אם נבחן את מבנה התעסוקה במשק, נקבל באופן גס שלוש קטגוריות של עובדים:
עסקים וחברות המעסיקים עשרות, מאות, אלפי ואף רבבות עובדים.
עצמאיים כולל כאלה המעסיקים עוזר אחד או שניים.
עובדי המגזר הציבורי.
בעבר ההיסטורי, העובדים היו למעשה עבדים, ובמזרח הקדום, הבינו כבר לפני 6,000 שנה כי יש לתת להם זכויות ולדאוג להם. תורת ישראל אף הגדילה לעשות וקבעה מועד לשחרור עבד ישראלי, ומעבר לכך, חוקי השבת חלו גם על העבדים, כמו על חיות משק הבית, עניין שהיווה מהפכה גדולה למדי מכיוון שבימים הרחוקים של תחילת הציוויליזציה, יום חופש לעבדים לא נתפס כעניין לגיטימי. למעשה, גם אנשים שלא היו עבדים נדרשו לעבוד ללא הפסקה והרומאים בתחילת המפגש שלהם עם היהודים, כשנוכחו לדעת שהיהודים נחים יום בשבוע, ראו בכך אות לעצלות.
השנים לא היטיבו עם העובדים ובמהלך ימי הביניים הווסאלים באחוזות של הברונים, סבלו סבל רב, היו משועבדים בחייהם וברכושם לאדוניהם וכמובן לא האריכו ימים בחיי הסבל שהיו נחלתם. וכשהגיעו מים עד נפש, והווסאלים התמרדו, המרידות דוכאו באכזריות.
רק במאה ה-19 אנחנו מתחילים לראות חקיקה מסודרת שדואגת לעובדים, מגבלות על כמות השעות, דאגה לרווחתם, ומגבלה על גילאי העבודה. המגמה הזו הלכה והתחזקה.
שיח הזכויות מתעצם
כיום אנחנו חיים בעולם שבו שיח הזכויות הוא דומיננטי מאוד. דומה שכולם זוכרים את זכויותיהם ולא בטוח שזוכרים באותה מידה, את החובות.
התופעה די ברורה. המחוקקים שרוצים את קולות בוחריהם ורוב הבוחרים הם עובדים, לעומת מיעוט בעלי הון, יעדיפו לתת להם זכויות ככל שרק יעלה על הדעת.
שר אוצר שינסה לנהל מדיניות אחראית, וינסה לבלום את מתן הזכויות, ייתפס כאכזר וגוזר גזירות.
כעת בואו וננסה להבין את התמונה על רקע שלוש הקטגוריות שתיארנו. משק מודרני זקוק למגזר ציבורי שמבצע רגולציה, אבל בהחלט יש מצב בו הכוח הגדול של ארגוני העובדים המייצגים מאות אלפי עובדים, יכולים לדרוש בעבור עובדיהם דרישות גבוהות מאוד.
ומאין יבואו המקורות לתגמל את אותם עובדי המגזר הציבורי? כמובן מהערך שמייצרים העסקים היצרנים ונותני השירותים, קרי החברות הבינוניות והגדולות והעצמאים.
ככל שהדברים נוגעים לעצמאים, הרי אף אחד לא משפה אותם, לא על נזקיהם ולא על טעויותיהם ולא על ביש מזל שפקד אותם ברמה הבריאותית או בשל כל סיבה אחרת. הם מתמודדים מי במשרד עורכי הדין שלו ומי כאינסטלטור, מתקן פנצ'רים או בעל דוכן קפה.
המיסים של אלה מצטברים למאגר הגדול ממנו המדינה יכולה לשלם לעובדיה ולקיים פרויקטים שונים של תשתיות או ביטחון.
אבל יש לנו גם את החברות. במדינות אירופיות מסוימות, כגון צרפת או איטליה, נושא הזכויות של העובדים בחברות הגיע לרמת אבסורד כזו שעסק שלא מסוגל להחזיק עובדים, בשל כשל בעסקיו או האטה, לא יכול לפטר עובדים כמעט. כל הליך פיטורין מהווה סאגה רצינית ולעיתים משך הזמן שנדרש להשלים תהליך כזה עלול לפגוע אנושות בעסק לא גדול שמפסיד כסף.
