הרבה לפני שמחוללי וידאו ידעו להעמיד מכונית על פסגת הר, להמציא עיר שלא קיימת או לייצר שחקן שמעולם לא נולד, פרסומות כבר ידעו שהמוצר לבדו לא תמיד מספיק. כדי לגרום לנו לזכור (ולרכוש) אותו, הן מכרו לנו גם סיפור, דמות, משפט או עולם שהיה קצת יותר גדול ממנו.
פעם גם לתוכן היה יותר זמן "להיתקע" לנו בראש. היו פחות אפשרויות צפייה, וסרטים מסוימים הפכו לשפה משותפת: ראינו אותם שוב ושוב, זכרנו סצנות וציטטנו משפטים. היום קצת יותר קשה להישאר.אלי קליין, לפחות, עדיין תקוע בסרטים - במובן הטוב.
עם יותר מ-25 שנות ניסיון בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, קליין הוא מייסד חברת ההפקות Illusion 7 Films. במהלך השנים ביים והפיק פרסומות, סרטי תדמית ועבודות עלילתיות ודוקומנטריות. סרטו הקצר I dare you זכה ב-11 פרסים והתקבל ל-33 פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, וסרט הדוקו הקצר שהפיק, NoFilters, נבחר לשבעה פסטיבלים בארצות הברית. כיום, לצד עבודתו המסחרית, הוא יוצר גם באמצעות כלי AI ומפתח את סדרת הרשת Apocalyptic, שפרקיה הראשונים זמינים ביוטיוב.
האהבה לקולנוע
קליין, שגדל כבן יחיד ועם מעט חברים, יצר לעצמו עולם פרטי באדיבות הטלוויזיה והסרטים שהפכו עבורו למקום מפלט. בביתו ראו הרבה סרטים, וקליין זוכר מערבוני ספגטי, את צ'רלס ברונסון וקלינט איסטווד, את ברוס לי, ובהמשך את גיבורי האקשן של שנות השמונים - סילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר. הוא שיחק עם בובות אקשן והמציא להן סרטים וסיפורים, ובהמשך מצא את עצמו עושה את אותו הדבר גם בראש - כולל בשעות בית הספר.
"העולם שלי היה הרבה פעמים בסרטים", הוא אומר.
בפעמים שבהן הוריו נסעו לחו"ל והוא נשאר לבדו, הוא העביר את הזמן בצפייה בלתי פוסקת, סרט אחרי סרט. מבחינתו, זאת היתה כמעט שפה: עולם שאפשר להיכנס אליו, לפרק אותו ולבנות ממנו משהו חדש.
כשעבר ללמוד בפנימייה, התחביב קיבל צורה מעשית. הוא הפך לאחראי על הסרטים, הקליט אותם ובנה ספריית וידאו. אחר כך התחיל לחבר קטעים מסרטים שונים בצורה הכי לואו-טקית ששנות השמונים יכלו להציע. מערכת עריכה לא היתה לו. שני מכשירי וידאו דווקא כן. בעזרתם יצר מעין טריילרים וקליפים מאולתרים, עוד לפני שידע שמה שהוא עושה נקרא עריכה.
לאחר הצבא החל לעבוד בבית הפקות, שם גילו די מהר שהוא יודע לערוך, והוא הפך לעורך הבית. במקביל התחיל לביים קליפים לאמנים ולעשות טסטים ופרויקטים משלו. בהמשך הגיעו גם פרסומות, סרטי תדמית ועבודות עבור מותגים, וב-2013 יצא לעצמאות והקים חברת הפקות משלו.
החלום הגדול נשאר קולנוע, אבל מבחינתו הגבול בין העולמות מעולם לא היה מוחלט. "גם פרסומת או קליפ זה סרט 'בקטנה'", הוא אומר. אם יש רעיון, מרחב יצירתי ואנשים שמעניין לעבוד איתם, גם כמה עשרות שניות יכולות להפוך לסיפור.
סרט בהתאמה ללקוח, למוצר ולשפה שלו
כל המטען הזה הוא גם הערך שקליין מביא היום לעסקים. בעידן שבו כלי AI ליצירת תמונה ווידאו זמינים כמעט לכל אחד, היתרון מבחינתו אינו בעצם היכולת לתפעל אותם, אלא במה שעושים איתם. "כשיש לי תסריט בראש, אני רואה את הסרט גמור", הוא אומר, "מהשפה הוויזואלית והמוזיקה ועד לקצב ולקאטים". הניסיון מאפשר לו להגיע לפרויקט עם כיוון ברור ולתרגם אותו למסך באמצעות AI, במקום להתחיל מהכלי ולבדוק לאן הוא ייקח אותו.
בהתאם לפרויקט הוא עובד עם אנשי קריאייטיב וקופירייטרים, ומדייק איתם ועם הלקוח את התסריט. כלי ה-AI יכולים לקצר את התהליך ולחסוך שחקנים, לוקיישנים וימי צילום, אבל מבחינתו החיסכון לא אמור לבוא על חשבון השפה של העסק. "סרט לא צריך להיות מלא אפקטים", הוא אומר. "הוא צריך להתאים ללקוח, למוצר ולשפה שלו".
אבל האפשרויות החדשות מביאות איתן גם פיתוי. "מרוב היכולת לעשות 'וואו', שוכחים את הסיפור", אומר קליין. מבחינתו, AI הוא עוד כלי בארגז הכלים של הקולנוען - לפעמים תחליף לצילומים, אבל לא לסיפור.
דוגמה טובה לכך הגיעה לאחרונה בפרסומת שיצר עבור חברת עלבד. המוצר היה יומיומי במיוחד: מגבונים לניקוי שומן מהכיריים. הבריף, על פניו, הזמין את אחד הסיפורים הלעוסים בעולם הפרסום: אישה, מטבח, כתם עקשן, ניגוב וחיוך צחור שיניים. קליין העדיף זירת פשע.
במקום הדגמת ניקיון פשוטה, הוא יצר תסריט שבו שני בלשים מגיעים לחקור את המקום, בתוך עולם שמושפע מהפילם נואר - רק בצבע. הראיות הפורנזיות שלהם הן השומנים שנותרו על הסירים, המחבתות והכיריים. אלא שלחוקרים יש בעיה: הראיות פשוט נעלמות להם מול העיניים. בניגוב אחד.
אין שם פיצוצים, יצורים משונים או תנועות מצלמה בלתי אפשריות שצועקות "תראו, AI". לדבריו, אפשר היה לצלם את אותו רעיון גם בדרך המסורתית. זה פשוט היה עולה הרבה יותר.
אחרי חיים שלמים של צפייה בסרטים, המצאת סיפורים, עריכה ובימוי, קליין לא רואה ב-AI את הסיפור עצמו. הוא נעזר בו כדי לבנות את העולם שבתוכו הסיפור יתרחש.
בעידן שבו כמעט כל אחד יכול לבקש ממכונה לייצר משהו שנראה מדהים, קליין נשען דווקא על היתרון הישן של מי שבילה יותר מדי שעות מול סרטים: לדעת איך לשחק עם ז'אנר, מתי לעצור - ובעיקר, איזה סיפור רוצים לספר. הכלים השתנו לא מעט מאז שני מכשירי הווידאו בפנימייה. הדחף, כנראה, קצת פחות.
Illusion 7 Films
למעבר לאתר >>
לפנייה במייל >>
למעבר לעמוד האינסטגרם >>
למעבר לעמוד הלינקדאין >>
למעבר לערוץ היוטיוב >>
בשיתוף Illusion 7 Films
