ילד שלומד היום בכיתה א' יהיה בן 25 בשנת 2040. הוא ינסה למצוא עבודה בשוק שאף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין כיצד ייראה. הוא יתמודד עם קבלת החלטות בעולם מוצף מידע, חלקו אמיתי וחלקו לא רלוונטי. הוא יחיה בחברה שכבר היום מתקשה לנהל מחלוקות. המערכת שאמורה להכין אותו לחיים האלה עדיין מכשירה אותו כאשר הלמידה ממוקדת מורה שהוא מקשיב לו, על דבריו הוא נבחן וכל אלה כשהוא עדיין יושב בכיתה עם טורים ושורות. זו כבר אינה רשלנות – זה הימור על עתידן של החברה, של הכלכלה ושל המדינה. הימור שעלול לשלוח אותנו לחצר האחורית של אומות העולם, הימור שבו ייתכן שנפסיד. פרופ' שמעון עמר, נשיא המכללה האקדמית לחינוך אורנים, מניח את האמת שלו על השולחן: "אם לא נתעשת, כולנו, בכל הדרגים האמונים על החינוך, ונשנה את המציאות אנחנו חורצים את גורל החברה הישראלית והמדינה ומובילים אותן למחוזות לא טובים, וזאת בלשון המעטה". לדבריו, "כשנתפוס את גודל המשמעות ונבין שהמערכת התפוררה, כבר לא יהיה מה לתקן וגם לא תהיה לנו הזכות לתקן".
לפצח את ההתמכרות לידע כמשאב סגור
המכללה האקדמית לחינוך אורנים, המוסד האקדמי הגדול בצפון לתחומי החינוך וההוראה, פועלת כבר שבעה עשורים. פרופ' עמר אינו איש חינוך קלאסי שצמח בתוך כללי המערכת. הוא הגיע לעולם האקדמי אחרי שנים ארוכות ואינטנסיביות באינטל ובתעשיית ההיי־טק – סביבה שבה הצלחה נמדדת ביכולת להמציא את הגלגל מחדש, להסתגל למערכות מורכבות ולשרוד בתנאי אי־ודאות. כשעבר מהמגזר העסקי ללב העשייה החינוכית נחשפה בפניו תהום עמוקה בין התוצר של בתי הספר לבין הצרכים האמיתיים של החיים עצמם.
"כשאתה מנהל מערכת חינוך", אומר פרופ' עמר, "אתה חייב לשאול את עצמך שאלה אחת פשוטה: עד כמה אני גורם לאושר של העם שלי, של הילדים האלה, של המשפחות שלהם? זו שאלה שכמעט לא נשאלת במסדרונות המערכת, וזה כואב".
אני רגיל לשמוע הייטקיסטים ואנשי חינוך מדברים על מצוינות, הישגים ו-5 יחידות במתמטיקה. אתה מדבר על אושר.
"מבחינתי, תפקידה של מערכת החינוך הוא לצייד את בוגריה בארגז כלים של חוסן ותחושת ערך פנימית. אושר זה לא 'להרגיש סבבה' או הנאה רגעית. אושר זה לדעת שאתה שווה משהו ושגם בעתיד, כשהעולם ישתנה, תהיה רלוונטי. זו תחושת מסוגלות, מימוש עצמי, הידיעה שאתה יכול להתמודד עם טלטלות בלי לקרוס. זהו הנכס היחיד שלא נשחק כשהשוק משתנה. מערכת חינוך שמתעלמת מכך – גם אם תייצר גאונים במתמטיקה – מפספסת את הייעוד ההיסטורי שלה".
פרופ' עמר מעגן את ההגדרה הזו במציאות הכי קרובה אליו. "אני מסתכל על הנכדים שלי", הוא מספר, "והם מאושרים. למה? כי הם לומדים במקום שבו המורים גורמים להם להרגיש בעלי ערך. הם קמים בבוקר בידיעה שהם הולכים למקום שרואה אותם, שמכוון למימוש העצמי שלהם. זוהי ההוכחה הניצחת לכך שבית הספר יכול להיות מקום של צמיחה והגשמה עצמית ולא רק של ציות לכללים נוקשים. זה אפשרי, וזה קורה".
אז למה המהפכה הזו עדיין לא הגיעה לכל כיתה? פרופ' עמר מצביע על שורש הבעיה: ההתמכרות המערכתית לידע כמשאב סגור. המורה מתפקד כצינור להעברת מידע – הוא מעביר, התלמיד קולט, והמבחן בודק כמה "נזילות" היו בדרך. אבל בעולם שבו גוגל ושלל כלי הבינה המלאכותית כבר יודעים הכול, המודל הזה לא מתאים ל־2026.
