תחום השימור בישראל מעורר עניין גדול כבר יותר מעשור, ועם הזמן נראה שלא מדובר בעוד טרנד אדריכלי חולף, אלא באמירה תכנונית שיש לה השפעות נרחבות על תחומים רבים בחיי תושבי המדינה. אף על פי שישראל היא מדינה צעירה, תחום השימור כבר הספיק לעבור שינויים מהותיים והתפתח לא מעט. אם בתחילת הדרך השימור התמקד בעיקר בשיקום ובחידוש תשתיות עירוניות כדי להשמיש אותן במהירות לצרכים של המדינה הצעירה והגדילה המהירה בכמות האוכלוסייה (כמו למשל בעיר העתיקה בירושלים וביפו העתיקה), בהמשך המנוע העיקרי לפרויקטי השימור היה תיירותי, פוליטי ואף נדל"ני.
העיר הלבנה בתל אביב, שכוללת 117 מבנים לשימור, הפכה לאטרקציה תיירותית עולמית. מרכז העיר שווק כמוזיאון הפתוח הגדול בעולם והעלה את הביקוש לנכסים בלב העיר. רובעי לב העיר בתל אביב, שסבלו מהזנחה והעדר תשתיות, הפכו לנדל"ן החם של העיר וחידשו את ימי הזוהר שלהם. גם עבודות השימור הנרחבות בעיר העתיקה בירושלים, שממשיכות עד היום, צפויות לחזק את מעמדה של ירושלים כאטרקציה תיירותית לצד ביסוס הזיקה ההיסטורית של ישראל למקום.
בגנים הלאומיים מכירים בשנים האחרונות בחשיבות של עבודות השימור, והיום כבר לא מסתפקים בחפירות ארכיאולוגיות ובחשיפת מבנים עתיקים. תכנון ועבודות שימור הם חלק מתהליך העבודה באתרים ובשטחים פתוחים רבים.
אבולוציה של שימור
ההגדרה המסורתית של שימור מבנים כוללת פעולות שמטרתן להחזיר את המבנה לצורתו המקורית, בעזרת פרקטיקות שימור שונות. אלה יכולות לכלול תיעוד המצב הקיים, איסוף ואיתור חומרים ויזואליים שמעידים על המבנה בעבר, שחזור, בנייה חדשה על סמך תיעוד, העברה של המבנה למקום אחר, פירוק והרכבה מחדש, שיכפול ושימור חזית או פרטים מהמבנה ועוד. לבחירה בפרקטיקה זו או אחרת יש השלכות שחורגות הרבה מעבר לרמה התכנונית או האסתטית. דוגמה לכך היא פרויקט השימור הענק במושבת הטמפלרים בשרונה. חשיבות הפרויקט היא לא רק בשימור המבנים הטמפלריים המיוחדים והחריגים כל כך בנוף התל אביבי. פרויקט השימור בשרונה כלל את הזזת המבנים ממיקומם המקורי תוך השקעת סכומים גדולים מאוד בתהליך כולו, אך מעבר לכך שהתוכנית נראתה גדולה ושאפתנית לזמנה, היא היוותה גם הצהרה של עיריית תל אביב שהיא רואה חשיבות עצומה בשימור הנכסים ההיסטוריים שבתחומה. ההצהרה הזו חלחלה גם לבעלי הנכסים לשימור וליזמים הפרטיים והבהירה מעל לכל ספק שבתחומי העיר לוקחים את שימור העבר ברצינות רבה.
עוד דוגמה להשפעה האדירה שיש לפרויקטים של שימור על המרקם העירוני העכשווי היא תוכנית השימור והשיקום של צפון יפו, הכוללת בתוכה את מתחם שוק הפשפשים, העיר העתיקה, הנמל ושטחים נוספים. התוכנית של עיריית תל אביב היתה הצהרת כוונות שהיתה אמורה להפוך את הסלוגן "יפו - תל אביב" למציאות בפועל, ובשוק הפשפשים התוכנית אכן ענתה על הציפיות. העבודות כללו בין השאר הנחת תשתיות חדשות, שיקום חלקים מוזנחים, ריצוף, תאורה, סככות ועוד שהפכו את השוק לאחד ממתחמי הבילוי הפופולריים בארץ.
בניגוד לפרויקטים של בנייה חדשה, בהם האדריכלים והיזמים יעצבו את אופיים בהתאם להעדפות שלהם ולמגבלות של שטח ומיקום, בפרויקטים של שימור מעורבים הרבה יותר גורמים כמו השלטון המקומי, המועצה לשימור אתרים, ארכיאולוגים, היסטוריונים ועוד. הגישות השונות לשימור מייצגות השקפות עולם שונות. בעוד שבפרויקט אחד הדגש יהיה על האלמנט הנוסטלגי והאסתטי, בפרויקט אחר יראו בשימור מעשה תרבותי שמגשר בין עבר והווה או גיבוש הנרטיב ההיסטורי שמעוניינים להעביר הלאה.
