תהיה דעתנו הפוליטית אשר תהיה, ויהיה יחסנו הרגשי לצה"ל אשר יהיה, על דבר אחד קשה להתווכח – צה"ל הוא אחד הצבאות המתקדמים ביותר בעולם. חיל האוויר מצויד בכלי הטיס המתוחכמים ביותר, מערכות הגנה ויירוט חדשניות, מערך טכנולוגי שקשה להפריז באיכותו, ויחידות הפועלות באופן העולה על כל דמיון.
קשה שלא לתהות אפוא, כיצד מול כל החדשנות והקידמה האלה דווקא שער הכניסה לצבא מסרב להיפרד משיטת מיון המשקפת נורמות מיושנות הנושאות את הדגל - מגדר תחילה. איך יכול להיות שהשאלה הראשונה שצה"ל בוחן כשאת מועמדת לשירות, איננה יכולותייך הפיזיות, רמת האינטיליגנציה שלך ולא כישורייך החברתיים, אלא מה מינך. איך זה שגם בשנת 2022 את יכולה לעבור את כל חברייך בקורסי הכנה לצבא בכל מקצה אפשרי, להיות מכורה לספורט ולהשקיע בכך את כל מרצך, ועדיין, עבור צה"ל, את קודם כל – אישה.
נתחיל מהתחלה: צה"ל הוא אחד הצבאות היחידים בעולם שמגייסים בפועל נשים לשורותיהם מכוח חוק גיוס חובה. בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין אליס מילר, נוסף תיקון לחוק שירות ביטחון (2000) אשר נועד לאפשר לנשים להתנדב לתפקידים שהיו סגורים בפניהן קודם לתיקון, ומאז הלכו ונפתחו עוד ועוד יחידות לשירות נשים, ושיעור המקצועות הצבאיים הפתוחים לנשים נמצא בעלייה מתמשכת: בשנות ה-80 היו פתוחים לנשים 55% מהתפקידים בצה"ל, בשנת 1995 עמד שיעורם על כ-73%, ומשנת 2012 פתוחות לנשים כ-86% מהיחידות בצה"ל. על פי הנתונים שמפרסם הצבא, גם בשיעור הלוחמות בזרוע היבשה יש עלייה משמעותית, ובשש השנים האחרונות הוא עלה ביותר מ-160%. על פי אותו דיווח, נשים הן כיום כ-18% ממערך הלחימה. עם זאת, היחידות המכונות "הדרג המסתער" נותרו פתוחות לשירות גברים בלבד.
מלחמת גרסאות
אחת מנקודות הציון המשמעותיות בגיוס ובהשמת נשים בצה"ל, ובדיון הציבורי בסוגיה, אירעה בסמוך למחול הגרסאות סביב מה שכונה פיילוט השריון. הפיילוט, שהחל ב-2017, סוכם בהצלחה ב-2018 על ידי קצין שריון ראשי והרמטכ"ל דאז, לאחר מכן הוקפא בשל שיקולי כוח אדם ותשתיות, הורחב חזרה, ובימים אלה ממש ממתין לסיכומו (בהצלחה, על פי הדיווחים) בידי הרמטכ"ל אביב כוכבי.
בעקבות הקפאת הפיילוט, הוגשה עתירה נגד ההחלטה וזו נתנה את שריקת הפתיחה לעתירות נוספות שהוגשו לבג"ץ, בתביעה לאפשר לנשים להתמיין בדומה לגברים, ולשרת בהתאם ליכולותיהן גם ביחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל ואגוז.
ריבוי עתירות אלה, הביא את הרמטכ"ל אביב כוכבי להודיע על הקמת צוות בראשות אלוף, לבחינת שילוב נשים ביחידות לוחמה. הצוות הגיש את מסקנותיו לרמטכ"ל, שאמור בחודשים הקרובים להכריע בסוגיה.
השאלה כיצד צה"ל ימיין ויציב חיילות בשורותיו טומנות שאלות טכניות רבות, לצד שיקולים בריאותיים, כלכליים וארגוניים. אך גם הרמטכ"ל יודע שהשאלה האמיתית איננה נחה במגרות שיקולים אלה בלבד, אלא מצויה עמוק בקטגוריית השאלות הערכיות וכך ראוי לדון בה.
