אוכלוסיית ישראל תמנה בקרוב עשרה מיליון איש. על—פי התחזיות ובהתבסס על קצב הגידול המסחרר, אוכלוסיית ישראל תכפיל את עצמה ב-30 השנים הבאות. בישראל ישנן כיום 2.5 מיליון יחידות דיור, כאשר 1.6 מיליון יחידות צפויות להיבנות עד לשנת 2040.
נתונים אלה עוררו בשנים האחרונות דיונים רבים על הצורך בזירוז תהליכי תכנון, שינוי מנגנוני חישוב הצפיפות (מיחידות לדונם, לאנשים, לק"ר) ועל צורת הבינוי המתאימה ביותר, לצד סוגיות הנוגעות להתאמת הבינוי לנפח האוכלוסייה הגדלה והולכת, כגון הוויכוח המוכר על יתרונות המגדלים למול "הבנייה המרקמית". שיח זה מתמקד במספרי אנשים, יחידות וקומות, אך נוגע רק בשוליים, במקרה הטוב, של צורת הבינוי, קנה המידה של הבניין ואיכות הסביבה.
צפיפות חסרת תקדים זו דורשת שיח רחב ורב-תחומי, תוך התמקדות בצורך המיידי בתכנון וארגון מחודשים של שטחי מדינת ישראל. הדיון מחייב התייחסות לכלל הרבדים ובהם חלוקה ופיתוח מקיים של אזורים עירוניים ומטרופוליניים על פני השטח, פיתוח מקיים של רשת התשתיות ותכנון המערכות הטבעיות כרשת אקולוגית ברמה הארצי והאזורית.
לאורך ההיסטוריה למדנו שריכוז יתר של אנשים בשטח מוגבל עלול ליצור תנאים של קונפליקט ופשיעה, עוני מוגבר, עלויות דיור גבוהות, עומסי תנועה, רמות גבוהות של זיהום, התחדשות עירונית הרסנית ומיגור משאבים סביבתיים.
לעומת זאת, על-ידי ניצול הריכוז של אנשים רבים בקרבת מקום, לחיים עירוניים בצפיפות יש פוטנציאל ליצירת מרכזים של פיתוח כלכלי רב-שימושי, פונקציות מרחביות, ניידות רכה ורב-מודאלית, לצד מוסדות חינוך ואקדמיה איכותיים ופעילים ומגוון מסלולי קריירה. מרכזים אלה הופכים למרכזים גדולים של יצירתיות בזכות המרחב המוגדר בו החברה פועלת ומתקיימת, או במילים אחרות - ל"צפיפות ללא גודש" יש ערך כלכלי, חברתי וסביבתי.
שאלות אלה עלו בכנס "אורבניזם בשדה המורחב" של בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, שהתקיים בתחילת חודש מאי בקמפוס החדש ע"ש ג'ק ג'וזף ומורטון מנדל. בכנס רב משתתפים, מקומיים ובין-לאומיים, הוצגו גישות שונות לתכנון המרחבים הבנויים והפתוחים.
לארח מערכות אקולוגיות בתוך המרחבים העירוניים
כחלק ממחקר השוואתי, שביקש לבחון את מקומה של ישראל ביחס למדינות הצפופות בעולם כמו הולנד, רואנדה ודרום קוריאה, ביוזמת בכירי בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל (בהובלת פרופ' מייק טרנר, ד"ר יואל סיגל וד"ר מיכל ברייר), ובשיתוף עם UNHABITAT, אוניברסיטאות במדינות אלה ובמימון משרד הבינוי והשיכון, מצאנו כי ישראל נמצאת במגמת גידול אוכלוסייה משמעותי, יחד עם רואנדה, לעומת הולנד, בה קצב גידול האוכלוסייה הינו יציב, ובשונה מדרום קוריאה, שם ישנה מגמה שלילית בהיבט של גידול האוכלוסייה.