שימור הדור הבא
בשנים האחרונות חל מעבר לדור השני בתפיסת השימור בעיר. אם בדור הראשון הגישה היתה של שימור מדוקדק שנאמן לגמרי למקור וכולל את כל הבניין, היום התפיסה גמישה יותר ופתוחה יותר לרעיונות שיהפכו את הפרויקטים לכלכליים. אחת הסיבות לשינוי התפיסה הוא המתח שנוצר בדרך כלל בין התוכניות העירוניות לשימור ובין בעלי הנכסים הפרטיים שהתוכנית חלה עליהם. היום אפשר לפגוש פרויקטים רבים שכוללים מגדלים לצד בניין ששומר בקפדנות או בניין שהקומות התחתונות שלו שומרו ועליהן נבנה מגדל חלונות זכוכית מודרני.
במציאות הנדל"נית של ישראל, פרויקטים של שימור נהנים מביקוש גבוה במיוחד והיום נתפסים כפרויקטים של מגורי יוקרה. אם בעבר פרויקטים של שימור עירוני אפיינו בעיקר את העיר תל אביב, בשנים האחרונות הם התרחבו לערים נוספות בישראל. בעיר רמת גן למשל הופקדה השנה תוכנית שימור הכוללת 287 בניינים ו-112 אתרי נוף. ברוב המבנים שהוכנסו לרשימה, עיריית רמת גן הקפידה על שילוב בנייה חדשה כתמריץ כלכלי. התוכנית מסווגת את המבנים לשלוש דרגות שימור: שימור מדרג א', הכולל 15 מבנים שיעברו שימור מחמיר ולא ניתן להוסיף בהם בנייה, שימור מדרג ב', הכולל 206 מבנים בהם אפשר להכפיל את מספר הקומות הקיים או להוסיף קומות עד לסך של 7.5 קומות, בתנאי שהתוספת נסוגה מרחק של חמישה מטרים מקו החזית; או תוספת קומה אחת בכל תכסית המבנה ואז תותר תוספת של קומות בנסיגה של חמישה מטרים עד לסך של 7.5 קומות; ושימור מדרגה ג', הכולל 26 מבנים ומאפשר הריסה של המבנה וציון זכר קיומו באמצעות שלט. היזם שיהרוס מבנה מקטגוריה זו יהיה חייב להכין תיק תיעוד של המבנה.
שימור לאומי
המועצה לשימור אתרים הוקמה בשנת 1984 ומאז היתה אחראית לשיקום והצלת מבנים ואתרים רבים ופתיחתם לציבור באופנים שונים כמרכזי מבקרים, מוזיאונים, מרכזים קהילתיים וכדומה. מאז שנת 2010 נכנסה לתמונה גם "תוכנית מורשת" שיזמה הממשלה כדי לשמר ולהחיות אתרים ומיזמים המבטאים את ערכי המורשת הלאומית. התוכנית, שתוקצבה בנדיבות יחסית, גיבשה בפעם הראשונה מדיניות תעדוף לשימור המורשת הלאומית בשטחים פתוחים, גנים לאומיים ומתחמים עירוניים מרכזיים ונתנה דחיפה גדולה לתחום, בעיקר בירושלים ובאזורי הפריפריה.
בשלבים הראשונים פורסם "קול קורא" לכלל האתרים ההיסטוריים ברחבי ארץ, שהתבקשו להציג תוכנית שימור והגדרת התקציב הנדרש לביצועה. אחד הפרויקטים הבולטים היה שימור והחייאת העיר העתיקה בירושלים שכלל בתוכו עשרות פרויקטים, חלקם עדיין לא הסתיימו. בתוכנית, שסדר גודלה הוא בהחלט משמעותי, היו מעורבות מספר חברות, שכל אחת מהן היתה אחראית על חלק אחר בעבודה. החברות נדרשו להיערכות משמעותית, וצוותי העובדים מנו עשרות אנשי מקצוע מתחומים שונים. במקרים רבים העבודה כללה גם שיתוף פעולה עם גופים שונים כמו רשות העתיקות ועיריית ירושלים וכללה הרבה יותר מרק שימור. הפרויקט היה הזדמנות להקמת תשתיות בסיסיות שהיו חסרות בחלק משכונות העיר העתיקה כמו מערכות ביוב, חשמל ושירותים ציבוריים.
דוגמה נוספת לפרויקט שימור גדול במיוחד הוא הפרויקט באתר הרודיון, שהתחיל ב־2018 ונמשך גם כיום. האתר נחפר במשך קרוב לעשר שנים, בהובלת פרופ' אהוד נצר ז"ל, ורשות הטבע והגנים החליטה שהגיע הזמן לחשוף אותו לקהל הרחב. גם כאן היו מעורבים משתנים רבים מלבד ערכי השימור של אתר עם ערך היסטורי ברור, כמו תכנון אתר תיירותי, נגישות תשתיות ועוד.
האדריכלות שהתפתחה במרחב הישראלי מחוברת היטב לא רק לתרבות השלטת באותה תקופה אלא בעיקר לסביבה, לאקלים, לקרקע ולצמחייה. תהליכי שימור יכולים ללמד אותנו הרבה מאוד על מהי השפה האדריכלית וגם התכנונית הנכונה למרחב שבו אנחנו חיים. לכן תוכניות שימור חשובות לא רק בהיבט של הזיכרון ההיסטורי והנוסטלגי, אלא גם יכולות לעזור בהתפתחות אדריכלית עכשווית שמותאמת למקום ומשתמשת בחוכמה של הדורות הקודמים כדי ליצור שפה מודרנית שנכונה להווה.