ההתנהלות הזו, לפיה חברי בית המחוקקים דואגים באופן טבעי לעובדים כי הם הרוב בין הבוחרים, גורמת לבריחת עסקים ממדינות אלו, או לאי פתיחת עסקים, או לפתיחת עסקים באופן מעוות שמטרתו לעקוף את החקיקה. מה שקוראים בעברית ישראלית - קומבינה.
הקופה הציבורית תשלם? לא תמיד, תלוי למי
אחת התופעות המעניינת היא ששומרי הקופה הציבורית יודעים לשמור עליה, אבל לא כנגד התארגנויות עובדים, אלא כנגד החברות והעצמאים. לדוגמא, כאשר הוחלט על הפרטת קווי האוטובוסים של המונופול אגד, יצרו תנאים כאלה שחברות שרצו להתחרות במכרז, בנו את ההצעות שלהן על שכר מינימום לנהגים. הח"מ התריע בפני מוציאי המכרז כי במחירים אלה יקרו שני דברים: א. מחסור בנהגים איכותיים ושכירת נהגים שבתנאים סבירים לא היו שוכרים אותם. ב. נהגים שירצו להרוויח שכר סביר ימצאו את עצמם עובדים שעות רבות מדי, כפי שאכן קרה.
התופעה הזאת של חיסכון על גבן של חברות המספקות שירותים באמצעות המגזר הציבורי קיימת גם בקבלני תשתיות וכיוב'. בשעה שעובדי המגזר הציבורי עובדים בתנאים טובים ומוגנים היטב, אם כי ללא דיפרנציאציה מספיקה לפי כישוריהם ותרומתם, הקבלנים המתמודדים על מכרזים שונים שמסופקים באמצעות המנגנון הציבורי או בכפוף אליו, נאלצים להעסיק עובדים בתנאים הרבה פחות מלבבים והתוצאה כמו במקרה הנהגים, בהחלט לא טובה. כלומר, המדינה בהתנהלותה או במחדליה, מייצרת מעמדות שונים של עובדים, על כל המפגעים החברתיים שהדבר גרם.
יתרה מזו, גם העובדים במגזר הציבורי נהנים מהגנות גבוהות מאוד ושם גם לא תמיד יש מי שייתן את הדעת על שאלות של תפוקה והספק, כי הכל ממילא מגיע מהקופה הציבורית ולא מכיסו של אדם פרטי.
אולם, זה לא נגמר בכך. הזדקנות האוכלוסייה והשיפור בבריאות המבוגרים, גורמת לכך שבכל מדינה כזו יהיו אנשים רבים שכלל אינם עובדים ולמעשה חיים מצבירה של המשק. אפשר לומר שהם חיים מהחסכונות שלהם, אולם זה לא ממש מדויק. המדינה משלמת הרבה מאוד קצבאות לנכים ומבוגרים שלא חסכו ומקבלים הבטחת הכנסה וסתם מובטלים שלא מצאו עבודה.
למעשה, אנו מקבלים כי הזכויות של העובדים ושל אלה שאינם עובדים מועמסים על הסקטור העסקי וחוסר הסימטריה מבחינת הכוח הפוליטי, מבטיח שהמגמה הזו תימשך.
התוצאות של מגמות כאלה הן שמדינות אירופה או ארה"ב, שנודעו בעבר בתעשיות המפותחות שלהם, העבירו את הייצור והפעילות העסקית בכללותה, למדינות בהן זכויות העובדים מופחתות ולכן עלויות הייצור נמוכות יותר.
אולם לאורך זמן, חוסר שיווי משקל זה, שבו מדינות מסוימות מרכזות אצלן את כל הייצור והתפוקה, מסכן את היציבות העולמית.
