנס, היום אנחנו דומות וקרובות זו לזו. זה משהו שלא רואים כל יום, ואני יכולה להעיד שבעקבות המלחמה יש בינינו
יותר חיבור. אמא שלי אמרה באותו ערב 'כאן רואים משיח'".
יותם וגנר-לבל
חמ"ל מתנדבים למען התושבים המבוגרים
כתושב שכונת קריית יובל, ידע יותם וגנר-לבל, תלמיד כיתה ט' בבית הספר התיכון הניסויי ירושלים, כי רבים מהתושבים הקשישים מתגוררים בבניינים גבוהים ללא ממ"ד, דוברים רוסית ברובם ואין מי שידאג להם בשעת חירום, כשהם מבולבלים ואובדי עצות. יובל החליט להקים קבוצה קטנה של חברים מתנדבים בני גילו, שתסייע לאותם קשישים להבין את הוראות החירום ולצלוח את התקופה הקשה, ומה שהחל מהשכונה שלו ומשכונת קריית מנחם השכנה, התפתח לשאר העיר. "קישרו אותי ללשכת הרווחה וכבר למחרת השבעה באוקטובר התייצבנו שם כל יום עם העובדים הסוציאלים כדי להסביר לקשישים את ההנחיות, לעזור להם להפיג את הבדידות ולמפות את כל הצרכים שלהם בימים האלה", הוא מספר. כל יום נוספו עוד ועוד מתנדבים שנקראו לעזרה דרך קבוצות הווטסאפ והרשתות החברתיות, וכך נוצר מערך של כ-150 מתנדבים, בגילאי 70-10, שדיברו, בישלו ואפילו ניגנו לתושבים הוותיקים בבתיהם או במסגרת הדיור המוגן שבו שהו. המיזם נמשך עד סוף חודש דצמבר ובמהלכו הוא מעריך שהם הצליחו להגיע לכ-850 קשישים. "מלבד עזרה לאותם אנשים, התעסוקה והעשייה עזרו גם לי להתגבר על תחושת חוסר האונים בתחילת המלחמה, מה גם שאבא שלי היה במילואים כל התקופה", אומר וגנר-לבל בן ה-15, שיזם וניהל את המערך לאורך כל הזמן.
שלי בונה
מתפרת חירום לציוד צבאי
כשבן זוגה של שלי בונה, (27) מעצבת תעשייתית בוגרת בצלאל, גויס למילואים בשבעה באוקטובר, היא החלה לשמוע ממנו על חוסרים בציוד. היא רק חזרה מנסיעת עבודה לחו"ל, ומיד החלה לגייס חברים מבצלאל, שלא למדו באותה עת, ויחד עם מתנדבים נוספים פתחה מתפרת חירום אזרחית התנדבותית להשלמת ציוד צבאי. כששירתה בצבא, עסקה בפיתוח וייצור מוצרים צבאיים, ולכן הבינה שהיא יכולה לגייס את הניסיון שלה לעזרה, תחילה בהתנדבות ואחר כך כמילואימניקית בעצמה, המנהלת את כל המערך. הם החלו את התפירה עם גזרה בסיסית וחומרים הכרחיים, ומ-15 מתנדבים הגיעו למפעל של 450 מתנדבים מרחבי העיר, גברים, נשים, ביניהן מתנדבת בת 93, חילוניים, דתיים וחרדים, מעצבי אופנה ומעצבים תעשייתיים, תדמיתנים ועוד. "הייתה התגייסות מדהימה ונהיינו כמו חברה ענקית עם מחלקות לוגיסטיקה ושילוח, ארוחות צהריים וערב למתנדבים. יצרנו אלפי פריטי מיגון מאלונקות ועד אפודים קרמיים, תיקים וציוד שחולקו לכל היחידות והחטיבות, מגבעתי וגולני ועד המיוחדות", היא מספרת. המתפרה עבדה במשמרות של כ-30 תופרים בכל פעם, כפס ייצור, ובמקביל עסקה מתפרה קטנה בתפירה של מוצרים שהיו זקוקים לפיתוח מיידי לפי צורך ספציפי, והאורות דלקו גם בשעות הקטנות של הלילה כדי להספיק לשלח את התוצרים לשטח. רצינו שירגישו בטוחים ומוגנים ולמרות שמאז חזרנו לשגרה וללימודים, אנחנו עדיין פעילים במתכונת התנדבותית מצומצמת".
