בחודש יולי השנה יוצת שוב הלפיד האולימפי ויאיר את שמי פריז, בפעם השלישית בתולדותיה. אירוע הספורט הגדול בתבל מספק הזדמנות לבחון את הנעשה אצלנו בכל הקשור לתשתיות הספורט. תמונת המצב העדכנית בתחום אינה מעודדת. ישראל מפגרת אחר המדינות המתקדמות בעולם בכל הקשור למספר המתקנים, גודלם וטיבם.
לדברי האדריכל מידד גנדלר, אם במדינות המערב היחס בין מספר התושבים למתקני הספורט והפנאי הוא אופטימלי והאפשרויות כמעט בלתי מוגבלות, המצב בישראל שונה בתכלית וממגוון סיבות. "המודעות לפנאי וספורט בישראל נמצאת בשיאה, אבל לא המדינה ולא הרשויות מגדירות אותם כתשתית עירונית הכרחית, בעוד שמעמדם וחשיבותם צריכים להיות זהים לאלה של הכבישים, בתי הספר, גני הילדים, המרפאות ושאר התשתיות העירוניות המשמעותיות בכל עיר", אומר אדריכל גנדלר. "מצופה מהמדינה להשקיע כסף, והרבה, במתקני ספורט המשמשים לענפים אולימפיים, לא רק בתחרותיים אלא גם במתקני אימונים".
מתקנים ראויים לאירועים בינלאומיים
אדריכל מידד גנדלר, שותף במשרד V5 אדריכלים, מתמחה בתכנון מבני ציבור ובפרט פרויקטים ציבוריים מורכבים של ספורט ופנאי ברחבי הארץ. הוא גם הנציג הישראלי הרשמי מטעם "התאחדות האדריכלים ובוני הערים" ל-UIA בקבוצת העבודה בתחום הספורט והפנאי — Sport & Leisure Work Programme, וחבר בארגון IAKS הבינלאומי.
"במדינה קטנה כמו שלנו בהחלט לגיטימי לנסוע מהמרכז לדרום כדי להתחרות, אך כדי להצליח ולהצטיין בתחרויות נדרשים מתקני אימונים ברדיוס סביר ובהיבט הזה אנחנו בבעיה אמיתית. בפועל יש מחסור במגרשי כדורגל, באולמות ובמתקני אימון לענפים אולימפיים", מסביר האדריכל. "אין מנוס מלהשקיע, מכיוון שבכדי להצליח בתחרויות בקנה מידה עולמי צריך להתאמן במתקנים ראויים. ניקח כדוגמה את בריכות השחייה. כדי שיתאימו לתחרויות עליהן לעמוד בתקן מסוים. בישראל כמעט ואין בריכות שעומדות בסטנדרט המתבקש וזו כאמור רק דוגמה אחת מני רבות".
לדברי גנדלר, המדינה אינה בונה מתקנים בעצמה אלא משיתה את האחריות על הרשויות המקומיות. "המדינה מפרסמת קולות קוראים שונים להקמת מגרשי כדורגל, אולמות ספורט או בריכות שחייה שעליהם 'מתחרות' הרשויות. היא מממנת חלק יחסי מעלות ההקמה בעוד הרשות נדרשת להשלים את תקציב ההקמה ויותר מכך, גם לממן את עלויות התכנון, הפיתוח והתחזוקה השוטפת של המתקן. כך נוצר מצב שהספורט בישראל הפך לעניין מוניציפלי, וכל רשות נדרשת להחליט כיצד היא מחלקת את התקציב הרוחבי ובמידה שהיא משקיעה בספורט משמע שהיא משקיעה פחות בחינוך, תחבורה, חיי קהילה וכו'. כידוע, מרבית הרשויות בישראל אינן עשירות ולראיה, מתקני הספורט הטובים ביותר מרוכזים בקרב האמידות שבהן דוגמת תל אביב".