"אנחנו מגדלים דורות של צרכני ידע במקום לגדל יצרני ידע", הוא טוען. "היום הידע מתיישן ברגע שהוא יוצא מהפה. מה שלא מתיישן אלו המיומנויות: היכולת להטיל ספק, לשאול שאלות קשות, לאמת נתונים – להסתכל בזכוכית מגדלת ולא להאמין לכל פייק־ניוז שרץ ברשת. לעבוד בצוות, להתמודד עם חוסר ודאות. אלו כלי ההישרדות האמיתיים של המאה ה־21".
אם הידע כבר בחוץ והסמכות לא בלעדית, מה נשאר מתפקיד המורה בכיתה?
"כל עוד המורה תופס את עצמו כבעל הידע הבלעדי, שום טכנולוגיה לא תעזור. אנחנו מחפשים מורים שיודעים לרדת מהבמה. אנחנו רוצים לראות תלמידים שמלמדים אחד את השני ואולי אפילו מחדשים למורה שלהם. זהו שינוי דרמטי בחוזה שבין מורה לתלמיד: המורה הופך ממקור הסמכות למנטור, למי שמייצר את התנאים לסקרנות ולחקר משותף".
לדבריו של פרופ' עמר, כשהמורה הזה יוצא לשטח הוא הופך לסוכן שינוי. "הוא לא רק מלמד את הכיתה שלו בצורה אחרת, הוא גם משפיע על המנהל, על חדר המורים ועל הקהילה כולה".
התלמידים כשותפים פעילים בבניית הידע
כדי להפוך את החזון הזה לפרקטיקה פיתחה מכללת אורנים מודל פדגוגי שמפרק את האופן שבו הוראה ולמידה נתפסות היום. נקודת המוצא של המודל היא התוכן עצמו. "העולם", אומר פרופ' עמר, "אינו מחולק למגירות של היסטוריה, ספרות או מדעים, וגם הבעיות האמיתיות שאנשים פוגשים בחיים אינן נפתרות מתוך תחום אחד סגור".
"מהנדס בהיי־טק לא עובד לבד", הוא מסביר. "המהנדס יושב עם כלכלן, עם איש שיווק, עם אנשים מתחומים שונים כדי לבנות מוצר". מתוך התפיסה הזו, באורנים לומדים באשכולות שמחברים בין תחומים. למשל, אשכול יצירה ותנועה מפגיש בין אמנות, תקשורת וספרות סביב שאלות ותהליכים משותפים.
גם הפדגוגיה עצמה משתנה. הלמידה נשענת על עבודה שיתופית, חקר ופרויקטים, והתלמידים שותפים פעילים בבניית הידע ולא רק מקבלים אותו מוכן. המרחב הכיתתי מתקרב, במכוון, לאופן שבו אנשים עובדים ולומדים מחוץ למערכת החינוך.
הטכנולוגיה משתלבת בתוך התהליך הזה כחלק טבעי מהשגרה. לא כתחום נפרד ולא כיעד בפני עצמו, אלא ככלי עבודה שנמצא שם בדיוק כפי שהוא נמצא בעולם שמחוץ לקמפוס.
השינוי המוחשי ביותר הוא כנראה המרחב עצמו. הסידור המוכר של שורות וטורים מפנה מקום לסביבות למידה משתנות. לפעמים לומדים בתוך הכיתה, לפעמים מחוצה לה, בטבע, בחינוך יער, בבית או אפילו בסופרמרקט. ההיררכיה הפיזית, שבה מורה עומד ותלמידים יושבים מולו, נעלמת ומפנה מקום ללמידה שמתרחשת בכל מקום שבו מתעוררת שאלה.
"אנחנו רוצים להפיל את החומות", אומר פרופ' עמר, "גם את החומות הפיזיות וגם את החומות המנטליות בין המורה לתלמיד ובין הכיתה לעולם".
הפלת חומות כזו מחייבת שינוי תפיסתי עמוק גם מצד מי שעומדים בראש המערכת. פרופ' עמר, שמכהן כנשיא אורנים בשנתיים וחצי האחרונות לאחר שכיהן כנשיא מכללת אוהלו וכנשיא המרכז האקדמי ויצו חיפה, רואה בכך דרישת יסוד מהתפקיד עצמו. גם כשהוא מתקרב לגיל 70, הוא מתעקש להישאר בתנועה.