שיווי משקל נש
הבעיה מומחשת על ידי שיווי משקל נש המוכר מתורת המשחקים על שם הכלכלן מתמטיקאי ג'ון נש. נמחיש זאת בדוגמא:
נניח שאנשים רוצים להתקבל לחוג מבוקש באוניברסיטה טובה וזקוקים לציון פסיכומטרי גבוה. אם בודדים לוקחים את הקורס לשיפור הציון הפסיכומטרי, הרי הם יזכו ביתרון ויתקבלו. אבל מאחר שהמידע זורם במהירות, כולם יילכו לקורס וכולם ישפרו ציונים ושוב נקבל את אותו דירוג. התוצאה היא הרעה במצב כולם כי כולם בזבזו כסף וזמן ולאחר הקורס אותו לקחו כולם, הם נשארו במקומות היחסיים שלהם.
כשכל אחד מושך לכיוון שלו, אנו מקבלים תוצאה גרועה. אם המשק מפסיק לייצר בגלל חוסר כדאיות שנוצר כתוצאה מעודף זכויות לעובדים ורגולציה, בסופו של דבר נקבל מצב גרוע יותר לכולם, כמו בדוגמא לעיל.
האם ארגוני העובדים לא יודעים את זה?
בוודאי שהם יודעים, אלא שהתפיסה שלהם היא: אם אני לא אדרוש והוא ידרוש, המצב של העובדים שלי יהיה יותר גרוע. ממש כמו בשיווי משקל נש. אין לך ברירה, אם לא תלך לקורס הפסיכומטרי, תהיה בפיגור אחרי האחרים. כך שלמעשה לארגוני העובדים אין ברירה, אלא לדרוש את דרישותיהם ולקוות שאולי אחרים יהיו מאופקים יותר.
רק כסף מעניין אותם
לפני שבועיים כשדיווחו על הסגירה הצפויה של מפעל להבים של ישקר בצפון, אמר אחד העובדים שרק כסף מעניין את החברה האמריקאית. זוהי אמירה קצת מוזרה. לשם מה מקימים חברה עסקית, אם לא לנסות לייצר ולהרוויח כסף? לשם כך אנשים מסכנים את כספם, משקיעים הון ומצפים לתשואה. מדוע שאיזה אמריקאי ישלם במיטב כספו על מנת להחזיק מקום עבודה בישראל שאינו מרוויח עבורו וככל הנראה עובר להפסדים?
אם בוחנים מגמות מסוימות שחלו בארצות אירופה השונות, רואים שלעיתים התהליך הוא הפיך. למשל, לאחר שבריטניה הוכרזה כ"איש החולה של אירופה", עם כלכלה שהלכה והידרדרה, הגיעה בזמנו מרגרט תאצ'ר וקיבלה את אמון הבריטים על מנת להבריא את הכלכלה על חשבון זכויות עובדים שהרקיעו שחקים.
גם מדינות הרווחה הסקנדינביות, דנמרק ושבדיה, כל אחת בקצב שלה, עושות חישוב מסלול מחדש לגבי חלק מהזכויות ומפלגות עם אוריינטציה של כלכלת שוק עלו לשלטון.
כלומר, בחלק מהמדינות יש עדיין אינסטינקטים בריאים שמאפשרים לעצור תהליכים הרסניים לפני שהכלכלה הופכת להיות משהו בנוסח ונצואלה.
אין באמור להמליץ לארגון עובדים לוותר על זכויותיו, אלא אם הוא מגיע למצב שבו יש איום קיומי על העסק, כמו למשל שביתות ועיצומי הטייסים באל על שעמדה לפני קריסה. אבל כן כדאי לאנשים לחשוב איך הם בוחרים במנהיג או נציג, שיאזן בין האינטרסים שלהם כעובדים ובין משק בריא ותחרותי.
הכותב מנהל את חברת הייעוץ תבור כלכלה ופיננסים, מרצה לכלכלה וכתב מספר ספרים בנושאי כלכלה, כגון מונופול, ניהול פיננסי ותרגום ועריכה של ספרים בכלכלה התנהגותית.