מוריה מאיר
שותפה להדלקת משואת העובדים הסוציאלים
המלחמה העלתה את היקפי הפעילות של המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ירושלים, ובפסגת זאב עמדה ראש צוות העובדים הסוציאליים, מוריה מאיר, בפני אתגרים ומצבים שאף אחד לא הכיר: ליווי משפחות חטופים, ליווי משפחות שכולות, עומס שדרש את סיוע המחלקה, כ-20 אלף מפונים בבתי המלון בעיר, וכולם יחד במצב מלחמה.
מפסגת זאב יש שלושה חטופים בשבי, שניים מהם חיים ושלישי שגופתו מוחזקת בעזה, ושמונה נופלים - התמודדות קשה מנשוא. "לכל משפחה הצרכים שלה, אחת זקוקה להסעה כדי לצאת ולתפקד, שנייה זקוקה לגב כדי להשמיע את קולה, ואנחנו נדרשנו לכל אלה עם אחריות גדולה תוך עדינות, רגישות, צניעות וענווה, כשאנחנו לומדים מיומנויות חדשות תוך כדי תנועה", אומרת מאיר (40), שבתפקידה מובילה את השירות והמענה
לציבור.
ביום העצמאות האחרון היא ועובדים סוציאליים נוספים נבחרו להדליק משואה קבוצתית על פועלם כעובדי ציבור בימי הלחימה. השירות שהעניקו לא פסק לרגע, גם בין אזעקות וישיבה בממ"דים, גם כשהגיעה בשורה מרה ונדרשו ללוות אישה עם חרדה קשה או להודיע למטופלת ללא עורף משפחתי כי בנה היחיד נהרג. מקרה אחר שטופל הוא לוחם שחזר ממילואים לאחר חודשים שלא היה בבית, התעורר באמצע הלילה ואיים על אשתו בנשק בשל השפעות הלחימה. ובכל הזמן הזה השגרה ממשיכה עם מקרי אלימות, פגיעה מינית, קטינים בעלי קשיים ועוד, וחלק מהעובדות עצמן מתמודדות עם בעלים ובנים מגויסים.
"המחלקה ממילא זקוקה לאיוש תקנים ומתמודדת עם עומסים עוד מאז הקורונה, וכראש צוות נדרשתי לבחור מי העובד שייצא למשימות הקשורות במלחמה ומי ייצא לתת מענה שבשגרה, ולבצע תעדוף למי דרוש טיפול מיידי ומה יחכה. מאחר שתמיד קיימת תחושת אשמה, שאתה לא מגיע לכולם בזמן למרות שהיית רוצה, עליך כראש צוות להדהד לעצמך ולעובדים שאנחנו עושים את המיטב, תוך לימוד כיצד להתייעל ולחשוב בצורה יצירתית כדי להתמודד עם העומס", אומרת מוריה.
מאיר מציינת כי עיריית ירושלים למודת אירועים רגישים ופיגועים, והעבודה עם הממשקים בקהילה לאורך הדרך, אם בתחום הבריאות, הצבא ועוד, יצרה תשתית מוכרת וזמינה בשעת חירום. "בטקס הרגשתי שאנשים מבינים עד כמה תפקידו של עובד סוציאלי חשוב ומשמעותי, פרופסיה של ממש. לא פשוט לתכלל מידע בזמן משבר ולהמשיך לתת שירות מיטבי. העובדים היו מגויסים למטרה, נתנו מעצמם כשהם חדורי תחושת שליחות, גם אם מתמודדים בעצמם, ואני גאה בהם על כך. הרגשנו שאנחנו לא לבד, ומערך שלם של העירייה מאחורינו עם השירות המקצועי, סדנאות החוסן וההכשרות שקיבלנו. החיים התהפכו, ועוד נכונו לנו התמודדויות עם השלכות המלחמה, אבל אנחנו כאן, מאמינים בעבודה שלנו ומוכנים לתת מעל ומעבר", מסכמת מוריה.
בשיתוף עיריית ירושלים
