האדריכל יריב מנדל מחובר מאוד לשורשים, ולא רק למשפחתיים, אלא גם לאלה שלדבריו מעצבים את האדריכלות בת ימינו. "יש חשיבות גדולה מאוד לעבר, זה כמו אדם שמתייחס לשורשיו, ועל בסיסם בונה דעות מוצקות על ההווה ועל חזונו לעתיד. באותה דרך אם נבין כמדינה את השורשים האדריכליים התרבותיים שלנו, זה יתרום להבנת השפה האדריכלית הקיימת ויסייע לבנות שפה אדריכלית הומוגנית חדשה שמחוברת למקום", הוא אומר. "הכוונה היא לא לקחת ולהעתיק את האדריכלות כמו שהיא, אלא להבין אותה ואת המאפיינים שלה. צריך לזכור שמה שקיים פה התפתח במשך שנים על בסיס ערכים מקומיים שמתייחסים לסביבה, למזג האוויר, לקרקע ולצמחייה, וקיימים ערכים רבים שהאדריכלות השתמשה בהם בחוכמה בעבר. ככל שנבין את המהות ואת הסיבות לכך, תתפתח אדריכלות עכשווית מותאמת יותר למקום".
יריב מנדל הוא ממשיך דרכו של אביו, אדריכל סעדיה מנדל, שהקים את משרד "מנדל אדריכלים" בשנת 1960. הפרויקטים הראשונים שבהם לקח חלק המשרד היו שיקום יפו העתיקה (יחד עם אדריכלים יעקב ואורה יער ואליעזר פרנקל), שכונת ימין משה ומשכנות שאננים (יחד עם אדריכל גבריאל קרטס) והרובע היהודי בירושלים (יחד עם אדריכל ארול פקר). "באותה תקופה הפרויקטים לא היו תחת הכותרת של שימור, אבל היקפם היה מספיק כדי להגדירם כפרויקטים אורבניים, ומעבר להשפעתם על המקום עצמו, הם השפיעו גם על הסביבה שלהם". החל משנת 2003 עובד במשרד האדריכל מאור גויכמן, שעבר את הכשרתו בבלגיה ומעורב ברוב הפרויקטים שמבצע כיום המשרד.
אדריכלות משמרת במבט עדכני
המשרד סיים בימים אלה לתכנן את פארק המסילה, מדרום לנווה צדק, בדגש על הפן השימורי של התוואי וגשר שלוש. בנוסף טיפל המשרד בתוכניות כוללניות לשימור בחולון וברעננה, עבודות שימור כוללניות לעכו העתיקה והכנת תיקי תיעוד ומסמכים מלווים לשימור המבנים השונים, כדוגמת מבנה טמפלרי בבני עטרות ומתחם היקב בראשון לציון. כמו כן, המשרד מתכנן שימור מבנים עבור רשות העתיקות, כמו מבנים שנמצאים על תוואי הדרך, וכן השלמה ושחזור של מבנים ביפו העתיקה.
אחד הפרויקטים המרכזיים שבו מטפל בימים אלה המשרד הוא אמפי גברעם, שנבנה בשנות ה־50. המטרה המקורית היתה לספק מרכז להתכנסויות של תרבות עבור תושבי הישובים שבאזור, אבל בשנות ה-60 ננטש המבנה. לפני כשש שנים הוחלט להקים במקום אנדרטה לזכר חללי צוק איתן. הפרויקט נעשה בשיתוף "אב אדריכלות נוף" בהובלת אורנה בן ציוני. "האחריות שלנו היא על שיקום מבנה התיאטרון, כדי שישמש לאירועים וכנקודת יציאה לטיולים. בנקודה זו המועצה היא זו שתבחר כיצד להפעיל את המקום לאחר שיימסר לה. לתפיסתי, הצלחת הפרויקט טמונה בכך שבתחילת הדרך מתקיים תיאום ציפיות מול משתמשי הקצה, וכך יקום מחדש המבנה ויפרוץ אל העולם. לא פעם אומרים לנו, 'תטפלו רק במעטפת, ואנחנו נמשיך מכאן'. אנחנו לא בעד הגישה הזו, כי חשוב לנו להגיע לעומקם של הדברים ולתת מענה כולל, גם בהתייחס לפרוגרמה וגם בהתייחס לשימושים העתידיים, ועל פי זה לתכנן".
לדבריו, בפגישות עם משתמשי הקצה עולים צרכים שהמזמינים, גופים ממשלתיים או עיריות, אינם מודעים להם כלל. "ללא מפגש עם מפעילי האמפי לא נוכל לדעת שהם לא מסתפקים, למשל, במושבים הקיימים; וייתכן שבפגישה יעלה צורך לשלוף בקלות מושבים מתקפלים ממחסן. נתון כזה נדרש להטמיע בתכנון".
להעביר את זה הלאה
"בשנים הראשונות", מספר מנדל, "ערך השימור לא היה קיים במודעות אצל גורמי התכנון השונים. החלוצים הגיעו עם ערכים של 'מולדת חדשה', והתעלמו כליל ממה שהיה. מאז עברנו תהליך, וקיימת הבנה של השימור וערכיו התרבותיים, גם בקרב הציבור הרחב וכמובן בקרב היזמים והקבלנים. לפעמים זה מייקר את הפרויקט, אבל מדובר בפרויקטים מיוחדים מאוד". למנדל ידע רב על ההיסטוריה האדריכלית שהנחיל לו אביו באהבה לאורך שנים. "את יפו העתיקה הרסו ברובה, עד שהאמן והאדריכל מרסל ינקו ואבא שלי רתמו את ראש הממשלה דוד בן גוריון ומנכ"ל המשרד, אז טדי קולק, לעצירת ההרס. מה שרואים כיום זה בעיקר את שני הגושים מהצד הדרומי והמערבי, שהשתמרו באופן יחסי".
"יש לנו הבנה עמוקה שלא הגענו לארץ ריקה – היו לפנינו ועוד יהיו אחרינו", מוסיף מנדל. "לכן, על מנת לסיים פרויקט בהצלחה צריך להבין את שורשי התרבות הקיימת. השימור לא נועד אך ורק לנוסטלגיה, ברמת הנחמד. מדובר במעשה תרבותי שמגשר בין העבר לבין ימינו וקדימה. המהות בשימור היא להבין את הסיפור ההיסטורי שאותו אנחנו מעוניינים להעביר הלאה, וזו אחת המשימות המרכזיות שלנו. הרעיון הוא שהחיים והצמיחה חשובים יותר מהאבנים. על פניו יש בכך ניגוד, אבל אפשרי שהם ידורו בכפיפה אחת; כמובן שנדרש מאמץ, וככל שנבין טוב יותר את מה שהיה, כך הפרויקט יהיה מוצלח יותר".
בכל הנוגע להתנעה ולניהול של תהליכי שימור, מנדל מספר כי ברוב המחוזות בארץ, במשרדים ובעיריות, נוקטים גישות מחמירות על פי רוב. "המונח 'שימור' נתפס בדרך כלל כדומם שאין לגעת בו, כמו המונה ליזה. אבל לתפיסתי, ברוב הפרויקטים ננקטת גישה של מיחזור. כלומר, שואבים את הערכים שהיו קיימים במבנה, ועל בסיסם מתכננים. ייתכן שהמהות של המבנה תשתנה לגמרי, כמו מבנה תעשייה שמשרת כיום שימוש שונה ובתכנון ניקח בחשבון שימוש אחר, מתאים לתקופה זו, ולכן כבר בהגדרה לא מדובר על שימור 'אחד לאחד', אלא במיחזור, כשבחלקים מסוימים תידרש בנייה מחדש. צריך להפעיל שיקול דעת. אי אפשר לפעול על בסיס 'העתק הדבק' מפרויקט לפרויקט. הרעיון הוא שהמבקר שיבקר יבין מה חדש ומה ישן, בלי לאבד את הישן".
בשיתוף מנדל אדריכלים
