עולם משאבי האנוש נראה לעיתים כמו מרוץ חימוש של פינוקים. שולחנות פינג־פונג, תנאי שכר מפליגים, ארוחות שף וחופשות מפנקות בחו"ל גרמו לרבים מאיתנו לתהות אם העבודה היא המטרה, או רק אמצעי למימון הסטורי הבא. אבל אז הגיעה המציאות הישראלית המורכבת, המאתגרת והמטלטלת, והזכירה לנו משהו שנוטים לשכוח בתוך תרבות הפינוקים הארגונית – אנשים לא מחפשים רק מקום עבודה, הם מחפשים מקום להשתייך אליו.
אחד האתגרים המשמעותיים ביותר במערכת הבריאות הוא גיוס כוח אדם איכותי ושימור כוח האדם לאורך זמן. אנחנו פועלים בתוך זירת תחרות אגרסיבית מול המגזר הפרטי, וכשמוסיפים לזה את השחיקה שמתלווה לתפקיד – זה עלול להיראות במבט ראשוני כמו קרב אבוד. הרי איך אפשר לנסות להתחרות בבונוסים של חברות הטכנולוגיה או בתנאים הנוצצים של הקליניקות הפרטיות? התשובה, כך מתברר, נמצאת דווקא ב"למה" ולא ב"כמה".
לאחרונה אנחנו פוגשים במאוחדת יותר ויותר "עובדי בומרנג" – אנשי מקצוע מצוינים שעזבו לטובת המגזר הפרטי והחליטו לחזור. מחודש ינואר 2024 ועד היום, כ־10% מהעובדים שהתחילו לעבוד במאוחדת היו עובדים חוזרים. כשצללנו לסיבות החזרה שלהם גילינו שהן לא קשורות לתוספת כזו או אחרת בשכר, אלא לחלל שנוצר אצלם כשהפסיקו להרגיש שהעשייה שלהם משנה חיים, וכשתחושת השליחות והמשמעות פתאום נעלמה. השנים האחרונות, מהקורונה ועד אירועי 7 באוקטובר, חידדו אצל כולנו את הצורך להיות חלק ממשהו גדול מאיתנו. מצאנו שככל שהעובדים מחוברים יותר לאסטרטגיה ומרגישים שהם חלק ממנה, כך בהתאמה עולה רמת החיבור שלהם לארגון.
בחמש השנים האחרונות, שבהן מערכת הבריאות מילאה תפקיד חיוני כל כך בחיי היומיום של כולנו, אכן ראינו עלייה של כ־10% במחוברות עובדים. כשמוסיפים לכך את האפשרות להתפתח בארגון, אישית ומקצועית, על ידי מגוון הכשרות ולהתקדם למגוון תפקידים משמעותיים, התוצאה היא עובדים שלא רק מחוברים לארגון, אלא רואים את העתיד שלהם בו.
השיעור הזה לא מוגבל רק למסדרונות המרפאות. הוא רלוונטי לכל מנכ"ל או סמנכ"ל משאבי אנוש במשק. פינוקים, הופעות והטבות הם כלי חשוב, אך הם לפעמים בגדר תנאי סף ולא יוצרים מחויבות אמיתית. הם יוצרים שביעות רצון זמנית, אבל לא נאמנות. כשעובד מרגיש שהמהות של הארגון מנותקת מהערכים האישיים שלו, הוא יעזוב ברגע שתגיע הצעה כספית טובה יותר. לעומת זאת, עובד שמרגיש שהעבודה שלו היא עוגן של משמעות עבורו ועבור החברה יהיה הרבה יותר חסין בפני הפיתויים שבחוץ – ובאופן מפתיע גם לעיתים יתפשר על תנאי ההעסקה בתמורה לתחושה שהוא הצליח להוביל שינוי אמיתי, ולהיות חלק ממשהו שמתחבר לעולם הערכים שלו.
כמי שמנהל את המשאב האנושי בארגון בריאות, אני לא מציע לאף ארגון להזניח את התנאים הנלווים. אנחנו מחויבים להעניק לעובדים שלנו את המעטפת הטובה ביותר שאפשר, את התמיכה הניהולית הנכונה, לתגמל אותם על העבודה הקשה שלהם וכן – שיהיה להם גם כיף לקום בבוקר לעבודה. אבל אני כן מציע לעצור ולשאול: מה המשמעות שאתם נותנים לעובדים שלכם מעבר לתלוש המשכורת? האם הם מרגישים שהם בונים חומה, או שהם רק מניחים לבנים?
העתיד של שוק העבודה לא נמצא במלחמה על ה־Well-being לבדו, אלא ביכולת של ארגונים לייצר Do-being, עשייה שיש לה ערך. זה לא עניין של יחסי ציבור, זה המפתח האמיתי לחוסן ארגוני בעידן של אי־ודאות.
בשיתוף מאוחדת