אדריכל גנדלר מציין בכל זאת רשויות נוספות כמו נהריה ואילת שמשקיעות בתחום ובשתיהן מוקמות בימים אלה קריות כדורגל גדולות. "על זו שבאילת אמון משרדנו והוא עתיד להוות Game changer אמיתי עבור העיר שמחד גיסא מבודדת גיאוגרפית באופן יחסי ומאידך גיסא נהנית מאקלים נוח (ודאי בחודשי החורף), משדה תעופה, ממלונות וממתחמי אירוח", הוא אומר. "ככזאת היא בהחלט מסוגלת וראויה לארח אירועי ספורט בקנה מידה משמעותי, גם בינלאומיים. בשילוב הארנה הרב תכליתית שאנחנו מתכננים בימים אלה כחלק מקריית הספורט החדשה, העיר עתידה לארח מחנות אימונים, טורנירים ואירועים בינלאומיים, כמו לדוגמה מרוץ איש הברזל שהיא מארחת כבר מספר שנים".
הקאנטרי קלאב כאופציה
המחסור בתקציבים גרם במהלך השנים להפיכת מתחמי הקאנטרי קלאב בערים רבות לאלטרנטיבה ספורטיבית הולמת. חלק מהם מאגדים את כל ענפי הספורט החובבני ומשלבים אטרקציות לשעות הפנאי. "כאן אנחנו רואים דווקא מגמה חיובית", אומר אדריכל גנדלר, "יש התעוררות והפנמה מצד הרשויות בדבר החשיבות של הקמת מתחמי קאנטרי נוספים ומתקני ספורט שכונתיים. בימים אלה, לדוגמה, אנחנו מתכננים מתחמי קאנטרי בבאר שבע, ביבנה, במבשרת ציון, בהוד השרון וברשויות נוספות. רובם בעלי פרוגרמה דומה ואופי תכנוני זהה והרציונל הוא לייצר מתחם אפקטיבי למגוון פעילויות - המאגד פעילויות ספורט, פנאי ונופש, למעט ענפי כדור ש'זוללים' שטח רב. בדרך זו התושבים נהנים מקיום ספורט עממי במתקנים עירוניים, הילדים חווים את הענפים הללו כמוצר משלים לחינוך הפורמלי והם מתווספים כחלק אינטגרלי מסך הפעילויות היומיות.
"למרות שיפור המגמה, לצערנו מתחמי קאנטרי רבים בישראל עדיין סובלים מהעדר תקציב כשחלק גדול מהרשויות מתקשות לתחזק אותם לאורך זמן. הפתרון לכך הוא חבירה ליזמים מהמגזר הפרטי ומעבר למודל BOT (Build-Operate-Transfer) שבמסגרתו היזם מקבל זיכיון מהרשות המקומית לממן, לתכנן, לבנות ולהפעיל את המתקנים לתקופה קצובה (לרוב כ-25 שנה), שכוללת גם את תקופת ההקמה שבסופה המתקן חוזר לידי הרשות. לאורך כל התקופה מקבל היזם המפעיל זכות לגבות תשלומים ממשתמשי המתקן, בהתאם לתנאי המכרז, על מנת להשיב לעצמו את ההשקעה בבנייתו ואחזקתו וכן מרכיב רווח".
"הבעיה נעוצה בכך שיזמים לא ניגשים מלכתחילה למכרזים, והרשויות לא מציעות תמריצים מספקים כך שהפרויקט נתפס בעיניהם כלא כלכלי. כפועל יוצא המפסידים הגדולים הם התושבים שנותרים ללא חלופות ברדיוס סביר".
לשיטתו של גנדלר מדובר בנושא שמצריך חשיבה כלל מערכתית וגיבוש תוכנית לאומית: "החשיבה צריכה להיות זהה לזו שנוקט משרד החינוך כשהוא בוחן את פריסת בתי הספר במרחב הציבורי. גם משרד התרבות והספורט צריך לבחון את פריסת מתחמי הספורט הקהילתיים, בדומה לתשתיות חינוך. כל שכונה גדולה זקוקה גם לבריכה קהילתית ו/או למרכז ספורט.
"עלינו להפנים שחינוך לפעילות גופנית מגיל צעיר הוא אקוטי ליצירת חברה בריאה גופנית ונפשית. הוא עשוי לחולל שינוי תרבותי ויותר מכך, גם התפוסה בבתי החולים צפויה לרדת. הפרדיגמה חייבת להשתנות ומתקני ספורט קהילתיים (גם אלה שמתופעלים על ידי גוף פרטי) צריכים להיבנות בסמוך לבתי הספר והגנים ולשמש חלק אינטגרלי מהמערך החינוכי לטובת פעילויות ספורט המשלימות את החינוך העיוני".
