אנחנו חיים בימים של חירום. למעשה, במדינה שלנו, מיום הקמתה ועד היום, תמיד יש איזה חירום שמרחף מעלינו. פעם זה איום ביטחוני, פעם מאבק ציבורי, פעם מגפה עולמית – איכשהו, אף פעם אין לנו שגרה של ממש, והחיים ממשיכים, כשאת רובם אנחנו מבלים במרחבים ובמבנים לא מתוכננים או מתוכננים רע.
לפי ההערכות, בשנים הקרובות האוכלוסייה בערי ישראל עומדת להכפיל ואפילו לשלש את עצמה. למעשה, אנחנו אמורים להספיק לבנות בתוך שני עשורים עוד מדינה בסדר הגודל של מדינת ישראל כיום. מדובר באתגר עצום ממדים שיש לו פוטנציאל לשפר את איכות החיים שלנו בצורה דרמטית, אבל גם להפוך את חיינו לגרועים הרבה יותר. איכות התכנון של תנופת הבנייה הנדרשת במדינה שלנו תקבע האם ההשלכות יהיו לטובה או לרעה.
בכל מדינה מתוקנת בעולם המערבי התכנון נעשה על פי אמנת איכות אדריכלית, ואדריכלים נחשבים לאנשי מקצוע, שמובילים ומנחים את פיתוח המרחבים הבנויים במדינה. אבל במדינה שלנו, שכאמור מתנהלת ממצב חירום למצב חירום, אדריכלים הם לא יותר מפונקציה מייעצת – חוליה בשרשרת יועצים שדעתם לא ממש נספרת. וככל שמעמד האדריכלים פוחת, פוחתת המוטיבציה של אנשים מוכשרים להשקיע חמש שנות לימוד ושלוש שנות התמחות במקצוע שלא מניב עבורם שום תמורה מקצועית או כלכלית. במחצית מהזמן ומהכסף הנדרשים על מנת להפוך לאדריכל מוסמך אפשר להוציא תואר שיסלול את הדרך לקריירה הרבה יותר מתגמלת בהייטק, למשל.
אנשי תכנון מקצועיים ויצירתיים שדעתם נחשבת
הבנייה בישראל נעשית כמעט תמיד עם הגב לקיר, כשהקריטריון המרכזי הוא הצורך לנפק כמות גדולה של יחידות דיור בכמה שפחות זמן ובכמה שפחות כסף. איך מייצרים המון יחידות דיור מהר ובזול?! בשנות החמישים פתרו את זה בשיכוני "רכבת" והיום פותרים את זה עם מגדלים – אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: ציפוף של קופסאות בטון, בלי חשיבה מרחבית, בלי חשיבה על החוויה של האנשים שיחיו בתוכן ובלי חשיבה ארוכת טווח על תחזוקה. אולי בשנים הראשונות של חיי המגדלים אפשר ליצור מראית עין של "יוקרה", כי בבניין יש שלוש מעליות, חדר כושר ועמדה לשומר, אבל מדובר בבניינים שבתוך שנים ספורות הדיירים יתקשו לעמוד בעלויות התחזוקה שלהם והפגמים בדירות שנבנו בלי תקן איכות מחמיר ייחשפו, כך שאין בינם ובין דירות השיכונים של ראשית ימי המדינה שום הבדל מהותי. מגדלים יכולים להיות פתרון אחד מתוך מגוון פתרונות לציפוף אוכלוסייה, אבל צריך לברור היכן נכון להשתמש בפתרון הזה ומתי בפתרונות אחרים. ויש פתרונות אחרים, רק שכדי לזהות אותם וליישם אותם חייבים אנשי תכנון מקצועיים ויצירתיים שדעתם נחשבת. בברצלונה לדוגמה, שהיא עיר צפופה יותר מכל עיר בישראל, אין בניינים בני יותר מעשר קומות. אבל אצלנו מצפים מאדריכלים לעשות "העתק הדבק" ולחתום על תוכניות שיאפשרו לפוליטיקאים להכריז על מספר מרשים של דירות שיצאו לשוק עוד לפני סיום הקדנציה.
מוסדות המדינה שלנו לא מתעסקים באיכות, ובכל זאת ישראלים כן מגיעים להישגים ולהצטיינות בתחומים רבים, כמו מדע, טכנולוגיה, רפואה או יצירה. בתחומים הללו מצוינות של פרטים יכולה לעקוף את הבינוניות (ואף למטה מכך) של התפקוד הממשלתי והמוסדי. בכל תחום שבו מצוינות אישית יכולה לגבור על חסמים ביורוקרטיים ופוליטיים ישראלים עושים חיל. למרבה הצער, זה לא המצב בתחומי התכנון והבנייה, שבהם הביורוקרטיה סבוכה ומסורבלת וכמות האינטרסים הזרים היא אדירה. אי אפשר להעמיד אבן על אבן, בלי שעשרות פוליטיקאים, קבלנים ובעלי עניין שונים בחשו בקלחת – ולכן משקלם של אנשי המקצוע הולך ופוחת עם השנים, והמילה "איכות" הופכת למילה גסה.
תכנון איכותי הוא לא מותרות. לא מדובר בעניין שאפשר להזניח, ולהתפנות אליו יום אחד כשיהיה פה קצת שקט. תכנון טוב משפיע על הבריאות שלנו, על המצב החברתי והכלכלי שלנו, על רמות הזיהום של האוויר שאנחנו נושמים, על הצפיפות בכבישים ואפילו על רמות האלימות והפשיעה בחברה שלנו. מרחבים מתוכננים היטב פותרים לאנשים בעיות יומיומיות, מעודדים הליכה, מאפשרים פעילויות פנאי באוויר הפתוח, מטפחים קהילתיות ובאופן כללי יוצרים חברה שטוב יותר לחיות בה. את זה לא ניתן להשיג בתנאים הקיימים כרגע בארץ.
על מנת שנוכל להתחיל בתיקון, וכדי שהאתגר שמונח לפתחנו יהפוך להזדמנות להעניק לעצמנו ולדורות הבאים סביבת חיים מכבדת ואיכותית, חובה עלינו להפחית ככל האפשר את ההשפעה של פוליטיקאים על עולמות התכנון. כל עוד אנשי ה"כוח, כסף, כבוד" ימשיכו להוביל את גופי התכנון בישראל כל תנופת בנייה ופיתוח תהפוך בכייה לדורות.
ימים כמו אלה שעוברים עלינו עכשיו חושפים את הפער האדיר בין היכולות המופלאות של החברה האזרחית אל מול אוזלת היד והניתוק של המערכות הממשלתיות. הימים האלה, על כל הקושי שבהם, הם גם הזדמנות לאתחל את המערכות הלא מתפקדות ולייצר חוזים חדשים בין המדינה לאזרחיה. החוזים החדשים שלנו חייבים לכלול דרישה לתכנון ובנייה איכותיים, שיאפשרו לישראלים שחייהם טולטלו באופן חסר תקדים להשתקם ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר.
הכותבת היא יו"ר התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל
