ישראל הפכה ל-Startup-Nation, וסטארט-אפים שנולדו כאן תרמו לפיתוח העולמי בתחומים רבים, החל בסייבר, דרך מערכות רובוטיות לסיוע בניתוחים פולשניים וכלה בטכנולוגיות נהיגה אוטונומית ועוד. אך בתחום הביטחון, שבו ישראל אמנם מובילה טכנולוגית ומבצעית, נדמה שאנו נשארים מאחור בכל הנוגע למימון, גיוס הון ושקיפות. בלב מערכת החדשנות הביטחונית של ישראל - מלבד קבוצת אלביט מערכות הציבורית - פועלות גם כמה מהחברות המתקדמות והמשפיעות ביותר, כמו רפאל והתעשייה האווירית, שאחראיות לפיתוחים יוצאי דופן, כדוגמת כיפת ברזל, טילי "חץ" ומערכת הלייזר "מגן אור", מערכות שלא רק הציבו את ישראל בחזית הטכנולוגיה העולמית, אלא גם הוכיחו הצלחות מבצעיות יוצאות דופן בשטח, בהגנה על העורף. אבל למרות ההצלחות בשטח, החברות האלו ממשיכות להתנהל כמו יחידות סמך ממשלתיות מהעשורים הקודמים, הרחק מהסטנדרטים המקובלים היום בשוק הגלובלי.
בין הצלחה כלכלית למבנה ארכאי
רפאל והתעשייה האווירית הן הרבה יותר מספקיות ציוד ביטחוני, הן מנועי חדשנות וטכנולוגיה בקנה מידה עולמי. בשנת 2024 רפאל רשמה הכנסות של כ-17.8 מיליארד שקל, זינוק של 27% לעומת השנה הקודמת, לצד רווח נקי של כמעט מיליארד שקל וצבר הזמנות עצום של יותר מ-64 מיליארד שקל. גם התעשייה האווירית לא נותרה מאחור, עם הכנסות שנתיות של מעל 20 מיליארד שקל, גידול מרשים ברווחיות ותחומי פעילות מגוונים.
אך למרות המספרים, ההצלחה המבצעית והביקושים העולמיים, שתי החברות פועלות תחת מודל ממשלתי מיושן. בעוד שאלביט נהנית מגישה לשווקים, מבנה גמיש ויתרונות ברורים שנובעים מהיותה חברה ציבורית, רפאל והתעשייה האווירית מוגבלות יחסית בגיוסי הון, בתמרון אסטרטגי ובמהירות תגובה עסקית. הממשק מול הממשלה, ועדי העובדים החזקים והתקנות הישנות הופכים את הגופים החדשניים הללו לאטיים יותר ולתחרותיים פחות בשוק תובעני ודינמי בהשוואה לאלביט. במילים אחרות - החזית הטכנולוגית בשטח מרשימה, החזית הארגונית קצת פחות. וזו בדיוק הבעיה, בשוק כל כך דינמי כל עיכוב בירוקרטי או ניהולי הוא הזמנה למתחרים להדביק את הפער. כבר היום סין וקוריאה הדרומית מפעילות מערכות לייזר מבצעיות, בריטניה פיתחה את מערכת "Dragonfire" וגם צבא אוקראינה כבר מיירט רחפנים בטכנולוגיות לייזר משלו. אי אפשר להתעלם מהתחרות שמתגברת בזירה העולמית. מדינות משקיעות הון עתק בפיתוח מערכות לייזר מתקדמות, חלקן כבר נפרסו או עומדות להיכנס לשימוש. מערכות דומות מופעלות בשטח, במקרים מסוימים גם על ידי מדינות עוינות. כל עוד ישראל תישען רק על יתרונה הטכנולוגי, בלי לגבות אותו במבנה עסקי מודרני וביכולת מסחרית, היתרון עלול להישחק. אם המדינה תמשיך להמתין לשוק - היא עלולה לגלות שהשוק לא ממתין לה.
השוק מתעורר והעולם מתחמש
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, תקציבי הביטחון במדינות המערב צומחים בקצב שלא נראה מאז ימי המלחמה הקרה. גרמניה, לדוגמה, דיברה על תקציב חימוש מיוחד של כטריליון אירו בעשר שנים והעלתה את יעד ההוצאה הביטחונית שלה ל-2% מהתמ"ג, לראשונה מאז האיחוד - והיא לא לבד. גם צרפת, בריטניה, הולנד, פולין, יפן ואפילו קוריאה הדרומית, כולן מגדילות דרמטית את תקציבי ההגנה שלהן. אבל מאחורי הגידול התקציבי הזה יש הבנה עמוקה הרבה יותר, שעידן ההסתמכות העיוורת על מטרייה אמריקאית כנראה הסתיים ועליהן לדאוג לעצמן. גם בישראל התחושה הזו מחלחלת, אך לא מתורגמת מספיק למעשים.