בעניין זה יש לומר באופן ברור: צה"ל, ככל מוסד אחר במדינת ישראל, מחויב לעקרון השוויון. ואמנם, מחוייבותו של צה"ל לשוויון מעוגנת ברוח צה"ל, ועוברת כחוט השני בכל מסמכי היסוד שלו. אולם, בכל האמור לשילובן של נשים בצבא, שבה ועולה הטענה שתפקיד הצבא איננו לקדם שוויון אלא להשיג ניצחון. יש לומר בבירור – זוהי טענה מניפולטיבית שכרוך בה בלבול מושגי. חובתו של צה"ל לקיים שוויון, ובכלל זה שוויון מגדרי, איננה נגזרת מהגדרת תפקידו. היא נגזרת מהיותו ארגון במדינת ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית. כשם שאין להעלות על הדעת טענה שאין זה תפקידו של צה"ל לציית לחוק, כך יש להסיר מסדר היום את הטענה על היחס בין תפקידו של צה"ל לבין מחויבותו לשוויון. ובשולי הדברים כדאי לתהות, מדוע טענה זו איננה עולה כאשר הצבא, נוקט בצדק מאמצים ומשקיע משאבים רבים בצמצום אי השוויון בגזרות אחרות. למשל כאשר הוא מנגיש מיונים ליחידות טכנולוגיות לפריפריה או מעדכן את כל שיטת המיון שלו מאותם הטעמים. מקרים אלה נתפסים כדבקותו בחובתו לקיים שוויון הזדמנויות מלא בהיותו צבא העם, וזוכים לתשואות מקיר לקיר. מדוע אפוא, כאשר מדובר בשוויון מסוג מגדרי לפתע מוחלפות התשואות בדאגה למשאבי הצבא?
וצריך לומר גם זאת, אין חולק על כך שהבדלים פיזיולוגיים בין גברים לנשים רלוונטיים לשירות ביחידות בהן נדרשות יכולות פיזיות מיוחדות. משכך, מובן כי בהשוואה לגברים, נשים מעטות צפויות לעמוד בתנאי הסף של יחידות אלו, וכי בסבירות גבוהה אישה בעלת יכולת פיזית ממוצעת תתקשה לעבור בהצלחה את מבחני המיון והשירות הכרוך באותן יחידות. אך יחד עם זאת, לכל אישה יש זכות שיבחנו אותה, את יכולותיה ואת כישוריה.
כשם שלא נבחנה השאלה אם גבר ממוצע יכול לעמוד בקריטריונים הנדרשים ביחידות אלו, כך אין מקום לבחינת היתכנות כזאת בכל הנוגע לאישה הממוצעת. רק גברים מעטים עומדים בדרישות הסף ליחידות המובחרות, ובכל זאת, הן אינן חסומות לשירות באופן קטגורי בפני גברים. באופן דומה, העובדה שהאישה הממוצעת תתקשה לעבור את המיונים הנדרשים על מנת לשרת ביחידות החי"ר אינה רלוונטית לשאלה אם אישה אחרת, הדורשת את זכותה להתמיין ליחידות אלה, מסוגלת לכך.
אכן, שילובן של נשים ביחידות שדה כרוך לעיתים בהשקעת משאבים, הנדמית גדולה במיוחד לנוכח האופי התהליכי של היטמעות חיילות באותן יחידות. ואמנם שוויון איננו ערך מוחלט ויש לבחון אותו לאור שיקולים נוספים כמו מידתיות. נכון גם שעם השנים אפשר להתהדר בעוד ועוד נשים המאיישות תפקידים בכירים לראשונה, ובקרוב מאוד צפוי לנו מטכ"ל ראשון ובו שתי אלופות, לצד עבודת מטה שנועדה להגדיל את שיעור הקצינות בתפקידים הבכירים (נתונים שצה"ל מסרב להוציא). ובכל זאת, כל עוד לא ייתן הצבא הסבר מניח את הדעת מדוע אותה האחת המסוגלת לכך לא תוכל לשרת ביחידה מובחרת, הוא נשרך מאחור בדשדוש ערכי. יום האישה 2022, הוא רגע מתאים לסמן לו: "קדימה, הסתערי".
ד"ר עידית שפרן גיטלמן, היא ראש התוכנית לצבא וחברה במכון הישראלי לדמוקרטיה