המחקר מעלה מספר נתונים משמעותיים ביחס לתהליך האורבניזציה במדינת ישראל.
במחקר נמצא, כי קצב הגידול הדמוגרפי בישראל הוא בין הגבוהים במדינות ה-OECD ובעשורים הבאים הצפיפות בישראל צפויה להגיע ל-420 נפש לקמ"ר. כמו כן, מהמחקר עולה, כי הצפיפות מורגשת לא רק במרחב הבנוי, אלא גם בכמות הפקקים בכבישים, לצד צמצום המרחב הטבעי. בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD, רמת האינטנסיביות התנועתית בכבישים בישראל מאז שנת 2014 היא הגבוהה ביותר. עוד נמצא כי בהשוואה למדינות ה-OECD, ישראל היא בין המדינות החלשות, יחד עם מקסיקו ופורטוגל, בתיאום ניהול תשתיות חוצה רמות ממשל.
ללא חשיבה על תכנון מחדש בעקבות השינוי הדמוגרפי הדרמטי, תהליכי האורבניזציה יפגעו קשות במערכות הטבע וישראל תמשיך להיות יחד עם דרום קוריאה, המדינה המובילה בניצול שטחים פתוחים טבעיים וסמי-טבעיים לטובת בנייה בשטח העירוני.
לדברי עוז פישמן, חוקר בתוכנית התואר השני בעיצוב אורבני בבצלאל ורכז התוכן בכנס, הדיון סביב שטחים פתוחים מפספס את הפוטנציאל של המגוון הרחב שקיים בקרב השטחים שאינם בנויים בישראל. "אמנם שטחים פתוחים כמו יערות, שטחים חקלאיים ונחלים ממלאים תפקיד משמעותי לא פחות בערך האקולוגי, הכלכלי והחברתי שלהם בכל הנוגע לסביבה עירונית, אולם השיח על שטחים פתוחים מתמקד לרוב בשימושים אנושיים כמו פארקים, גני משחקים, אזורי בילוי, טיילות ושדרות. ולראייה, בנושא של חוסן תזונתי - ישראל מוצאת את עצמה במשבר שטחים חקלאיים, הבולט יותר מאי פעם לאור המלחמה באוקראינה ושבירת שרשראות האספקה בתקופת הקורונה ואחריו.
אם במדינות מפותחות אחרות היחס הממוצע בין שטח חקלאי לתושב הוא שני דונם לאדם, בישראל בשנת 2023 יש רק 500 מ"ר. עם תעשיית האגרו-טק המתפתחת בישראל ניתן למצוא פתרונות לשימוש יותר יעיל בקרקעות החקלאיות, אך תהליך כזה ידרוש תיאום חוצה תחומים, תוך התייחסות לרמה הכלל ארצית.
התפיסה התכנונית החד-צדדית של בנייה מסיבית של יחידות דיור ממשיכה לאיים ישירות על השטחים הפתוחים הטבעיים: יערות, ביצות, מדבר ועוד. כך, מערכות אקולוגיות מורכבות, שפותחו לאורך מאות אלפי שנים, ובעלי החיים מוצאים את עצמם בסכנה קיומית. ציפוף השטח הטבעי מחייב שינוי תפיסה תכנונית והבנה כי המרחב האנושי חייב להכיל מערכות אקולוגיות, כגון בתי גידול, מסדרונות אקולוגיים, שטחי חלחול ועוד.
במקום הפרדה חדה בין "ציוויליזציה" ו"שטח טבעי" נדע לארח מערכות אקולוגיות בתוך המרחבים העירוניים, וכך למתן את ההשלכות השליליות של הצטופפות על הסביבה העירונית. דוגמה טובה למהלך כזה היא התוכנית לנחל געתון למרכז העיר בנהריה: מרכז עירוני צפוף, שמציע סביבה פורייה לציפורים, דגים וצמחים בסכנת הכחדה, לצד מסחר ומרחבים ציבוריים לשימוש תושבי העיר".