"אפילו כנשיא מכללה אני מחפש כל הזמן את השיעור הבא וזה דורש ענווה", הוא אומר. "לאחרונה איש צוות צעיר הציע דרך אחרת לטפל בסוגיה שעסקתי בה. הוא הצביע על מיומנות שלא הייתה לי באותו רגע, אבל ברור לי שהיא תהיה הכרחית בהמשך". הרגע הזה לימד אותו לקח. "אני חייב להישאר תלמיד עד יומי האחרון. מי שלא רוכש מיומנויות חדשות בזמן נשאר מאחור, בלי קשר לגיל, לתפקיד או למספר התארים שעל הקיר".
מחברים חינוך, תעשייה וקהילה
בלב הגישה הזו עומד "מרכז החדשנות" של המכללה. פרופ' עמר מתאר אותו כ"ארגז חול" שבו החוקים משתנים. "בכיתה רגילה החוזה הוא תלמד ותיבחן. במרכז החדשנות החוזה הוא: תעז ותנסה. אסור לי לשים לך גבולות, כל עוד בסוף אתה מראה לי יכולת וביצוע. זה המקום לטעות ולצמוח".
יש תיאוריה ויש מציאות, והמציאות הישראלית נוטה לאתגר את המודלים כשהיא מפגישה אותם עם משבר אמיתי. זה קרה לאחרונה כאשר המכללה התמודדה עם מתקפת סייבר מורכבת ששיבשה מערכות. "נאלצנו לפעול באי־ודאות", אומר פרופ' עמר, "ללא פתרון מוכן מראש".
לדבריו, ההתנהלות באותו רגע המחישה את מה שהוא מנסה לקדם ביום־יום. "מרצים וסטודנטים היו צריכים להסתגל, לחשוב אחרת ולמצוא דרכים להמשיך לפעול. זה בדיוק סוג ההתמודדות שאנחנו רוצים לפתח – היכולת ללמוד, להגיב ולהמשיך לתפקד גם כשאין שגרה שאפשר להיאחז בה".
המודל הזה דורש מצרך נדיר מאוד היום בחברה הישראלית: אמון. איך בונים אותו?
"חדשנות וטכנולוגיה הן כלים חשובים, אבל הן לא העניין עצמו. כל מה שסיפרתי לך לא יכול לקרות אם אין בבסיס אמון בין אנשים. בלי אמון הדדי, זה לא עובד. אם אין יכולת לעבוד יחד, להקשיב, להכיל מורכבות – שום שינוי פדגוגי לא יחזיק".
"ילדים יודעים לשתף פעולה באופן טבעי כבר בגן", הוא אומר. "במהלך השנים המערכת מחליפה את זה בכללים קשוחים, במדידה ובתחרות, עד שהבגרויות סוגרות את המעגל. אנחנו מבקשים להחזיר את שיתוף הפעולה כמיומנות יסוד, ולהתאים אותו לעולם שבו הילדים האלה יחיו ויקבלו החלטות בעוד מספר שנים".
עם הקמת מתקן NVIDIA בסמוך למכללה, החיבור בין חינוך, תעשייה וקהילה מקבל ממד מעשי. "המורים שאנחנו מכשירים היום יהיו אלה שילמדו את המהנדסים של מחר, את מקבלי ההחלטות, את ראשי הערים", אומר פרופ' עמר, "אולי אפילו את ראש הממשלה של מחר. זו אחריות כבדה".
"אבל בלי האנשים שעובדים כאן", הוא מוסיף, "שום דבר מזה לא היה קורה. הסגל באורנים לוקח על עצמו סיכון, מוכן לצאת מאזור הנוחות, מבין שלא כל מה שאנחנו מנסים יצליח בפעם הראשונה. האופי של המקום מאפשר את ההתגייסות הזו".
"ככל שאתה מאתגר אנשים, הם לוקחים את האתגר למקומות שלא חשבת עליהם", הוא אומר, "ואז הם מאתגרים אותך בחזרה. ככה בונים מערכת שיודעת להפיל חומות".
כשניפגש שוב לכתבה עבור מוסף מגמות בחינוך 2031, מה יגרום לך להגיד "הצלחנו"?
"למיקום שלנו בצפון יש משמעות עמוקה. לכן הצלחה אמיתית תהיה כשאראה מסה קריטית של בתי ספר, מחדרה ועד קריית שמונה, שמלמדים אחרת. בתי ספר שבהם הקירות שקופים או לא קיימים, בתי ספר חדשים שמראש נבנו אחרת והלמידה היא חוויה ולא עול. כשמנהל בית ספר יתעקש לקלוט בוגר 'אורנים' לא רק בגלל התעודה, אלא כי הוא יודע שהבוגר הזה מביא איתו את הניצוץ, את היכולת לשנות מציאות ולהוביל חדשנות".
לאתר > המכללה האקדמית לחינוך אורנים
בשיתוף המכללה האקדמית לחינוך אורנים
