חינוך לערכים בעולם ללא סולם ערכים

התהליך הסוחף והמהיר של אובדן קני המידה המוסריים, בעיקר בקרב בני נוער, מחייב חינוך מעורב ומשפיע המשלב מאמץ משותף של בית הספר ושל ההורים. דעה

אהוד שמיר
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
shutterstock
צילום: shutterstock
אהוד שמיר
תוכן שיווקי

מהי אמת, ומהו שקר? מהו יפה, ומה מכוער? מהו מוסרי, ומה איננו כזה?
בעבר, הייתה הסכמה רחבה על כך. היא התבססה על מסורת ארוכה, ששורשיה בעשרת הדיברות ובהתייחסות מתמדת למה שנכון ביחסים בין אדם לחברו ובינו לבין החברה. "נצור לשונך מדבר מרמה, בקש שלום ורדפהו", הייתה אמירה מוסכמת, ומי שלא נהג כך עשה את הרע בעיני אלוהים ואנשים.

אהוד שמיר | צילום: עצמי

היום, נפרצו הסכרים. מה שרע או מה שטוב איננו חלק מאמנה חברתית, אלא נתון לשיפוטו של כל אחד. זהו, כפי שקובעת האמרה שכבר קנתה לה אחיזה, עולם של "פוסט אמת". עיתונאי שבדק את התייחסותו של המועמד לנשיאות דונלד טרמפ, מצא שמכל אמירותיו רק 14% היו דברי אמת. 50% היו שקרים, והשאר על הגבול שבין אמת לשקר. וזה לא הפריע כלל, לא לו ולא לקהל תומכיו.

בהתאמה, גם הנורמה של כבוד לזולת התדרדרה וההשתלחות הפראית באחר הפכה לדבר מותר ומקובל. הקריאה "השליכו את הכלבה (הילארי קלינטון) לכלא" הפכה לסיסמת הקרב של האספסוף וקיבלה את ההכשר של טראמפ. מזכירה בבית הספר אמרה לי אחרי הניצחון של טראמפ: "כל השנים אני מחנכת את תלמידיי להתנהגות טובה, ועכשיו בא האיש הזה והורס הכל".

אכן, טראמפ בועט ומבזה ערכים מקובלים וכמנהיג לשעבר של המדינה המובילה בעולם, הוא נותן בכך דוגמה לרבים. אבל התופעה שהוא מייצג איננה רק התנהגות אישית. הוא נותן ביטוי לתהליך עולמי של התפוררות הנורמות המקובלות ושל אובדן קני מידה מוסריים. מה שהיה בעבר מחוץ לגדר, היום הוא בשימוש יומיומי; והאבחנה בין מה שנכון לבין מה שלא, מתערפלת ומתמסמסת.

בשפה המדוברת, גם בכלי התקשורת, הפכה המילה "כוסית" למילה רגילה, לגיטימית, שמשתמשים בה גם אמנים. יש מילים אחרות לתאר נערה מושכת. אבל דווקא המילה הזאת זכתה למקום של כבוד. מה שקיצוני וסקסי יותר נדחף למקום הראשון, מבלי שאנשים יתנו את הדעת על כך.

ממה שפורסם על השיחות בין נתניהו לנוני מוזס, נחשף פן נוסף של התפוררות קני המידה המוסריים: התוכן של עיתון משפיע הפך לסחורה בין שני בעלי אינטרסים.
התפוררות הערכים והנורמות איננה תופעה חולפת ושורשיה מעמיקים מיום ליום. זוהי סכנה המערערת את יסודות החברה שלנו ומאיימת למוטט את דרך החיים הדמוקרטית.

חשיבות החינוך לערכים
התהליך הזה של אובדן קני המידה לדברים נכון לגבי החברה כולה, אבל הוא סוחף ומהיר במיוחד אצל בני הנעורים. כאן העכבות רופפות יותר והמשיכה לפרוץ את הגבולות הקיימים חזקה יותר.

בספרם מעורר המחשבה של גורדון נויפלד וגאבור מאטה, "אחזו בילדיכם", הם מתארים תהליך רחב היקף של התרופפות הקשר בין הורים לילדיהם, ושל פיחות מדאיג בהשפעת ההורים על ילדיהם. את מקום הקשר המשמעותי עם ההורים תופס הקשר עם בני הגיל. "החברים האלה הופכים למצפן הפעיל של הילד. הוא יבקש קירבה אצל חבריו, הוא יפנה אליהם בחיפוש אחר דוגמאות איך להתנהג, מה לומר ומה לעשות. חבריו יהיו הפוסקים מה טוב, מה קורה, מה חשוב, ואפילו איך הוא מגדיר את עצמו". ואילו אנחנו, ההורים, "יכולתנו להעביר את הידע שלנו פחתה. איננו מרגישים שאנו מוסמכים להנחות את ילדינו להגשמת הפוטנציאל שלהם. לעתים הם חיים ומתנהגים כאילו פותו להתרחק מאיתנו ע"י שירת סירנות כלשהי, שאיננו שומעים... הפער שנפער והולך בין הילדים למבוגרים יכול להיראות לפעמים בלתי ניתן לגישור".

