המשבר העולמי הכלכלי העומד לפתחנו הינו רק בראשיתו. אינפלציה גואה בעקבות משבר הקורונה, לצד מלחמת רוסיה-אוקראינה, המייצרות יחדיו כ-30% מגרעיני החיטה בעולם, כל אלה וגורמים נוספים מביאים לכך כי המחיר העולמי של הסחורות עולה וההשפעה על המשק הישראלי ברורה וחד-משמעית.
דווקא בעת הזאת החליט שר האוצר, ח"כ אביגדור ליברמן, להתעקש על רפורמה מבנית בחקלאות הישראלית, כאשר המטרות שהגדיר לה הן שתיים: הורדת יוקר המחיה של משפחת ישראלי והשקעה מאסיבית בטכנולוגיות חדשות בחקלאות המקומית. הכוונה רצויה, אך הביצוע לוקה בחסר וסופו שבמקום ברכה תנחת עלינו, קרוב לוודאי, בעיה, שאת פרי הבאושים שלה נאכל עוד שנים רבות. הסיבה העיקרית לכך - שיטת הביצוע והשתעבדות של פקידי אגף התקציבים למתודות שאבד עליהן הכלח.
בגדול, החקלאות הישראלית מייצרת כמעט את כל המזון הטרי הדרוש לנו - ירקות, פירות, מוצרי חלב, מוצרי עוף וביצים וכיוצ"ב. אנחנו לא מייצרים את רוב הגרעינים למאכל אדם, בהמות ותרנגולות (רק 13%) וכן סוכר, אורז, חלק משימורי הירקות וכדומה.
משפחת ישראלי מוציאה בממוצע חודשי כ-17,000 שקלים לחודש. עיקר הוצאותיה הינן על תקשורת, חינוך, בריאות ודיור (!). רק 16% מההוצאה הינה על מזון. אם נזכור כי מחצית ממזוננו מיוצרת בארץ אזי ההוצאה על המזון המקומי למשפחה ממוצעת הינה קרוב ל-1,400 שקלים לחודש. לטענת אנשי האוצר ניתן לחסוך מסכום זה כ-70-60 שקלים לחודש.
הטכניקה שהציעו הינה מעבר מהגנה מכסית לתמיכה ישירה כספית לחקלאים. כלומר, המכסים ירדו תוך חמש שנים לכלל הגידולים ל-10% בלבד והחקלאים יקבלו סכום של 100 שקלים לדונם בתמורה.
בישראל מגדלים 4.2 מיליון דונם, ובחשבון פשוט ברור כי במחירים המוצעים, כל הגידולים האינטנסיביים בישראל - המשתרעים על 50% מהשטח - לא ישרדו. הכוונה לחממות, מטעים וכדומה.
מנסים להשוות אותנו לאירופה, אך אצלנו החקלאות הרבה יותר אינטנסיבית ולכן ההשוואה חסרת משמעות. להערכתי, תמיכה ישירה דיפרנציאלית, לפי אופי הגידולים השונים, בסך 750 מיליון שקלים לשנה, יכולה לפתור את הבעיה.
בנוסף לכך, ברפורמה המוצעת מציעים לבטל את כל נושא התכנון בענף לולי ההטלה והמשמעות הינה כי 30 מושבים הנמצאים על גבול הלבנון יישארו חסרי פרנסה. לפני ארבע שנים הגענו להסכם עם המדינה על השקעות בלולי הצפון ובמקביל הורדה הדרגתית של מחירי הביצים, אך הממשלה חזרה בה ברגע האחרון. לפתרון הזה צריך לחזור עכשיו ומהר!
אם ניקח בחשבון כי תוכנית הממשלה לרפורמה פוגעת בעיקר באזורי הגבול - נבין את עוצמת אי-המחשבה הטמונה בה. למשל, בעוטף עזה ובנגב מגדלים תפוחי אדמה וגזר. הורדה דראסטית של המכסים לא תאפשר למגדלי האזור להתפרנס והתלמים האחרונים בעוטף עזה יסגרו. בצפון מגדלים בעיקר אגסים ותפוחי עץ. הורדת המכסים מתחת ל-35% תמית את הגידולים הללו כמעט מיידית.
לכן, אנחנו תובעים מהממשלה לשבת עימנו על כל הפרטים ולהגיע למכלול שיאפשר את קיומה של חקלאות ישראל והורדת מחירים סבירה והוגנת לציבור הצרכנים. גם ההשקעות בטכנולוגיה חייבות להיות ממוקדות מטרה. עד לרגע זה, כמעט תשעה חודשים מצאת התוכנית לדרך, לא נקבעה תוכנית כלשהי - במה רוצים להשקיע, כיצד מביאים דור צעיר לחקלאות ועוד.
כדי שהדברים אכן ישתנו יש לבנות תוכנית מסודרת, עם כל הגורמים הרלוונטיים, ולא להסתפק בסיסמאות סרק. יש בישראל את הטכנולוגיות והמחקר המתקדמים בעולם בתחום החקלאי. אך ברבות השנים אבדה לנו "גאוות היחידה" וההבנה כי בחקלאות מצליחים אם יודעים לעבוד בשיתוף פעולה ומתוך מוטיבציה אמיתיות ונכונות.
המשבר העולמי שאיתו פתחתי הוא הזדמנות מצוינת לחשב מסלול מחדש ולהכין תוכנית לאומית, שתאפשר לנו לייצר בישראל את המקסימום של המזון הטרי הנחוץ לנו לקיומנו. דווקא בשעת המשבר, אפשר להגדיל כאן את הייצור המקומי במוצרים נדרשים כמו חיטה ואחרים ולהתאים את הטכנולוגיות החדשות לדרישות של השוק המקומי והעולמי. הדבר יתכן אם כל הגורמים הרלוונטיים - ממשלה, חקלאים, אקדמיה ומכוני המחקר - יעבדו במשותף ובתיאום.
הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל
