סיפור יפה מימי הביניים עוסק ב"עין הרע" וקושר את המונח המרתיע הזה לנשים שמחזורן פסק מפאת גילן. פעם היינו אומרים "גיל הבלות". במונח זה איננו משתמשות עוד. הוא אינו תיקני מבחינה פוליטית, אך בתת המודע הקולקטיבי שלנו, שעדיין לא השתחרר מדפוסי שליטה גבריים, הוא קיים ובועט. לקחי הסיפור רלוונטיים גם לימינו, למרות השינויים העצומים שחלו במעמד הנשים ובזכויותיהן האישיות, החברתיות והפוליטיות במהלך מאה השנים האחרונות.
וכך מספרים: מעשה בתינוק שהיה מטופל על ידי אישה מבוגרת ונפטר באופן מסתורי. אנשי המקצוע – רופאים ואנשי הדת - נדרשו לשאלה למה מת התינוק, ולאחר חקירה ודרישה הגיעו למסקנה כי האישה המטפלת הרגה אותו בעינה הרעה. היא אינה אשמה במותו כוון שעשתה זאת ללא כוונה רעה ומבלי לדעת את השפעתה המזיקה.
האשמה נעוצה בתהליך ההזדקנות הטבעי של רחמה – אותה "בלות". בריאותה של האישה סובבת סביב תפקודו התקין של הרחם, כלומר הריונות ולידות לאורך כל תקופת הפריון, וביניהם מחזור חודשי סדיר. בקצרה: זו סיבת קיומה של האישה בעולם מסורתי הנשלט על ידי גברים. אישה הרה ויולדת, אמא במשרה מלאה (המשאירה את המרחב הציבורי לגברים וכבודה – פנימה; כמה נוח), היא "האישה הנורמלית" מבחינה מוסרית, נפשית וגופנית. ברוב התרבויות היא נדרשת לכך במסגרת נישואים המכפיפים אותה באופן מוחלט לבעלה. מיותר לציין את הדרישה הגברית ה"נורמטיבית" לנאמנותה המוחלטת, שכן אף יצור חי אינו רוצה לגדל גורים שאינם שלו, זהו בזבוז משאבים משווע.
כל מי שאינה כזו היא "לא נורמלית", בלשון העם. היא עלולה להיות למשל היסטרית (היסטרה זה רחם ביוונית). היסטרית היא זו שרחמה אינו פועל כסדרו בשל ליקוי ביחסי המין (או הסיפוק המיני), במחזורי הריון-לידה-הנקה, או במחזור החודשי המנקז את הרעלים שהצטברו בגופה באמצעות הדם הנוזל ממנה והחוצה. על היסטריה נדבר בפעם אחרת וגם על כוחותיו המאגיים הרעים של דם המחזור, כרגע נתרכז באשה שעברה את גיל הפריון. לאישה כזו - אין מוצא לרעלים שהצטברו בגופה. אדים רעילים הולכים ומצטברים ככל שהיא מתבגרת (תחשבו על חיריה).
בהיעדר ניקוז, אדי הרעל מתפשטים מהרחם וממלאים את חלל בטנה, עולים אל חדרי לבה, ממשיכים ועולים (אוויר חם עולה למעלה) בתעלותיה הפנימיות עד לראשה, ופורצים בעוצמה דרך הפתח הרגיש בעיניה. אם תרצו – כמו סיר לחץ. זהו אחד ההסברים שנתנו המומחים במשך מאות ואלפי שנים לעין רעה שאינה נובעת מכוונה רעה.
נחזור לתינוק המת ולמטפלת שלו: מסורה ככל שתהיה, היא צברה רעלים, שלא בידיעתה. בלית ברירה, פרצו אדים בלתי נראים מעינה והטביעו את חותמם הקטלני בגופו הרך של התינוק. המומחים אינם מאשימים את המטפלת ברוע לב; "העין הרעה" שלה קטלנית אך אינה פוסלת אותה מבחינה מוסרית או מבחינת מיומנויותיה המקצועיות. טובה ככל שתהיה, היא פשוט אישה מבוגרת, מה לעשות? הנסיבות האובייקטיביות (לכאורה) דורשות את הרחקתה מתפקידיה, לטובת הכלל, ללא קשר ליכולותיה ולכישוריה המקצועיים, ולמרות ניסיונה הרב בתחום עיסוקה. נסכם אפוא: אישה מבוגרת שמחזורה פסק היא פשוט מסוכנת - במיוחד לתינוקות רכים, אך לא רק עבורם; היא אינה אשמה; כוחה להרע סמוי מן העין, כמו וירוס או נגיף מדבק. שומר נפשו ירחק.
הבעיה קיימת עדיין בתת מודע שלנו
אתם ודאי מהנהנים בהבנה ואומרים לעצמכם – טוב, ימי הביניים החשוכים; כמה טוב שאנחנו נאורים. אולי נהניתם מהאנקדוטה ההיסטורית השייכת לעידן אפל, ובשמחה מיקמתם את עצמכם בחברה רציונלית שאינה מאמינה במעשיות, במכניזם פשטני של תעלות ואדים, ובעין הרע. ובכן, יש להגן תחילה על ימי הביניים – הם כלל לא היו חשוכים, ולמרות ההסבר המלומד הזה נשים מבוגרות המשיכו לטפל בנכדיהן ולעבוד כאומנות. השימוש בחוות הדעת המלומדת נעשה רק כאשר היה צורך בכך, בשרות אינטרס פוליטי או משפטי. אולם השאלה המעניינת היא כיצד זה רלוונטי לימינו.
אני טוענת שאנחנו פחות נאורים ממה שנדמה לנו, בוודאי בכל הקשור לדימויין של נשים בכלל ושל נשים מבוגרות בפרט. באופן סמוי מן העין, או אם תרצו מן התודעה, "הקוף" שבתוכנו עדיין ממשיך לראות נשים לאחר גיל הפריון כמיותרות או כמסוכנות, ומבקש להרחיקן ממוקדי עשייה, ללא קשר ליכולותיהן, ניסיונן, מיומנויותיהן ורצונן. כאחת כזו, אני אומרת זאת בצער רב ואיני שותפה לתחושת המיותרות, המסוכנות או המסכנות (וגם לא ממליצה לאף אחד להצהיר על עמדה כזו). אני גם מודה לכל האנשים אשר מתגברים על המוח הזוחלי שלהם ונותנים לי ולנשים רבות בגילי מקום פומבי ופרנסה.
אך תנו לי לדבר כמה דקות אל הלא-מודע שלכם, תנו לתקינות הפוליטית לנוח. הדברים שאומר יהיו מרגיזים: הכללות גסות ושטחיות המראות רק את הצד האפל של הירח. הם נועדו לעורר שיחה ולאפשר לגברים ולנשים לשים על השולחן דברים לא נעימים שבדרך כלל נשארים מתחת לשטיח.
גברים מזהים סכנה באישה מבוגרת
אישה שסיימה את תפקידה ההיסטורי כרחם – ספינה הנסחפת בחסדי הרוחות אם רב חובל אינו שולט בה, כדברי הפילוסוף היווני הנאור אריסטו – היא מפחידה ומאיימת. הגברים מזהים אותה כבלתי מושכת כיוון שהיא אינה יכולה עוד לסייע להם להפיץ את זרעם – סלע קיומם. הם מזהים מיד את הסימנים (שאנחנו כמובן מנסות להסתיר בהצלחה חלקית מאוד): השיער המקליש והמלבין, העור המתקמט, הכתמים, התמעטות השומן במקומות הנכונים וצבירתו במקומות הלא-נכונים, התעבות המותניים, צניחת השדיים ועוד ועוד. אולי הם לא יודו בזאת, אבל האישה הזו נראית להם מיותרת. היא כבר לא מעניינת אותם, היא כבר לא חלק מעולמם (החייתי, היצרי).
אך זו רק ראשיתה של הבעיה. הם מזהים באישה גם סכנה. בין אם נגיד "רעל ועין רעה" ובין אם נגיד "לא ניתן לשלוט בה יותר", או "היא אינה כפופה עוד לציווי האימהות", היא מתרחקת מעולמנו הגברי. ובחברה פטריארכלית, הציוויים נקבעים לפי פחדיהם של הגברים, והנשים מיישרות קו מפחד הגברים. תזכורת: אני עדיין מדברת אל החלק הלא מתורבת שלכם.
בואו נודה על האמת: גבר מתבונן באשה ובאופן אינסטינקטיבי מרגיש - "אישה פורייה=משיכה; אישה לא פורייה=דחייה". זיכרון המשיכה העזה אל אישה צעירה הופך את המפגש עם זו המבוגרת לסבוך, מכאיב ולכן דוחה. הדבר נכון גם ביחס לנשים המתבוננות בנשים מכיוון שהן נוטות לאמץ דפוסים גבריים אם אינן מפתחות מודעות עצמאית, ביקורתית.
ההשפעה על עולם התעסוקה
איך כל זה קשור לתעסוקה? באופן לא מודע, וללא כוונה רעה, החברה המתורבתת והמתוקנת-למחצה שלנו משמרת דפוסי התנהגות וחשיבה עתיקים מאוד, שמשפיעים על הכרעותינו באופן לא מודע. הפחד הקמאי שלנו מהזדקנות וממוות מתלכד עם הפחד הקמאי מן "האישה" ואלו נתפסים בנקל בזיז-דימויה של האישה המזקינה, זו שכבר אינה פורייה, שתפקידה הביולוגי - העמדת צאצאים, הפצת DNA - הסתיים. הנה אמרתי את המילה שאסור להזכיר: ברובד מודחק בו אין תקינות פוליטית אנחנו רואים אותה – אותי – כ"מזדקנת" מרגע שאין לה "סיבת קיום" - פריון. כאלו איננו רוצים סביבנו, המראה אינו נעים לחברה הגברית. "אישה קשה" או "דעתנית" ו"צווחנית" גם ככה קשה להכיל (בעוד שגברים שינהגו באותו אופן יוגדרו כבעלי אישיות חזקה וכריזמה ו"עומדים על שלהם"), והתבגרותה - הזדמנות להרחיקה. סכנתה בעצמאותה: היא אינה כבולה לרחמה, למשפחתה, וגם לא לבעלה (אותו היא צריכה לשמר לידה כל זמן שגוריה קטנים ודורשים הגנה וביטחון). מבלי להאשים אותה בדבר, כמו בסיפור המטפלת הזקנה, נרחיק אותה אל מחוץ לטווח הראייה שלנו, למרות כישוריה הטובים ומקצועיותה רבת השנים.
מודעות לדחפים הלא מודעים תיצור תיקון
מה יכולה לעשות חברה השואפת לתיקון עם כל הדחפים הלא מודעים שלנו? ראשית, לעורר מודעות, לדבר עליהם ולהתבונן כיצד הם משפיעים על בחירותינו. שנית, לא לכעוס ולא להאשים את עצמנו: ההלקאה רק מחמירה את הצורך להדחיק. שלישית, לא להשלים איתם; ללמוד להסתכל למציאות בלבן של העיניים, לצחוק, ולומר את כבר לא מפחידה אותי; "אף על פי כן", יש בי חלק מתורבת. התרבות אוסרת את שהטבע מאפשר.
המבט הראשון שאתן באישה מקומטת אולי יכווץ אותי מבפנים, אבל במבט השני אשים לב להתכווצות, אבין אותה ואתעשת, ומבטי השלישי אליה יהיה מחויך ומזמין. אלמד לנהוג בנשים המבוגרות כשותפות שוות זכויות ובעלות איכויות, מתוקף החוזה החברתי שלנו, ולמרות המוח הזוחלי שלי. משימה לא פשוטה אך ניתנת להשגה. לשם כך נדרש תהליך – בעדינות ובסבלנות, בתבונה וברגישות, עם חמלה וקבלה רדיקלית ניתן לשנות דפוסים עקשניים. זהו טיבו של חינוך.
פרופ' יערה בר-און היא דקנית בית הספר לחינוך, המכללה למינהל