מה שהיה הנורמה בכל מהלך האבולוציה האנושית ועד מלחמת העולם השנייה לערך, פסק מלהיות כזה.

אבל ילדים, הם ממשיכים, "לא זו בלבד שאינם כשירים לכוון אחרים, הם אפילו אינם מסוגלים לכוון את עצמם. החברים של ילדינו אינם יכולים להעניק לילדינו תחושה של עצמם, להבחין בין טוב לרע ובין עובדה לדמיון, לזהות מה פועל ומה לא, ולכוונם לאן ללכת ואיך להגיע לשם".
דבריהם של גורדון וגאבור נכונים במידה רבה גם לחברה שלנו. בעולם כזה, שמצפונו הערכי אבד ושאין בו עוד סמכות שתאמר מה נכון ומה לא, עולה מאוד החשיבות של החינוך לערכים בבית הספר. אם אין מצפן ויכולת ההורים להידבר ולהנחות את ילדיהם אבדה, הרי המועמד הטבעי למשימה הוא בית הספר.

בית הספר אינו יכול לבוא במקום ההורים. אבל הוא כן יכול להשתתף בתהליך של הגדרת עצמם של הילדים והנערים; של הבחנה בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין נכון ללא נכון. בתהליך הזה משתתפים אנשים מבוגרים משדרות שונות של החברה, המצביעים על הדרך הנכונה בעיניהם ללכת בה, ואף הופכים לדמויות הזדהות של התלמידים. כלומר: צריך לבוא כאן מאמץ חינוכי משותף של בית הספר ושל ההורים, בהשתתפות פעילה של התלמידים, בבניית האני האוטונומי, המודרך על ידי מצפן ערכי פנימי.

אפשר היה לצפות שהמערכת החינוכית תציב את ההתמודדות עם התהליך הזה בראש סדר עדיפויותיה. אבל למעשה, ההתמודדות בשטח היא מקרית וקטועה. מעבר למישור ההצהרתי ולעימותים נקודתיים, אין למערכת החינוכית מסר חד וברור, המגיע ומשפיע בשטח. עיקר עיסוקו של בית הספר הוא בהעברת חומר ובחינות הבגרות. העבודה החינוכית האמיתית נזנחה, ולתוך הריק שנוצר חודרים הלכי רוח של פחדים, חוסר ביטחון, אדישות לזולת, התנשאות, אנוכיות ושנאת הזר. האמונה ביכולת לשנות ולשאוף לחברה טובה יותר - נעלמה. מה שהיה בעבר חברה דמוקרטית ופתוחה, מפנה בהדרגה את מקומו לתפיסה לאומנית ומסתגרת.

התהליכים האלה הם במידה רבה סטיכיים, והם תוצאה של העמדה הניטרלית של בית הספר: "אנחנו לא נכוון את התלמיד, ולא נורה לו כיצד לחשוב".
אבל חינוך פירושו התערבות והשפעה. לא להניח לדברים לקרות, אלא לנסות לכוונם. נכון, יש רתיעה מוצדקת מפני שטיפת מוח. אבל אסור שטראומות העבר יהפכו לבלם על המציאות של היום. הבחירה איננה בין שחור ללבן. יש גווני ביניים. הדרך הנכונה היא של דו-שיח פתוח ומתמשך. מצד אחד, נציג את הדברים בכל מורכבותם וניתן לתלמיד חופש אמיתי בהבעת דעתו. מצד שני, המחנך הוא משתתף, ומשתתף חשוב בדיון, והוא חייב לנקוט עמדה ולהסבירה. במרכז הדיון יעמדו ערכים והתייחסות המשתתפים אליהם. כך, בתהליך רצוף ונמשך ייבנה מחדש מצפן ערכי, ועמו – ביטחונו של החניך בעצמו ובחברה שהוא חי בה.

ראוי לציון
אהוד שמיר, שימש במשך למעלה מ-30 שנה כמחנך ומורה במוסד "בקעת כנרות". מאז ועד היום, הוא יוצר את התוכנית "חברה משתנה" – תוכנית עבודה לחינוך לערכים, המאפשרת לתלמידים להיחשף לאנשים ולנושאים חברתיים שונים וגורמת לחשוב מחדש על דברים מהותיים לנו כבני אדם בוגרים.

פרטים נוספים באתר: האתגר: חינוך לערכים: www.ehudshamir.co.il