"תם עידן הבנייה צמודת הקרקע"
על רקע זה, לצד תכנון המרחב הפתוח, נדרשת חשיבה והגדרה מחודשת לפיתוח מקיים של המרחב הבנוי, כיחידה אינטגרטיבית, זאת בכדי לייצר מרחבים אזוריים התומכים אחד בשני. מעבר לצורך בפיתוח טיפולוגיות ומודלים חדשים בכל קנה המידה, מהרמה הארצית ועד הרמה האזורית והמקומית, נדרש שינוי בפרדיגמות התכנוניות הקיימות. פיתוח המרחב הפתוח במקום תפיסה שמסתפקת בשימור המרחב הפתוח; התחדשות עירונית רב-רובדית במקום ציפוף בתוספת יחידות דיור; ותכנון תשתיות על בסיס רשתות משולבות עם המרחב הבנוי ולא בנפרד מהם.
לפי אדריכל ייטב בוסירה, ראש לימודים מתקדמים בבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל, "תם עידן הבנייה צמודת הקרקע ואסור לאפשר אותה. יחד עם זאת, בווריאציות מסוימות היא יכולה להניח את התנאים להתפתחות של צורת חקלאות ושל מרחבי יצרנות ולוגיסטיקה איכותיים ומותאמים לאתגרים העכשוויים. לעיתים, מעט בנייה חקלאית מאפשרת קיום אורחות חיים מסורתיות (בחלק מהמרחב הבדואי, לדוגמה), שמסייעות לשמירה על השטחים הפתוחים (בשל המרעה והטיפול העונתי באדמה).
ברמה הארצית, קיימת תוכנית לאומית המגדירה את השמירה על השטחים הפתוחים ומערכות הטבע, אך ללא פתרון מרחבי ארצי לפיזור האוכלוסייה, נמשיך לראות ציפוף של אזורי המרכז וקושי למשוך אוכלוסייה לאזורי הפריפריה. אם מסתכלים על דוגמאות מהעבר, במדינות כמו הולנד, הצעד הראשון, שדורש השקעה ותיאום בין כל רמות הממשל, הוא בפיתוח רשת תחבורה ציבורית יעילה ונגישה, הפרוסה בצורה שוויונית, שנותנת מענה לא רק לאוכלוסייה הקיימת אלה גם לעשרת מיליון בני האדם הבאים.
ברמה האזורית, יש לפתח מודלים חלופיים לפיתוח אזורי מטרופולין שמאזנים בין הבנוי והפתוח, כחלופה למודל החד-מוקדי. לגבש מודלים רב-מוקדיים, המאפשרים פיזור מרוכז של האוכלוסייה, לא רק בגליל ובנגב אלא בכל רחבי הארץ. ניתן ללמוד ממודלים כמו ה- RANDSTAD בהולנד הבנוי על ארבע ערים הסובבות לב ירוק של חקלאות ופנאי.
ברמה המקומית נדרשת עבודה מעמיקה, בשיתוף עם השוק הפרטי והמגזר הציבורי, לפיתוח מודלים מרחביים חדשניים לציפוף לפי ערכים המוגדרים באג'נדה האורבנית העולמית לטובת יצירת מרחב מקיים, מכיל, בטוח וחסין. להשגת ערכים אלה יש צורך בפיתוח מודלים חכמים ומגוונים, שיידעו לתת מענה למגוון האוכלוסיות שמאפיינות את מדינת ישראל.
מטרות אלה דורשות זיהוי החסמים העיקריים למימוש מודלים חלופיים בחוק הבנייה, בתקנות, בהליך מכרזי תכנון, בשיטות הבנייה ובהליכי התכנון במגזר הציבורי".