במקביל במזרח התיכון החתימה על עסקאות נשק חסרות תקדים בין ארה"ב לסעודיה ולאיחוד האמירויות מאותתת כי גם כאן כללי המשחק משתנים. מעבר אפשרי של טכנולוגיות מתקדמות לידי שחקנים נוספים במרחב, לצד נוכחות מוגברת של חברות נשק אמריקאיות, יוצרים אתגר כפול לישראל, כלכלי וביטחוני-אסטרטגי. דווקא עכשיו על ישראל לשקול יותר מתמיד להכניס את התעשיות הביטחוניות שלה לעידן אחר, תחרותי, מהיר, נגיש לשווקים ומגובה בהון צמיחה.
"להכניס כסף מנכסים ולא רק ממסים"
בשעה שהממשלה כבר העלתה מסים, קיצצה תקציבים והשיתה גזירות על הציבור, מונחת על השולחן אפשרות שלא נוצלה - הנפקה חלקית של רפאל והתעשייה האווירית. על פי הערכות שמרניות, הנפקת 25%-30% מהחברות הללו יכולה להזרים בין 20-25 מיליארד שקל לקופת המדינה, סכום שיכול למנוע העלאות מיסוי נוספות וצמצום הגירעון. הצורך במהלך מתחדד לאור התחזיות שהעלייה בהוצאות הביטחון וכן מימון שיקום נזקי המלחמה ידרשו תקציבי עתק. לא מדובר באירוע זמני, אלא במציאות תקציבית שתלווה את ישראל לאורך שנים. זהו לא מהלך של הפרטה מלאה, אלא צעד מחושב, שבו המדינה שומרת על שליטה וזכות וטו, ובה בעת מאפשרת לחברות לגייס הון, לגדול ולהתייעל.
תרומה אסטרטגית לשוק ההון המקומי
הבורסה בתל אביב התמודדה בשנים האחרונות עם אתגרים משמעותיים, במיוחד בכל הקשור למשיכת חברות איכותיות ורישום של חברות טכנולוגיה ישראליות מצליחות, ובפרט הרישום הכפול של חברות הפועלות גם בחו"ל, שמתרחש בקצב אטי, בין היתר בשל העדפה להנפיק בנאסד"ק או בבורסות בינלאומיות גדולות אחרות. התוצאה היא שוק קטן יחסית בהיקפו, עם פוטנציאל צמיחה שלא מומש במלואו, שניתן לממש באמצעות שילוב של שחקנים ביטחוניים מובילים.
ויש תקדימים מוצלחים: אלביט מערכות, שהונפקה ב-1996, צמחה מחברה עם מחזור שנתי של מאות מיליוני דולרים לחברת ענק עם מכירות של כ-6.8 מיליארד דולר בשנת 2024. המניה שלה זינקה באלפי אחוזים והיא הפכה לשחקנית גלובלית ונמצאת כעת בשיא של כל הזמנים בזכות פיתוחיה ותהליך רכישות מאסיבי בעולם, שהתאפשר בין היתר בשל נגישותה להון, חשיפה למשקיעים בכל העולם והיכולת להתחרות ולפעול כמו גוף עסקי בינלאומי. וכאן נכנסת ההזדמנות - הנפקת חברות ביטחוניות רווחיות, מבוססות, עם ביקוש גלובלי והיסטוריית הצלחות מוכחת, יכולה לשנות את כללי המשחק. מדובר לא רק בהגדלת נפח המסחר ובשיפור הדימוי, אלא בהצבת עוגן יציב למדדים, שיוכל למשוך אחריו משקיעים מוסדיים, קרנות זרות ואולי אף חברות טכנולוגיה שיראו פתאום שוק נזיל יותר. המהלך יעלה בקנה אחד עם ניסיונות הבורסה להרחיב את פעילותה, בין היתר, במעבר לימי מסחר שני–שישי, תרגום דוחות ודיווחים לאנגלית והנגשת זירת המסחר הישראלית לעולם.
נראה כי הנפקת תעשיות הביטחון איננה שאלה תיאורטית אלא מהלך אסטרטגי הכרחי. מדובר בהחלטה שמאזנת בין שמירה על נכסי מדינה לבין מיצוי ערכם, בין ביטחון לאומי לביטחון כלכלי. החברות עצמן מוכנות, השוק מאותת, והציבור - כבר נושא בנטל.
הכותב הינו מנהל דסק חברות ותאגידים ציבוריים בבית ההשקעות ילין לפידות. קבוצת ילין לפידות עוסקת בשיווק פנסיוני/השקעות (ולא בייעוץ) ולה זיקה למוצרים המנוהלים על ידה. אין באמור תחליף לייעוץ/שיווק פנסיוני/השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. לחברות מקבוצת ילין לפידות עשוי להיות עניין אישי בחברה הנזכרת ו/או בני"ע שהונפקו על ידה.
בשיתוף ילין לפידות