להתמודד עם איי החום וההצפות האורבניים
לפי אדריכלית הנוף פרופ' אליסה רוזנברג, מרצה בבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל, "המדיניות המקומית בנושא משבר האקלים נמצאת בפיגור חמור ביחס לעולם, אך בכל זאת ישנן יוזמות חשובות של פיתוח פתרונות להתמודדות עם איי החום האורבני (או יותר נכון, התייחסות לנוחות תרמית) על-ידי יצירת צל והרחבת היער העירוני. כמו כן, הוצגו תוכניות המתמודדות עם תופעה נוספת הקשורה למשבר האקלים - ההצפות העירוניות כתוצאה מאירועי קיצון יותר דחופים על-ידי תכנון אגני, המשלב תכנון שטחים פתוחים עם ניהול נגר. דוגמאות אלה מצביעות על מגמה חיונית בתכנון שטחים פתוחים כשטחים רב-תפקודיים: בו זמנית כמרחבי פנאי וגם כתשתית פונקציונלית שתוכננה באופן מערכתי".
במקום לעסוק רק במרחב הבנוי ולנסות לא לגעת במרחב הפתוח, הכנס העלה את הצורך להרחבת שדה הפעולה של האורבניזם מעבר לתחומי הידע הקיימים ומעבר לטריטוריה המקובלת של "העיר". הוא מעלה צורות שונות של "אורבניזם", שמצויות מעבר לגבולות העיר, לעיתים ארעיות ושונות מההגדרות המוכרות של מה שמכונה "עירוני", שלא תמיד עוקבות אחר הכללים או הדוגמות של השיח המקובל של "אורבניות טובה". מרחבים אורבניים בישראל שימשו כנקודת ההתייחסות ומקרה הבוחן שלנו לבחינת שאלות אלה, הן כדוגמאות של מצבי קיצון להרחבת השדה, אך גם כתקדים לקיצוניות עתידית הצפויה במקומות אחרים בעולם.
הציפוף דורש שינוי פרדיגמה
לדברי פרופ' מייק טרנר, חוקר ראשי במחקר שמבוצע בימים אלה בהובלת בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל, אוכלוסיית מדינת ישראל היא חצי מזו של העיר איסטנבול. "אי אפשר לנהל מדינה בריבוי רשויות מקומיות, ללא שום תיאום. יש לשאוף לשמירה על רצף ארגוני באמצעות האשכולות של השלטון המקומי, שהינו שלב ראשון לתכנון מושכל ומקיים יותר. אין ספק שהציפוף דורש שינוי פרדיגמה - לא עוד תכנון של המרחב הבנוי, תוך השארת יתרת השטחים הפתוחים, אלא תכנון השטחים הפתוחים כמרחב למחייה ופנאי, תוך שימור על המגוון הביולוגי והתייחסות יתרה לציפוף. אורח חיים חדש, תרבות של שיתוף פעולה, סובלנות, נשימה ארוכה, סבלנות סביבתית וקבלת האחר דרושים פה על מנת למנוע את הפיצוץ שעלול להשפיע על כולנו ולגרוע מאתנו את המשאבים שיש לשטחי המדינה להציע".
"אורבניזם בשדה המורחב" מציע להבין את מערך המרחב הבנוי והפתוח כמערך אחד ואינטגרלי, בכל קנה מידה, ולקבוע עקרונות יסוד מרחביים כדי ליצור מערכת מאוזנת. זאת בדומה לחתך העמק של הביולוג פאטריק גדס, שלא רק תכנן את עיר הגנים תל-אביב, אלא גם הציע, כבר לפני יותר מ- 100 שנה, להסתכל על העיר כמערכת אקולוגית אזורית הקשורה בצורה ישירה למרחבים החקלאיים והפתוחים שלצידה. לא מאוחר מידי לשלב כוחות ולהמשיך לעבוד לקראת שינויים מהותיים בתכנון המרחב בכלים הקיימים ובפיתוח כלים חדשים.
הכותבת היא ראשת בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
